<h1>תוספות רבינו פרץ על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר וכו', פי' רש"י דה"ג דמיירי בלילה שלפני ארבעה [עשר] אבל לא גר' לאור ארבעה וכו', דאי הוה תני הכי הוה משמ' לילה שלאחר ארבעה עשר דהיינו ליל של חמשה עשר דהוא ליל של פסח, כדקת' במתנית' של ראש השנה [כ"ב ע"ב] לאור עיבורו דהיינו לילה של אח' עיבורו והיינו ליל של שלשים ואחד.
בודקין החמץ, פי' רש"י שלא יעבור בבל יראה ובל ימצ', וק' לר"י ואמאי צריך בדיקה ליבטליה, כיון דליכ' למיחש אלא דילמ' יעבור לאו דלא יראה ולא ימצא, כדקאמ' בגמר' בבטול בעלמא סגי מדאוריית' וכיון שביטל שוב אינו עובר וכו', וי"מ דאה"נ שמן התורה אינו מצוה רק לבטלו בלבו כדכתי' תשביתו והשבתה בלב אבל חומרא ותקנת חכמים היא שצריך לבדוק בכל מקום שמכניס' בו חמץ, אבל ממ"ק דבשעה שביטל אמאי צרי' בדיקה, דהאמ' לקמ' הבודק צריך שיבטל ומש' דצריך לעשות שניהם, לכ"נ לר"י דמשום הכי צריך בדיקה משום גזירה דילמ' אתי למיכל מיניה, וכן מוכח לקמן [י' ע"ב] דבעי ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או לא מי אמרי' כולי האי לא אטרחוה רבנן או דילמא זמנין דנפלה ואתי למיכל, אלמ' אי לא [דלא] (ד)אטרחוה רבנן הוה גזרי' דילמ' אתי למיכל מיניה, והאי ראיה לא נהירא לרבי' יחיאל מפריש, דשאני ככר בשמי קורה דלהכי צריך בדיקה לשם אי לאו משום דלא אטרחוה כולי האי משום שהוא ידוע שהככר מונח לשם, אבל בבדיקה דהכא אינו ידוע בודאי דאיכא חמץ בבית ולהכי לא דמי זה לזה. וא"ת מאי שנא משאר איסורין שבתורה כגון חלב ודם דמותר להשהותם בביתו אע"ג דאסורין באכילה ולא גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה, וי"ל דשאני גבי חמץ משום דהורגלו כל השנה כולה לאוכלו לא בדילי אינשי מיניה ומשום הכי גזרו, אבל גבי חלב ודם דלא הורגלו כלל ובדילי אינשי מיניה לא גזרו, וא"ת מאי שנא מיין נסך דהורגלו כל השנה לשתות יין ולא גזרו דילמ' אתי לשתות מיניה, וי"ל דמ"מ שם דנסך מיבדל בדילי אינשי מיניה ומשום הכי לא גזרו, וממ"ק דמ"מ מאי שנא מיין הנזיר דאסור לו עתה ועד השתא לא נפרש מיין, ואפי' הכי מותר להשהותו בביתו ולא גזרינן, וי"ל דכיון דאינו מותר לשתות שום יין שבעולם בדילי אינשי מיניה ולא שייך למיגזר, אבל גבי חמץ דמ"מ הוא מותר במינו דדמי לחמץ ואתי למיטעי ולפיכך שייך למיגזר טפי. ועי"ל דודאי גבי חמץ דשייך לכל אדם עשו תקנה וגזרו אבל ביין דנזיר דאינו אסור אלא לו לבדו, משום אדם אחד לא עשו תקנה. ורבי' יחיאל פי' הכי דלהכי החמירו בו חכמים לאצטרוכי בדיקה עם הבטול משום דמדאורייתא צריך בטול כדי שלא יעבור בבל יראה, ואיכא למיחש דזמנין שישכח לעשות בטול משום דליכא ביה טירחא כ"א דבור, והצריכו חכמים לעשות בדיקה דאית בה טירחא ומתוך כך יהיה זכור לעשות בטול דאורייתא ולא יעבור בבל יראה, ועי"ל דמשום הכי צריך בדיקה גבי חמץ דמתוך שהחמירה עליו תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא יותר משאר אסורין היכ' דלא בטלו, א"כ היכ' נמי דבטלו צריך בדיקה גזירה דילמא אתי למיכל מיניה, א"כ לפי' זה אותו שאינו בבל יראה ובל ימצא כגון תערובת חמץ וחמץ נוקשא לפי' ר"ת דאילו עוברין, מותר לשהות בפסח, דאמר לקמן [מ"ב ע"א] (פי') אלו עוברין ופי' רש"י בבל יראה ובל ימצא ור"ל אילו עוברין מן העולם, וקשה לפי' דקאמר לבסוף הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת, משמע הא חמץ גמור אית ביה כרת אם היה רואיהו וז"א דפשיטא דבבל יראה ליכא כרת, וע"ק דהא באכילה לא ידעינן איסור בתערובת חמץ אי לאו דאתרבי מקרא דלקמן וא"כ לענין בל יראה דליכא רבוייא מנלן דעברינן עליה כלל, לכ"נ לר"ת לפ' אילו עוברין פי' באכילה ור"ל אילו עוברין מן השלחן, וא"כ מותר להשהות תערובת חמץ וחמץ נוקשא כיון שאינו בבל יראה. וק' להר"ר יעקב מאורליינ"ש דקאמר ר' יוחנן לקמן [כ"ט ע"ב] חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, ואמאי הוי בנותן טעם לפי' ר"ת דפי' דתערובת חמץ מותר להשהותו והכא הוי תערובת חמץ מדקאמר שהוא בטל, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, וי"ל דהא דלקמן מיירי בתערובת של תבשיל שמתקלקל אם ישהא עד לאחר הפסח, וכיון דמתקלקל לא הוי דבר שיש לו מתירין, ומיהו לפי' ר"ת נמי דמותר להשהות תערובת חמץ, מ"מ שכר שלנו אסור להשהותו עד לאחר הפסח, דאע"ג דקחשיב לקמן שיכר המדי היינו דוקא שלהם לפי שאין נותנין בו אלא מעט שעורים להחמיצו, אבל שיכר שלנו נותנין בו הרבה שעורים ואיכא כזית בכדי אכילת פרס ואסור להשהותו, ומ"מ לא מברכינן עליה בפ"ה אלא שהכל, כיון שאין ממשות הקמח (ניכר) בעין שאינו ניכר כלל. ומ"מ קשה לפר"ת דפי' מותר להשהותו [א"ה, כנראה חסר כאן וצ"ע], וע"ק מתערובת חמץ דבירושלמי [פ"א ה"ד] איתא חד בר אנש אפקיד גרבא דכמכא גבי ר' חייא בר אשי אתא לקמיה דרב א"ל ימכר על פי ב"ד בשעת ביעור, ואמאי הא הוי תערובת חמץ ומותר להשהותו לפר"ת, לכ"נ דלא תלינן הטעם בבל יראה אלא בחיוב אכילה גזירה דילמא אתי למיכל מיניה, וא"כ אסור להשהות כל הני דחשיב פ' אלו עוברין בין חמץ נוקשא בין תערובת חמץ.
גמרא. למ"ד נגהי נגהי ממש, פי' ר[ש]"י דלא גר' למ"ד לילי לילי ממש, דלישנא דס"ד משמע דבמסקנא לא קאי הכי, ובהא ליכא מאן דפליג דלילי ר"ל ודאי לילי ממש. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, ותימא דה"ל למימר יצא בכי טוב ויכנס בכי טוב דהא לעולם יוצאין מעירו קודם שנכנסין, ואו' ר"ת דמיירי בעיר אחרת, דהטעם הוה משום פחתים ומכשולות ובעירו ליכא למיחש דהא הוי בקי בהן אבל בעיר אחרת איכא למיחש דאינו בקי בהן, ובעיר אחרת נכנס קודם שיצא, ולהכי נקט יכנס קודם, וממ"ק דהא בפרק הכונס [ס' ע"ב] נפקא ליה מילתא דרב יהודה מהאי קרא דואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' והתם בעירם היו ובקיאין היו בפחתים ומכשולות, וע"ק דמשמע מתוך סוגיא דהתם דחששא היתה מפני המזיקין, ומזה אין לחלק בין עירו לעיר אחרת, לכ"נ דאין לדקדק בזה דאורח דתלמודא (ד)הכי הוא, כדאמרינן בעירובין [כ"א ע"א] מטפס ועולה מטפס ויורד ואע"ג דהוא יורד לבור קודם שעולה.
וה"ק וכאור בקר בעולם הזה, פי' רש"י דהכי פי' וכהאיר בקר מן העולם (הבא) [הזה] שהוא מאד חשוך בעולם הזה, שזיהו אור בקר הוא עמוד השחר, יהיה אותה שעה לצדיקים לעתיד לבא כעין זריחת שמש מן העולם הזה שהוא מאיר במאד מאד, וקשה לפי' דהלשון משמע דזריחת שמש קאי לצדיקים לעתיד לבא, לכ"נ לפ' דה"פ וכהאיר הבקר בעולם הזה כל המאור שיכול להאיר שזהו בכחצי היום כדאמרי' לקמן [נ"ח ע"א] דעד חצי היום דהיינו שש שעות נקרא בקר, כעין זה יהיה זריחת שמש זהו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא, שהנץ החמה חשוך מאד בעולם הזה. ופקדיה אמצותא דיממא, נראה דלהכי נקט אמצותא ולא נקט ופקדיה איממא, לפי שיש מצות שנוהגות ביום ואין נוהגות בלילה כגון ציצית ותפילין, ונקט נמי אמצותא דליליא דאיכא נמי מצות דאינם נוהגות אלא בלילה כגון ספירת העומר כדאמר במס' מנחות [ס"ו ע"א] שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מונה אותן שלימות כשאתה מונה אותן מבערב.
<h2>דף ב:</h2>
אי פשיט' לך מילתא כיממא דאנפשות קאתי, פי' בקונ' דהיינו באדם אחר ולא באב על הבן, ואי מספקא לך באב על הבן, ול"נ דלישנא דאי פשיטא משמע שיש פעמים שאינו פשיטא לך, והא ודאי לעולם פשיטא לך דאנפשות קאתי כיון דמיירי באחר כדמוכח בסנהדרין [ע"ב ע"ב] דלמה בא ליקח ממונו של בעל הבית והוא יודע שאם יראנו הבעל שלא יניחנו ליקח ממונו, וא"כ הוא בא להורגו אם יקום כנגדו, וכיון דבא להורגך השכם להורגו, לכ"נ לפרש דמיירי הכל באב על הבן דמסתמא רחמי האב על הבן ולא יהרגו אם יעמד נגדו, הילכך צריך לידע בודאי ובברור שלהורגו בא, ומשום הכי קאמר אי פשיטא לך כו'.
מיתיבי אימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה, פ"ה במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, וקשה דמאי קאמר אימתי וכו' נחזי אנן היכי נהוג כיון שהוא תלוי במנהג, וע"ק דאמר פ"ק דיבמות [י"ג ע"ב] דהיכ' דקתני אסור לית לן למימר דתלוי במנהג, וע"ק דפ' מקום שנהגו [נ"ה ע"א] משמע [ד]ר' יהודה אית ליה איסורא ולאו מנהגא, לכ"נ דהכא נמי הכי אמרינן (הכא) אסור ממש. עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, ואמ' במ' תענית [י"ב ע"א] בד"א כשלא ישן אבל ישן אסור, והא דאמ' ישן אסור מפרש בירושלמי [שם פ"א ה"ד] בד"א כשלא התנה אבל התנה מותר, ושתייה נראה דמותר אפי' ישן, ואפי' לא התנה הוי כמו התנה. [א"ה, עיין ארחות חיים ה' תענית סי' ו' בשם הר"פ]. אלמא אור אורתא הוא, וא"ת לפי זה ר' אליעזר בן יעקב דאמר לעיל משעת האור דאמר כב"ש, דאמרינן לקמן [נ"ה ע"א] הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, וא"כ ק' הילכתא אהילכתא דהלכה כב"ה וקיימא לן [יבמות מ"ט ע"ב] דמשנה דר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, וי"ל דר' אליעזר [אמר] דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.
<h2>דף ג.</h2>
ת"ל והנותר עד יום השלישי באש ישרף, פי' רש"י דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר [עד יום] בעוד שהוא יום שני יאכל ולא בלילה ודריש עד יום בעוד שהוא יום, וקשה דא"כ כיון דר"ל בעוד שהוא יום שני נאכל אמאי קרי ליה נותר מיום ראשון, הא כל יום שני יהיה זמנו לאכל, וי"ל לפי דאמרי' [תו"כ צו ז' ט"ז] קדשים קלים מצוה לאוכלם ביום ראשון לא אכלם ביום ראשון אוכלם ביום שני, וכיון דמצוה לאוכלם ביום ראשון משום הכי קרי ליה נותר אע"ג שהוא מותר באכילה, וה"נ אשכחנא במקום אחר דאע"ג דהוא ראוי לאכילה קרי ליה (נותן) [נותר] דכתיב והנותר ממנו יאכל.
ת"ל ביום השלישי ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, וא"ת א"כ אמאי איצטריך לעיל עד יום השלישי להשמיענו דאינו נאכל [לאור שלישי] פשיטא דאינו נאכל, [ד]מדאיצטריך קרא לומר דאינו נשרף (לאחר) [לאור] שלישי מכלל שאינו נאכל, דאי נאכל פשיטא דאינו נשרף, וא"כ אמאי איצטריך קרא למעוטי, וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למעוטי דאינו נאכל אור לשלישי, לפי דהייתי יכול לומר דהא דממעט הכא שריפה דווקא ביום ולא בלילה, לאו לילה של אור שלישי, אלא היינו לילה שלאחריו אבל מ"מ לילה של אור לשלישי היה נאכל, ולהכי איצטריך לעיל למעוטי דאינו נאכל אור לשלישי, והקשה מורי' ר"פ נ"ע דהיכי הוה ס"ד למימר דהא דממעט שריפה בלילה היינו לילה של אחריו, והא אמרינן [יבמות ע"ב ע"ב] דבזמנו פי' זמן שריפה דהיינו יום אחד אינו נשרף בלילה אבל לאחר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה, וי"ל דהוה אמינא דלאחר זמנו היינו לילה של אחר רביעי, אבל ליל שלפני יום רביעי הוה ממעיטנא משריפה דלילה שלפני יום רביעי מיקריא זמנו, ותימה דמנא ליה הא למימר דלילה שלפני יום רביעי מיקריא זמנו, והלא יום רביעי לאחר זמנו הוא, ולילה מן היום הוא, וי"ל דלעולם זמנו הוי יום ולילה אחד, וכיון דלא ממעיטנא לילה של אור שלישי לאכילה א"כ התחלת זמן שריפה הויא ביום, וא"כ הוי זמן שריפה יום ולילה שלאחריו ולא מיקריא אחר זמנו עד יום רביעי בשחרית.
שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. פי' בקונטרס דבאשה לא כתיב ביה מרכב דכתיב בה וכל הכלי אשר היא יושבת עליו, ואע"ג דמרכב ומושב שוין זה בזה אינו ר"ל שהם שוים לענין טומאה דהא ידעינן דחלוקין הן, שהרי במושב לא חלק הכתוב בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים טומאה שבעה ובמרכב חלק הכתוב בין מגעו למשאו דמשאו מטמא אדם לטמא בגדים טומאה ז', ומגעו אינו מטמא אלא טומאה קלה טומאת ערב, אלא ר"ל שוין זה בזה באיש ובאשה דכי היכי דמרכב ומושב שייך באיש כך שייכי באשה, בטומאה דשייכא בה, וקשה לפי' זה שהרי פי' דמרכב לא כתיב באשה, ולישנא דבאשה קראו מושב משמע דכת' ביה מרכב אלא שקראו מושב, וע"ק דכי משום שידבר בלשון נקיה ישתוק ממרכב ולא ישמיענו דין מרכב כלל, דהא דאמר לעיל לעולם ידבר אדם בלשון נקיי' היינו היכא דלא נמנע להשמיענו הדין בשביל כך, אבל הכא מהיכי תיתי טומאת מרכב באשה אי לא כתיב ביה, לכ"נ לר"י דה"פ ובאשה קראו למרכב בלשון מושב מריבויא, והכי איתא בת"כ [מצורע פרשה ד' הט"ו] וכל הכלי אשר היא יושבת עליו ולא כתיב וכל אשר היא יושבת עליו ואמרי' וכל כלי זיהו מרכב שנא' בנגעו בו יטמא דמשמע טומאה קלה, איזיהו דבר שחלק הכתוב בין מגעו למשאו הוי אומר זה מרכב, אלמא דמפקינן לקרא דמרכב מריבויא דמושב כדי לספר בלשון נקיה.
<h2>דף ג:</h2>
כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד וכל היכא דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצר. וא"ת והא קחזינן לעיל דעקם הכתוב שש עשרה אותיות כדי לדבר בלשון כבוד, אלמא אע"ג דנפישי מהדדי משתעי בלשון כבוד, וי"ל דלהכי עקם כדי ללמדינו בעלמא שלעולם יספר אדם בלשון נקיה, שאם לא עקם בחד דוכתא מהיכא תיתי בעלמא, אפי' היכא דכי הדדי נינהו, דחייב אדם לספר בלשון נקיה, ובשאר מקומות כתב לשון קצרה ומגונה ללמדך שישנה אדם דרך קצרה, אך ק"ק אמאי צריך לעקם בכל הני מקומות, דלעיל מייתי תלתא קראי דמעקם בהו. רכבת כתיב. וא"ת ולכתוב נמי ישבת דבכמה מקומות אשכחנא חסר ישבת בוי"ו, ואומר ר"י דבשום מקום לא כתיב ישיבה בלא וי"ו אי לא אתי לדרשא, כמו ולוט ישב ודרשינן דאותו היום מנוהו מלך מדכתיב בלא וי"ו, ורכבת שהוא חסר בא ללמדך שתתפוס לשון קצרה ואפי' הוא מגונה שהרי כאן תופס לשון מגונה לקצרו. ואין מוסקין בטהרה. וא"ת שפיר קא"ל, ופי' הר"ר יוסף דודאי גבי ענבים חשיב משקה בשעת בצירה, ואע"ג דהוא הולך לאיבוד מ"מ פעמים שעושין אותן בקופות מזופפות דאז אינו הולך לאיבוד, אבל במסיקת זיתים משקה היוצא מהם בלא בית הבד מוחל בעלמא הוא ואינו חשוב משקה להכשיר הזרעים כדמוכח בריש פר' חבית במסכת שבת [קמ"ד ע"ב].
כגדי מסנקן. פירש"י עיף כמו גד גדי וסינוק לא, ור"ח פי' כגדי שנתפס בטיט ומתחבט לצאת משם ואינו יכול לצאת. שמץ פסול, פ"ה פסול יחס, וקשה דאמאי צריך למימר שמץ הוה ליה לומר פסול, לכ"נ לר"ח שמץ היינו פסול דע"ז כדכתיב לשמצה בקמיהם, והאי פסול שייך לכהונה דהכהנים ששמשו ע"ז פסולים הם כדתנן בסוף מסכת מנחות [ק"ט ע"א] כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר לדבר אחר שנא' אך לא יעלו כהני במות על מזבח אל. ואנא אכילנא משופריה שופרי. ומכאן מייתי ראייה ר"ת דהא דאיכ' במס' יבמות פר' החולץ [מ"ו ע"ב] מי שבא ואומר גר אני יכול יקבלנו ב"ד ת"ל כי יגור אתך המוחזק לך, היינו דווקא כשהוחזק מאבותיו שהן גוים, אבל היכא דלא ידעי מהימן במגו דאי בעי אמר ישראל אני דאז מהימן ליה, כדמשמע הכא שלא היו בודקין כל אחד ואחד אם ישראל הוא אם לאו, שהרי היו מאכילין לגוי זה פסח דלא היו בודקין אותו, ומיהו י"ל דאין זה ראיה דשאני הכ' לפי דרוב (ישראל) עולים רגלים הם ישראלים ואזלינן בתר רובא, ומיהו יש להביא ראיה מפרק החולץ [מ"ה ע"א] דאמר זיל גלי או נסיב בת מינך משמע שאם ילך למקום שאין מכירין אותו שישא אשה מיוחסת אלמא אין בודקין אותו. שלחו ליה לר' יהודה בן [בתירא] וכו'. וא"ת אמאי לא אמר להם כשהיה עולה לרגל, וי"ל דלא היה עולה לרגל לפי שהיה זקן ולא היה יכול לילך ברגליו ואמרינן דפטור פ"ק דחגיגה [ב' ע"א], אי נמי לא היה לו קרקע וכיון דלא היה לו קרקע היה פטור מלעלות [לקמן ח' ע"ב], אי נמי היה דר בחוצה לארץ והדר בחוצה לארץ אינו חייב לעלות לרגל, ואע"ג דקתני בסיפרי מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש שהיו יוצאין בחוצה לארץ, וי"ל דאותו מעשה היה קודם שנתיישב בנציבין. חקוקא. פי' רש"י חקוקא כנוי השם הוא, פי' ר"ח סופר, כדאמרינן יהודה מחוקק, ור"י פי' שהיה מחקוקא והיא עיר בספר יהושע.
<h2>דף ד.</h2>
א"ל אייבו קיים א"ל אימא קיימת, בתמיה, כלומר מפני מה לא שאלת מאמי, א"ל אתה אומר שפיר, אימא קיימת, א"ל אייבו קיים, בתמיה, כלומר עדיין לא השיבותיך לך מאבי ואתה שואל לי מאמי, והבין מתוך דבריו שמתו, אבל אין לפרש שהשיב לו אימא קיימת בניחותא, דא"כ היה מכזב לו והוא רוצה להשיב לו האמת, ועוד מאי קבעי ליה אימא קיימת הא כבר השיב לו שהיא קיימת. ורח"ג א"ל אבא קיים, פי' ר' חייא היה שואל מאביו אם היה קיים, א"ל פי' רב השיב לו, אבא קיים ולא אביך, והדר א"ל ר' חייא אימא [קיימת], והשיב לו אמי קיימת. ונראה דלכך השיב לו כך דמשיבין על החיים ואין משיבין על המתים, וכן איתא במדרש [ב"ר פ' צ"ב] גבי יוסף דקאמר לאחיו העוד אביכם הזקן חי, והיה שואל מאביו ומיצחק הזקן, ויאמרו שלום לעבדך לאבינו ולא רצו להשיב לו מיצחק לפי שהיה נפטר מן העולם והשיבו לו מיעקב אביהם שהיה חי.
ש"מ תלת ש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. מכאן משמע דקריעה אינה נוהגת בשמועה רחוקה מדלא הזכיר כלל קריעה, ולפי' ר"ח צ"ל דעשה קריעה דמיירי מאביו, ומאביו צריך לעשות קריעה אם שמע תוך שנים עשר חדש. בין לר' מאיר בין לר' יהודה חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה ולמ"ד אור אורתא הוא ניבדוק בשית, משמע דלמ"ד יממא הוא לא קשה, ואמאי מ"מ מצי למיפרך ניבדוק בשית, וי"ל דמצינ' למימר אי אור יממא, דהא דאמרינן אור לארבעה עשר בודקין היינו בשית, אלא למ"ד ליליא הוא ק', אי נמי י"ל דודאי האי פירכא דניבדוק בשית שייך למיפרך אפי' למ"ד יממא הוא, אבל בתלמוד לא פריך האי קושיא אלא משום קושיא אחריתי דניבדוק מצפרא, דלעולם ודאי ידע האי תירוץ דזריזין מקדימין למצות, וכהאי קושיא אחרינא לא שייך למיפרך אלא למ"ד ליליא הוא, דלמ"ד יממא הוא הא בדיק מצפרא. שנאמר וישכם אברהם בבקר. הכא משמע (דמסיק) [דמפיק] מהאי קרא דסגי בהקדמה דמצפר' לעניין דזריזין מקדימין למצות, ובחולין [צ"א ע"ב] (מסיק) [מפיק] מיניה דלא יצא חבר יחידי בלילה שנא' וישכם אברהם בבקר. וקשה דהכא היכי מוכח מיניה דסגי בהקדמה דמצפרא, דילמא לעולם אימא לך דלא סגיא בכך דשאני הכא דלא השכים משום דאסור לצאת יחידי בלילה, וכן נמי קשה דהיאך מוכח התם מקרא דהכא דאל יצא יחידי דילמא היינו טעמא דלא רצה לצאת קודם עמוד השחר משום דסגי ליה בהקדמה בהכי, וי"ל דקרא דמייתי הכא וקרא דמייתי התם לאו חד הוא, דהכא מיירי מקרא דוישכם אברהם בבקר הוא ושני נעריו עמו, וקרא דהתם היינו קרא אחרינא דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגו' דמיירי מתפלה, והשתא מוכח שפיר דמוכח מיניה דלא יצא יחידי בלילה משום דהיה יחיד לא רצה לילך בלילה, ולא מצי למימר דסגי ליה בהקדמה דמצפרא, דבתפילה אין לך שיעור בהקדמה דאם היה מקדים מקודם דמטא צפרא הוה מהניא טובא, כדכתיב גבי דוד חצות לילה אקום להודות לך, אלא ודאי משום דלא יצא אדם יחידי בלילה הוא, וא"ת ולינקוט שני נעריו עמו כיון דאהני ביה הקדמה קודם דמטא צפרא, וי"ל דהיה רוצה להתפלל בצינעה.
ואור הנר יפה לבדיקה. דבלילה יפה אור הנר לבדוק דביום אינה מאירה כמו בלילה, וכן משמע בירושלמי [פ"א ה"א] דאמר רב הונא כד הוינ' ערקין במערת' הוינן מדליקין בוצינהה, פי' לידע אם הוא יום אם הוא לילה, כד היו מבהיקין הוה לילה וכד היו כהין הוה יממא. וא"ת יבדוק ביום ולאור היום, וי"ל דילפינן לקמן [ז' ע"ב] מקראי דחיפוש מחפוש דמצותו בנר. לא נפתח איניש בעידניה. מכאן נראה דאסור לאכול בליל ארבעה עשר קודם בדיקה גזירה דילמא אתי לאימשוכי.
על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי. והוא שמא יעבור בל יראה ובל ימצא. וא"ת מאי קמיבעיא ליה פשיטא דעל המשכיר לבדוק, דאל"כ יהא עובר בל יראה ובל ימצא כיון שהוא שלו, וע"ק דמאי איריא דנקט ארבעה עשר לינקוט נמי שלשה עשר, וא"ה יתחייב המשכיר מהאי טעמא, לכנ"ל דלא בעי לעניין בל יראה ובל ימצא דמיירי דבטלו, אלא לעניין חיוב בדיקה משום דילמא אתי למיכל מיניה, ונקט ארבעה עשר דאז חל חיוב בדיקה על המשכיר, וקא מיבעיא ליה הכי מי אמרינן כיון דחל חיוב בדיקה על המשכיר שעה אחת תו לא פקע, או דילמא כיון ששכר' פקע מיניה חיוב וחל על השוכר, דכשם שהבית בא ליד השוכר כך בא החיוב ליד השוכר. ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה. וקס"ד דמזוזה חובת בעל הבית הוא ואע"ג דאינו דר בה חייב לעשות מזוזה, וא"כ חל עליו חיוב על בעל הבית, ואע"פ [כן] פקע החיוב מן המשכיר וחל על השוכר, והכא נמי גבי חמץ נמי נימא הכי, דאע"ג דחל חיוב בדיקה על המשכיר, א"ה על השוכר לבדוק, דפקע חיובא מן המשכיר וחל על השוכר כדחזינן הכא.
מזוזה חובת הדר היא. פי' אע"ג דהבית שלו בעינן שיהא דר בתוכה, ואותו משכיר לא היה דר בתוכה, וא"כ לא נתחייב מעולם ממזוזה, ומ"ה על השוכר לעשות מזוזה, וחיובא דשוכר היינו מדרבנן דמן התורה אינו חייב עד שיהא (עולה) [בעלה] ודר בתוכה כדפי'. וראיה דקאמר [מנחות מ"ד ע"א] השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור ממזוזה דלא חייבוהו חכמים במזוזה עד לאחר שלשים, ואי אמרת השוכר חייב במזוזה מדאורייתא אמאי פטור שלשים יום כיון דלא גלי בקרא דפטור בפי', אי נמי יש לפרש מזוזה חובת הדר היא, פי' מי הדר בבית הוא חייב במזוזה, בין השוכר בין המשכיר, וא"כ לא נתחייב המשכיר מעולם דהא לא דר בה, והא דקאמר התם כל שלשים יום פטור במזוזה היינו משום דאינו קבוע בה, ולא מיקרי ביתך עד לאחר שלשים יום.
ואם משמסר לו מפתיחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק, פ"ה דמסירת מפתח היא קניית שכירות הבית, ול"נ לר"י דאמאי נקט מסירת מפתח לינקוט קניין אחר, וע"ק דאמר בבבא קמא [נ"ב ע"א] דמסירת מפתח לא מהני אלא למיפטריה מלומר זיל חזוק וקני, דצריך לומר זיל חזוק וקני, וי"ל דאה"נ דודאי בעלמא לא מהני אלא כמאן דאמר ליה זיל חזק וקני, והכא דאקנייה קניין גמור, וא"ה חל חיוב הבדיקה במי שהמפתח בידו כשחל ארבעה עשר לפי דחיוב בדיקה תלוי במסירת מפתח, דהא אינו יכול לילך וליכנס בבית בלא מפתח.
<h2>דף ד:</h2>
מאי טעמא מהימני לאו משום דחזקתו בדוק, וא"ת כיון דחזקתו בדוק מאי אהני אמירה דהני, וי"ל דמ"מ צריכין אנו לעדותן היכא דאיתי הבעל, דאי לא הוי [מהני] עדותם בזה היה צריך לשאול לו, דכל היכא דאיתיה הבעל דמצינן לשיוליה ביה צריך לשיוליה, והשתא דמהני עדותן דאין צריך לשאול, דעדותם מהני כמו שהיה אומר בהדיא דבדוקה היא.
מדאורייתא בבטול בעלמא סגי. פ"ה מדכת' תשביתו ולא כתיב תבערו וש"מ דהשבתה הויא בלב, ול"נ דאמ' לקמן [צ"ה ע"א] דבל יראה ובל ימצא ניתק לעשה דתשביתו, וא"כ עשה דתשביתו אינו מתחיל אלא לאחר אסור חמץ, (וא"כ) [ואיך] בבטול בעלמא סגי ליה מדכתיב תשביתו, האמ' לקמן [ו' ע"ב] [דלאחר איסורו לא מהני ביטול] כיון שאינו ברשותו דהוא אסור, וע"ק דלקמן [ה' ע"א] מוכח דתשביתו ר"ל הבערה ולא בטול, דתניא לקמן ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר תשביתו שאור מבתיכם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, אלמא משמע דתשביתו ר"ל הבערה, לכ"נ לר"ת דה"פ מדאורייתא בבטול בעלמא סגי לה מסברא, כיון שאינו שלו דבטלו הרי הוא הפקר, ומאחר שהפקירו הרי יצא מרשותו ומותר דאינו שלו דכתיב ולא יראה לך ודרשינן [לקמן ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים והכא אינו שלו. הימנוה רבנן בדרבנן. השתא משמע דבדאורייתא לא מהמני, וקשה להריב"א והא מעשים בכל יום שאנו מאמינים עבד ואשה על השחיטה ועל הניקור משום דבידו הוא, הכא נמי בידו הוא, וי"ל דשאני בדיקת חמץ דאיכא טירחא יתירה (ויש לך) וצריך דקדוק גדול וא"כ אי הוי דאורייתא לא מהמני, וכן מוכח בירושלמי [ה"א] מפני שהנשים עצלניות הן פי' ואינם יכולות לסבול טורח בדיקה.
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק מהו. נראה לר"י דבשלשה עשר איירי דאי בארבעה עשר פשיטא דעל המשכיר לבדוק. דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור. דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה רבנן דבין יממא לליליא לא טעו אינשי. מנלן. תי' תיפוק לי' דתלתא קראי כתיבי באכילת חמץ, חד קודם זמנו, וחד תוך זמנו, וחד לאחר זמנו, כדאמר פ' כל שעה [כ"ח ע"ב] לר' יהודה, והכא לר' יהודה קיימינ', וי"ל דהכא לא מיירי לענין אכילה בפי', אלא מיבעיא ליה לענין ביעור כלומר מנלן דחייב לבערו משש שעות וכו'. וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד. פ"ה קשו קראי אהדדי דהא כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע כל שבעה וכתיב אך ביום הראשון תשביתו משמע דמחייב להשבית יום ראשון מכלל דמקצתו מותר דהא צריך להשהות שעה אחת כשמבערו, וקשה דא"כ כיון שמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער, ותדע דהכי הוא דאל"כ אפי' את"ל דמיירי בארבעה עשר הוה קשה, דמסתמא רחמנא לא צוה עשה דתשביתו כל זמן שהוא מותר, אלא לאחר האסור צוה השבתה, וכשמבערו אי אפשר שלא ישהנו שעה אחת, אלא ודאי כיון דמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער, ותדע נמי דא' לקמן או אינו אלא בי"ט עצמו, וקאמר בתרה [ת"ל אך חילק] ובי"ט עצמו מי שרי משמע דבלאו אך חלק לא מצי למיפרך, ובלאה"נ הוה מצי למיפרך ואי י"ט עצמו מי שרי הא כשמחזר עליו לבערו אינו יכול שלא יניחנו שעה אחת, וא"כ יהא עובר עליו, אלא ודאי כשמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער, והשתא ניחא דבלאו אך חלק לא הוה לן למימר מידי, ואכ"ק כדפ' אמאי קשו קראי אהדדי, כיון דמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער לכ"נ לפ' דה"פ כדפי' הא כיצד תרי קראי למה לי לרבות (ארבעה) [חמשה] עשר לביעור, דשבעת ימים הוי ארבעה עשר, וביום ראשון הוי (ארבעה) [חמשה] עשר ולמה לי תרי קראי, וכי האי אשכחנא בפ' הגוזל קמא.
<h2>דף ה.</h2>
איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה. וא"ת למה לי היקשא דאכילת חמץ לאכילת מצה, בהיקישא דהשבתת שאור לאכילת חמץ סגיא, דהא אכילת חמץ מיתסרא אפי' משש שעות, כדמסיק לקמן [כ"ח ע"ב] תלתא קראי כתיבי חד לקודם זמנו וכ"ש דאסירא בליל חמשה עשר, וע"ק דלמה לי ביום הראשון לרבות ארבעה עשר מהאי היקישא נפקא, וי"ל דלא איתקש כ"א לענין משמעות שבעת ימים דמיירי בהן קרא, כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, והשתא אי לאו דהיקישא אכילת חמץ לאכילת מצה ה"א ימים ולא לילות, ומהאי טעמא נמי ניחא דאיצטריך ביום הראשון לרבות ארבעה עשר, דמהיקישא לא ילפינן אלא חמשה עשר, ועי"ל דלא איתקש שאור לאכילת חמץ אלא לאיסור אכילת חמץ שיש בו כרת כדכתיב ונכרתה דהיינו תוך זמנו, דקודם זמנו ליכא כרת כי אם לאו, ולכך איצטריך ביום הראשון לרבות ארבעה עשר, כ"נ למר"פ נ"ע.
ביום כתיב. תימ' א"כ לעיל דפריך ואימא לרבות לילי חמשה עשר לישני ליה ביום כתיב משמע שבא לרבות יום ולא לילה הילכך ע"כ כי (איכא) [אתא] לרבות יום ארבעה עשר, דאילו יום חמשה עשר משבעת ימים נפקא, וי"ל דמ"מ פריך שפיר דטפי אית לן למימר דקאי אליל חמשה עשר דהכי משמע פשטיה דקרא הראשון דשבעת ימים קאמר, אע"ג דביום כתיב איכא למימר דאורחיה דקרא הוא, אבל השתא דאסיקנא דהאי ביום הראשון קאי אארבעה עשר מכח דהיקישא ואפיקנא קרא מפשטיה הילכך ליכא למימר ליל, כיון דביום כתיב דמשמע יום. כ"נ למר"פ נ"ע.
למעוטי חול המועד. פי' רש"י דמותר בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אסור מן התורה כדמוכח במס' חגיגה [י"ח ע"א] מקראי. ור"ת מפ' למעוטי חול המועד דאפי' בדבר שאינו אבד אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, והא דדריש ליה מקראי במס' חגיגה אינו אלא אסמכתא בעלמא ואסמכוה רבנן אקראי, וכן משמע בירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג] דקאמר כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים (ולא) [ו]יהיו עוסקים בתורה, אלמא אינו אסור אלא מדרבנן, והכי דריש לה במס' חגיגה [שם] ששת ימים (תיעשה מלאכה) [תאכל מצות] וביום השביעי עצרת מה יום שביעי עצור אף ששה ימים עצורים אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה ימים עצורים בכל מלאכה ת"ל השביעי, פי' מיעוטא הוא דוקא שביעי עצור בכל מלאכה אבל לא ששה ימים, והשתא אשכחנא איסור והיתר בששה ימים, ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים לידע איזו יום אסור ואיזו יום מותר, פי' איזו יום מותר כגון יום המעונן דהוי דבר האבד, ואיזה יום אסור כגון יום צלול דהוי דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה אסורה כגון דבר שאין אבד, ואיזו מלאכה מותרת כגון דבר האבד. וקשה להריצב"א דלמה נקט איזו מלאכה אסורה כו' כיון דמיירי בדבר האבד א"כ הוי בכלל יום אסור יום מותר, לכ"נ להריצב"א דלהכי נקט איזו מלאכה מותרת להשמיענו דאפי' בדבר שאינו אבד מותר, כגון דליכא טירחא, ואיזו מלאכה אסורה כגון דאיכא טירחא, והשתא לא הוי דומיא דאיזו יום כו', דהכא מיירי הכל בדבר שאינו אבד כדפ'.
בזכות שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון. ואע"ג דאיכא יותר מג"פ ראשון, ה"ק בשכר שלשה מצות שנ' בהם ראשון, זכו לשלשה ראשון כדפ' תלמודא. וא"ת מנליה דהני שלשה ראשון דרשינן הכי לזכו [וחד] [ואך] ביום הראשון דרשינן ראשון דמעיקרא, דילמא דאך ביום הראשון הוי חד מהני תלת דדרשינן הכא דבשכר שלשה, וחד מהני תלת דרשינן לראשון דמעיקרא משמע, וי"ל דמסתברא טפי למידרש הני דהכא לומר דבשכר ג' ראשון, דהוו עיקר מצוה, עשו פסח, עשו סוכה, עשו לולב, אבל ביום הראשון תשביתו לא הוי אלא הרחקה דקעביד.
זמן שחיטה אמר רחמנא. וא"ת ולמה לי להאי תנא ביום הראשון לרבות י"ד, מלא תשחט וכו' נפקא כדמסיק זמן שחיטה קאמר רחמנא, וע"ק דמשמע דהאי דרשא דחד וחד כי שחיט לא קיימא למסקנא, ובפ' תמיד נשחט [ס"ג ע"א] איתא בהדיא דהדרשא דחד וחד כי שחיט קיימת, וי"ל דאה"נ דודאי הדרשא איתא דודאי לאו לא תשחט הוי חד וחד כי קשחיט את פסחו, דאם אין לו חמץ בביתו כי קשחיט את פסחו אע"ג דיש חמץ בבית של חבירו אינו עובר עליו, ואכתי אי לאו ביום הראשון תשביתו לא ידעינן זמן ביעור מלא תשחט, אבל השתא דאיכא תרוייהו אתי שפיר, בתר דגלי לן לא תשחט דמיירי בי"ד הוה ידעינן דעשה דתשביתו הוי בזמן שחיטה, דמסתמא כי צוה רחמנא עשה דתשביתו להם לישראל קבע להם זמן שהוא שוה לכל דהיינו זמן שחיטה דהוי בשש שעות.
<h2>דף ה:</h2>
וש"מ הבערה לחלק יצאת. וא"ת למה לו לר' עקיבא לומר מצינו הבערה שהיא אב מלאכה דמשמע לחלק יצאת לאסור הבערה, היה לו לומר דמצינו הבערה שהיא אסורה, או (שהיה) [שהיא] מלאכה דהוה משמע [נמי] דללאו יצאת, ומ"מ היה אסורה בשביל הלאו, וי"ל דאי הוה אמינא הכי לא הוה אסרינן הבערה בי"ט דכיון דללאו יצאת א"כ אין זה מלאכה ובי"ט כתיב לא תעשה כל מלאכה וזה אין שם מלאכה עליה, ועוד דהוה דרשינן ליה ללאו דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בשבת אין בי"ט לא, אבל השתא דקאמר מצינו הבערה שהיא אב מלאכה דמשמע לחלק יצאת ניחא, דא"כ שם מלאכה עליה והוי בכלל דלא תעשה כל מלאכה, וכן משמע בירושלמי [ביצה פ"ה ה"ב] דקאמר מהו לאדלוקי נר של בטלה בי"ט ר' יוסי ור' נתן חד שרי וחד אסר ובמאי המחלוקת תלוי, (אבל) [אלא] ודאי מאן דאסר סבר לחלק יצאת והוי בכלל דלא תעשה כל מלאכה, ומאן דשרי סבר דללאו יצאת, אלמא דלמאן דאמר ללאו יצאת הוי הבערת מותרת.
וש"מ לא אמרינן מתוך. משמע הא אי הוה אמרינן מתוך הוי שרי, וקשה דהא בע[י]נן צורך קצת והכא מאי צורך קצת איכא, וי"ל כיון דאם לא היה מבערו היה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא צורך קצת קרינא ביה. וממ"ק דמשמע דמשום דלא אמר מתוך אסר ר' עקיבא הבערה ואמאי וישרפו תחת תבשילו, וי"ל דחמץ אסור בהנאה, וא"ת מ"מ הרי יכול לשורפו וליהנות ממנו אחר שיעשה גחלים, והנאתו מותרת כדאמרינן בסוף תמורה [ל"ד ע"א] כל הנשרפים אפרן מותרת, וי"ל כיון דתחילת הבערתו הויא באיסור דאז אינו יכול ליהנות ממנו כדפ', אף לאחר שנעשה גחלת הבערה שלא לצורך י"ט קרינא ביה, ואע"ג שתהא לו [היתר] הנאה אחרי כן אסורה. וממ"ק דאמאי לא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה פי' עשה דתשביתו ודחי לא תעשה כל מלאכה דכתיב גבי י"ט, וי"ל דהא ליכא למימר, די"ט עשה ולא תעשה הוא דכתיב (שבת) שבתון והוה ליה י"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
משום שנא' לך לך תרי זמני. פ"ה משום שנאמר בגבולין לך לך תרי זמני לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך דמחד הוה סגי דמצי למיכתב לא יראה לך שאור וחמץ תרי לך למה לי אם אינו ענין לבל יראה דהרי כבר אמור תניהו ענין לבל ימצא והוי כמו שכתוב לא ימצא לך ודרשינן שלך אי אתה מוצא אבל אתה מוצא של אחרים ושל גבוה, כלומר אף במצוי אצלך דהיינו שרוי עמך אני או' דאין (עמו) אסור אלא א"כ שהוא שלך אבל אתה מוצא את שלו, ופ"ה דההוא לך דכתיב בחמץ לא קחשיב, דשאור וחמץ מצרך צריכי כדאמר בביצה [ז' ע"ב] חד מחבריה לא יליף. וא"ת והקו' למה לו לפרש משום דאם אינו ענין, לימא משום שנ' לך שני גבי בל יראה להתיר כבשתו, וי"ל דזה הצריכו לומר דהא קחזינא דמייתי ברייתא קרא דלא ימצא, וממ"ק דברייתא נמי אמאי לא אמ' לך שני דכת' גבי בל יראה דמיותר ולישתוק מלא ימצא, וי"ל דזה הצריכו לומר כן דאי לא [הוה] כתיב לא ימצא לא הוה שרינן כבשתו משום לך, דלך לא משמע שום היתר גבי מצוי, אלא משמע כשהוא מצוי חשוב שלך, ואי משום לך הוה אמרינן דאתא לדרשא אחריתי, אבל הכא דדרשינן ליה מלא ימצא משמע דאפי' במצוי אצלך בעינן לך. וממ"ק לר"ת דהכא משמע דמצרכינן תרי קראי למעוטי גוי שכבשתו וגוי שלא כבשתו, ובכל מקום לא מצרכינן אלא חד קרא למעוטי בין כבשתו בין לא כבשתו, גבי דגנך ולא דגן גוי [גיטין מ"ז ע"א] ולא מחלקינן בין כבשתו ולא כבשתו, לכ"נ לר"ת דודאי מחד לך הוה שרינן בין כבשתו בין לא כבשתו כדאשכחנא בעלמא, והכא ה"פ משום שנ' לך לך תרי זמני, אבל ודאי מחד לא סגי, וקס"ד דאסיר משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וא"כ אתי לך שני לגלות אסור, ומסתמא הוה מוקמינן הרבוי דלך שני היכא דמסתבר טפי דהיינו כבשתו, ואתא לא ימצא לגלות לנו דלך שני לא אתא לאסור, דאי אתא לאסור לישתוק מיניה, ואיסור הוה ידעינן מקרא דלא ימצא דמשמע מן המצוי בידך כו', אלא ודאי לא ימצא גילה לנו דלך שני לא בא לאסור אלא להתיר כדפי'. ועוד יש ליישב (פה) [פ"ה] ומה שהק' ר"ת לאו פירכא הוא, דהא דחזינן בעלמא דממעטינן גוי בין כבשתו בין לא כבשתו מחד קרא, היינו בתר דגלי לן הכא מתרי קראי דליכא חלוק, אבל ודאי אי לא גלי לן הכא דהם שוים הוה מצרכינן בעלמא נמי תרי קראי. וממ"ק דקאמר לעיל יכול יטמין וכו' ויקבל פקדונות מן הגוים ת"ל לא ימצא, ובתר הכי אין לי אלא בגוי שלא כבשתו גוי שכבשתו מניין, ומייתי קרא דלא ימצא, והיכי נפקי תרוייהו מלא ימצא, בשלמא לפ"ה ניחא דגוי (שלא) [ש]כבשתו נפקא לן מלך כדפ', אבל לר"ת קשה דתרוייהו מלא ימצא נפקא ותרי דרשות היכי דרשינן מלא ימצא, וי"ל דקבלת פקדונות וקיבל אחריות עליו וכבשתו שלא קבל עליו אחריות הכל היינו מעשה מצוי, ולא ימצא נמי הוה משמע ימצא אצלך, וא"כ שפיר נפקא לן תרוייהו מלא ימצא דהוי הכל מצוי אצלך, כ"נ למר"פ נ"ע.
<h2>דף ו.</h2>
התם דמצי מסלק ליה. וקשה לר"י דהכא אמרינן דבשל ארנונא חייבת היכא דמצי מסליק ליה, ובפ' איזהו נשך [ע' ע"ב] אמרינן המקבל (צאן נכסי) [נכסי צאן] ברזל מן הגוים פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה כדאמר התם כיון דאילו בעי גוי זוזי (לישראל) [מישראל] ולא משכח שקיל בהמתו וכו', וי"ל דשאני התם דבהמה הייתה מתחלה של גוי, וא"כ כיון דאילו בעי גוי זוזי ולא משכח שקיל לבהמתו לא נפקא כלל מרשותו של גוי, ומ"ה פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה, אבל הכא שהייתה מתחילה של ישראל כיון דמצי מסלק לגוי בזוזי לא נכנסה כלל ברשותו של גוי ומ"ה חייבת.
בהמה ארנונא פטורה עיסת ארנונא חייבת בהמה ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת ואע"ג דלא מצי מסלק ליה ומשני האי אית ליה קלא, פי' שותפות דבהמה הכל יודעין שיש למלך חלק בה ומ"ה פטורה מן הבכורה אבל עיסה לית לה קלא, פי' אין העולם יודעין שיש למלך חלק בה ולהכי חייבת משום דהעולם יהיו סבורים שאינו מפריש חלה. והק' רש"י והתניא חייבת והכא גבי בהמה ארנונא פטורה, ומשני דכי תניא חייבת בעיסה מיתניא, וק' לרשב"ם דבהדיא תניא בתוספתא [בכורות פ"ב ה"ב] בהמה ארנונא חייבת בבכורה. וא"כ (לא) ק' לפי' דפ"ל גבי עיסה תני' חייבת, לכ"נ דה"ג בהמה ארנונא חייבת בבכורה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה עיסת ארנונא פטורה ואע"ג דמצי מסלק ליה מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא פי' האי אית ליה קלא לא קאי אשותפות, אלא ה"פ האי אית ליה קלא, פי' בהמה כשנולד אית לה קול שהוא בכור ומכוער הדבר אם הוא נגזז ונעבד דלא ידעי כולי עלמא דפטורה משום ארנונא, האי לית ליה קלא, פי' לישת עיסה ולא ידעי כולי עלמא אם הפריש ממנה אם לאו, וקשה לר"ת דבהדיא תניא בתוספתא [חלה פ"א ה"ג] עיסת ארנונא חייבת בחלה, וכן משמע בירושל' [שם פ"ג ה"ד] דקאמר ישראל וגוי שיש להם עיסה בשותפות אם יש (מחלקו) [בחלקו] של ישראל שיעור חייבת ואם לאו פטורה ופריך והתני' חייבת ומשני תמן ברשות ישראל שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ויטול הדמים ומ"ה חייבת ברם הכא לא ברשות ישראל ומ"ה פטורה אלמא גבי עיסה תניא חייבת בשמא ימלך, והכא אמרינן דפטורה בכל ענין, וא"כ קשה לרשב"ם דגר' פטורה, לכ"נ דג' עיסת ארנונא פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה, והא דקתני חייב' היינו היכא דמצי מסלק ליה, כדמפרש בירושלמי בשמא ימלך, מאי טעמא האי אית ליה קלא כדפ' רשב"ם.
ייחד לו בית. פי' רש"י ולא קבל עליו אחריות אלא א"ל הרי בית[י] לפניך, וקשה לר"י דמאי איריא ייחד אפי' בלא ייחד נמי הוי מותר, דהא אמ' לעיל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, לכ"נ לר"ת דקאי אקיבל עליו אחריות להפקי' אצלו, ומ"ה מפיק ליה מלא ימצא בבתיכם דלא חשיב ליה מצוי כיון שייחד לו בית, ומשו' בל ימצא אינו עובר אע"ג דקביל עלי' אחריות, דדוקא כשהחמץ שלו אז הוא עובר משו' בל ימצא אע"ג שאינו בביתו, אבל חמצו של גוי אינו עובר עליו [ב]בל ימצא כיון שיחד לו בית, דאע"ג דקביל עליה אחריות מ"מ אינו של ישראל, דהא אינו חייב אלא או מיגניב או מיתביד, ובשעת האיסור כל ימי הפסח עדיין לא מיתביד, ולא היה חייב ולא הוי שלו, וראיה מדלעיל דקאמר להו בעירו חמירא דבני חילא מבתיכון דהיה מורה להם שאם ייחדו לו בית מהני, אע"ג שאם היה שלהם לא מהני ייחוד, ולרב פפא דמפי' ליה מסברא לא ק' מידי, דכיון שייחד לו בית הוי כמו שקבל עליו אחריות בחמצו של נכרי בביתו של גוי.
כופה עליו כלי, וא"ת והא אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל [שבת מ"ג ע"א] וחמץ דבר שאינו ניטל הוא, וי"ל דהכא מיירי בצריך למקומו, (ואפ') [ו]היכא דצריך למקומו הוי ניטל, (ואמ') [ואפי'] לדבר שאינו ניטל הוא, [א"ה, הלשון צריך תקון]. וא"ת מ"מ אמאי כופה עליו כלי נשרפיה דהא דאמר לעיל דאסור בשריפה משום דלא אמ' מתוך, משמע הא אי הוה אמ' מתוך מותר לשורפו, ואנן קיימ' לן כב"ה דאית (ליה) [להו] מתוך במס' ביצה [י"ב ע"א], וי"ל דהא דמשמע לעיל דמותר לשורפו אי אמ' מתוך היינו בשלא בטלו, דאם לא היה שורפו יהא עובר עליו משום בל יראה והוי צורך קצת כדפ"ל [ה' ע"ב], והא מיירי שכבר בטלו דליכא צורך קצת, ומ"ה אסור לשורפו, ומ"מ כופה עליו כלי דילמא אתי למיכל מיניה.
חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוהה י' טפחים. וא"ת והאמר לעיל גבי מוצא חמץ כופה עליו כלי ולא קאמר עושה לו מחיצה כו' כמו הכא ומאי שנא, וי"ל דלעיל מיירי בי"ט דאין אדם יכול לעשות מחיצה, ולהכי קאמר כופה עליו כלי משום דגזרי' דילמא אתי למיכל מיניה, אבל הכא מיירי בארב' עשר דאדם יכול לעשות מחיצה, ולהכי קאמר עושין לו מחיצה דילמא אתי למיכל מיניה, דלעולם היה יודע דמחיצה הוי הפסק וחשוב יותר לעשות היכא דהוא יכול לעשותה, ועפ"ה דלעיל סגי בכפיית כלי משום [ד]יומא חדא הוא ובלילה יבערנו שהוא שלו, אבל הכא דאינו רוצה לשורפו דהחמץ אינו שלו אלא של גוי והוא רוצה להניחו עד לאחר פסח ולכך צריך מחיצה, דבכפיית כלי לא סגי משום שמא יסיר את הכלי לצורך ומ"ה צריך מחיצה. ת"ש העושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבער. תימא דקפסיק ותני אע"פ שאין הכלב יכול לחפש אחריו, ולקמן [ח' ע"א] אמרי' חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, וי"ל דלא דמי דדוקא התם דמיירי דנפלה עליו כבר (נפלה) [מפולת], אבל הכא שבא לעשות בתחלה א"כ ודאי קודם שיש האוצר חייב לבער.
<h2>דף ו:</h2>
שהרי משה עומד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני. וא"ת והיכי מוכח מהכא וכי לא הי' לו למשה לענות להם משאלותם, והא הוצרך לומר להם דינו משום ההוראות ששאלו, וי"ל דא"כ הוה ליה למימר אל תעשו פסח זה עכשיו סתמ', וכשיגיע להם זמן פסח יאמר להם עשו פסח ולא יותר, מדקא מזהיר עליהם מפסח שני בפסח ראשון, ש"מ דהיינו משום שדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. דילמא בארבעה בירחא או בחמש' בירחא הוה קאי. וק' דהיכי ס"ד למימר דלא מיירי בר"ח והכת' החדש הזה לכם ודרשי' [מנחות כ"ט ע"א] כזה ראה וקדש אלמא משמע דבר"ח הוה קאי כשהיה הדיבור, וי"ל דמצינ' למימר שפיר כשהיה הדיבור אל משה מהקב"ה ר"ח היה, אבל לא ידעינן כשהיה הדיבור ממשה לישראל אם היה ר"ח אם לאו, אי נמי מצינ' למימ' דהדיבור דהחדש הזה לכם דדרשי' כזה ראה וקדש ודאי אותו דיבור היה בר"ח, אבל הדיבור דדברו אל כל עדת (בני) ישראל שמא לא היה בר"ח. זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה, והטעם הוי כדאיתא במדרש [תנחומא תרומה ח'] דכת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה (ו)לא תדע, פי' נעו מעגלותיה טילטל הקב"ה פרשיו' של תורה שלא יהא אדם קורא פרשה קטנה ועושה בה כל חפצו ובורא כל מה שירצה, כן גיר' הר"ר יחיאל מ"כ. אבל בחד ענינא מאן דמוקדם מוקדם ומאן דמאוחר מאוחר. אומר ר"י דהיינו דוקא היכא דאין צ"ל הכי, אבל היכא דע"כ צ"ל הכי אמרי' דאין מוקדם ומאוחר, דאל"כ מיהא דכת' בקרא כי סקול יסקל או ירה יירה משמע דסקילה קודם ירייה, והא ליתא דכת' וסקלתם באבנים ומתו משמע דסמוך למיתה סקילה אלמא ירייה קודם סקילה, אלא ודאי היכא דצ"ל כגון הכא דגלי קרא לא אמרי' מאן דמוקדם מוקדם ומאן דמאוחר מאוחר אפי' בחד ענינא.
דילמא משכח גלוסקא יפה ודעתיה עילוה, פי' רש"י וישהנה גביה שעה אחת לאחר (נמי) שמצא' ויהא עובר עליו משום בל יראה, וק' לפי' זה מאי פריך וליבטליה הא כבר אמרי' דחיישינ' שמא לא יבטלינה לאלתר, וכי היכי דחשדי' דלא יבטלנה כי משכח לה נמי לא יבטלנה לאלתר, לכ"נ דה"ק דקאי אהא דקאמ' אי משום פירורין לא חשיבי ומשני דילמא משכח דבר חשוב, אלא ודאי לישנא דדעתי' עילוי' ק', לכ"נ לומר דדעתיה עילויה כלומר שהיא חשובה בדעתו ולא הויא הפקר עד שיבטל' בפירוש ולכך צריך ביטול בשעת בדיקה, ולכך פרי' תלמודא וליבטליה כי משכחת לה ודי לו בכך, דכל כמה דלא משכח ליה לא עבר עליו משום בל יטמין כיון דלא ידע לה כדמוכח פ' כל שעה [כ"א ע"א] דלא שייך לא יטמין אלא היכא דידע לה.
<h2>דף ז.</h2>
משש שעות ולמעלה (אסור). פי' רש"י בתחלת שש, אפי' בחטי קור[ד]נייתא אין חוששין לקדושיו, וק' כיון דמקודשת היא מן התורה היאך אפקעוה רבנן לקדושיה מיניה, וי"ל דכיון דרבנן אסרו אותה אינה שוה כלום, וא"כ מדאורייתא אינה מקודשת דבעינן שווה כסף וליכא, חדא דאסור למוכרו, ועוד דלא ימצא אדם שיקנהו, וממ"ק לפי' רש"י, חדא דפי' דמיירי בתחלת שש והא אמרי' לעיל [ד' ע"ב] חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן, והיינו בסוף שש מדמייתי עליה קרא, א"כ מיירי באיסור דאורייתא, ומדאורייתא אינו אסור אלא מסוף שש שעות ולמעלה, דהא מייתי עליה אך חלק, דהוא חץ באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ, אלמא משמע דמשש שעות ולמעלה משמע מסוף שש שעות, וע"ק דמאי קאמר אפי' בחטי קורדנייתא, מה חדוש בא להשמיענו בחטין אילו יותר משאר חטין הא אפי' בשאר חטין נמי לא הוו קדושין כיון דשעות דרבנן, לכ"נ לר"ת משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש שעות, ונקט חיטי קורדנייתא דוקא דאע"ג דקשין הן (וכן) [והן] חמץ נוקשא שאין בו אלא אסור דרבנן א"ה אין חוששין לקדושיו, והכי מייתי ראיה דכי היכי דחזינן הכא דבחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אינו ברשותו מדקאמר אין חוששין לקדושיו הכא נמי נימא לעיל בחמץ דאורייתא ובשעות דרבנן.
לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר. פי' דתלינן שנפלו מן הלוקחין וא"כ הוו מעשר, וא"ת ואמאי לא תלינן שנפלו מן המוכרין והן חולין, ופי' רש"י דמספיקא תלינן לחומרא, וק' לר"י דאדרבה סמוך מיעוטא דלוקחין דהוו חולין לפלגא דמוכרין והוו להו מוכרין רובה וא"כ הוו להו מעות חולין, וי"ל דא"ה תלינן שנפלו מן הלוקחין, לפי דלמוכר אחד הוו מאה לוקחים והוו לוקחין רובא בכל עניין כדפ'. בהר הבית לעולם חולין. פי' רש"י דאזלי' בתר רובא וברובא דהשת' הוו חולין, וקשה דמאיזה מקום באים המעות להר הבית, והא אמרי' [ברכות ס"ב ע"ב] לא יכנס בהר הבית במקלו ובתרמילו ולא במעות הצרורין לו בסדינו, וי"ל דהיינו דוקא בפרהסיא אבל בצינעא מותר ליכנס, ותדע דאל"כ היאך יהיו מביאין (מ)שקל(ות)יהם בלשכה שבהר הבית אלא ודאי בצינעא מותר, וממ"ק לפרש"י דפי' דאזלינן בתר רובא ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין בפדיון וא"כ לא הוי לן למיזל בתר רובא, וי"ל דלא דמי דהא דאמרינן דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל היינו דוקא באיתחזק איסורא ונתערב ואנו רוצים לבטלו ואז אמרינן דאפי' באלף לא בטיל, אבל הכא דיש לתלות לאיסור ולהיתר ודאי אזלינן בתר הרוב, וא"ת א"כ אמאי אסרינן בי"ט ליקח ביצים מן הגוים הוה לן למימר דאזלינן בתר רובא ורוב נולדו קודם י"ט, וי"ל דבביצים הוי כמו דבר המתכבד שמתמעט בכל יום דמיד שנולדו הביצים מיד אוכלין אותם וא"כ ליכא רוב כדחזינן הכא בדבר המתכבד דלא אזלינן בתר רובא משום דאמרינן הראשונים ניטלו. כגון דאשתכח בגומא, פי' ולא שייך בה כיבוד דבגומא כיבוד לא מהני בה מידי.
<h2>דף ז:</h2>
(הכא נמי) [היכי נימא] נימא למול לא סגי דלא איהו מהיל, פי' כמו כן יכול אחר למולו, וקשה דהרי מילת גרים דאמר במס' שבת [קל"ז ע"ב] דא[ו]מר למול אע"ג דאחר נמי יכול למולם, לכ"נ כדפי' רש"י לא סגי דלא איהו מהיל כלומר אין חובה מוטלת עליו אלא על האב, והשתא ניחא נמי ממילת גרים דקאמר למול דהחובה מוטלת על כל ישראל וכמו כן מוטלת עליו ומשום הכי אמר למול, אבל הכא אין החובה מוטל עליו אפי' לא מלו אביו. וממ"ק דכי משום דלא סגי (ליה דמהיל) [דלאו איהו מהיל] יאמר לישנא שאינ' מעליא דהיינו על המילה דלא משמע כלל להבא, לכ"נ דה"ק מר סבר על ביעור מעיקרא משמע פי' דמסתבר טפי מעיקרא וה"ה נמי דמשמע להבא, והשתא ניחא דקאמר על המילה כיון דלא אפשר כדקאמר דלא(ו) סגי דלאו איהו מהיל דהא משמע נמי להבא כדפי'. אי הכי לצאת בו יצא בו מיבעי ליה. וקשה דמשמע דאי לאו האי טעמא דאמר דבעידנא דאגבהיה נפק ביה לא מצי למיפרך הכי, וז"א דבלאו הכי מצי למפרך הכי דהכל יודעין שמיד שנטלו יצא, וי"ל דאי לאו דקאמר הכי מצינ' למימר שלא נטלו דרך גדילתו דהשתא ניחא דלא מצינ' למפרך, והשתא דקאמר דבעידנא [דאגבהי'] (ד)נפק ביה א"כ ע"כ נטלו דרך גדילתו דאל"כ היכי הוה דבעידנא דאגבהיה דנפק ביה, אלא ש"מ כדפ'. ומ"ה פריך א"ה לצאת בו כו' והשתא ניחא דאי לאו האי טעמא לא מצי למפרך הכי כדפ'. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו', ועכשיו לא עבדינן הכי אלא מסדרין כולן על הכוס בסעודה.
והלכתא על ביעור חמץ, פי' רש"י והשתא דאתינן להכי דאמר דמברך על ביעור אע"ג דלבער משמע טפי להבא א"כ אפי' האב כשמל הבן יאמר על המילה וכן השוחט פסח וקדשים יאמר על השחיטה, וקשה כיון דלבער כ"ע מודו דהיינו להבא מ"ט פסק תלמודא דהלכתא על ביעור דפליגי ביה, וכן קשה במס' ברכות פ' כיצד מברכין [ל"ח ע"א] במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע כי פליגי בהמוציא והלכתא המוציא, אמאי לא פסיק דמברך מוציא לישנא דכ"ע מודו ביה, וי"ל דמהתם לא קשה דמצינ' למימר דלהכי קאמר המוציא כדי שלא לערב האותיות מ"ם של מוציא עם מ"ם של [ה]עולם ולא תהא נקראת, וגנאי הוא בברכה אם לא יתן ריוח בין הדביקים, ואע"ג דקאמר לחם מן לא קשה דהא בקרא כתיב, אבל מ"מ קשה מלבער, וכן נמי קשה מתפילין דמאי שנא דשל יד מברך להניח ובשל ראש מברך על מצות אמאי לא מברכין ברכה שוה לכולם, וי"ל דמהא לא קשה דשאני התם דבתפילין של יד הא הוי התחלת מלאכה ולהכי מברך להניח, אבל בשל ראש כשהניחם אז המלאכה של מצוה נגמרת ולהכי מברך על מצות, אבל מהכא קשה דאמאי לא קאמר לבער דהוי לישנא מעליא, וכן קשה אמאי מברך לישב ולא מברך על, לכן נראה לר"ת דכל הני שיש שהיה במצותן מברך לעשות המצוה כמו לישב וכמו לקרא הלל ולשמוע שופר, אבל הני מצות דליכא שהיה בעשייתן מברך על, והשתא ניחא משחיטה וממילה ומביעור חמץ דהא ליכא שהייה ולהכי מברך על, אבל סוכה שיש שהייה במצותה דהיינו הישיבה להכי מברך לישב.
וקשה דהרי מקרא מגילה דיש שיהוי במצותה ומברך על, וכן מקרא הלל דיש שיהוי בקריאה כמו במגילה, ומאי שנא דגבי מגילה [מברך] על מקרא, ועל הלל מברכין לקרות כיון דהם שוים, וכן קשה מתקיעת שופר דיש שיהוי בעשייתן ואומר על, ומאי שנא מלשמוע שופר דמברך אדם שלא שמע והא יש שיהוי בשניהם וא"כ אמאי יש שינוי בברכותיהם, לכן נראה לריב"א דכל הני דאי אפשר לעשות על ידי שליח מברך לעשות, והשתא ניחא מביעור חמץ ושחיטה ומילה ותקיעת שופר ומגילה דכל הני אפשר לעשותן ע"י שליח ולהכי מברך על, ומ"מ קשה דהרי טבילת אדם דלא אפשר לעשותן ע"י שליח וקמברך על, וי"ל דמהא לא קשה מידי דמצינ' למימר דהואיל וטבילת כלים אפשר ע"י שליח לכך תקנו לברך על אפי' בטבילת אדם, ואע"ג דבהא לא אפשר לעשות ע"י שליח מ"מ לא שינו רבנן בתקנתן, ומ"מ קשה מנטילת לולב דלא אפשר ליה ע"י שליח וקא מברך [על], וי"ל דמהא לא קשה מידי דשאני נטילת לולב כדמ' תלמודא דבעידנא דאגבהיה נפק ביה להכי מברך על, אבל מ"מ קשה מאכילת מצה ומרור דבהא לא אפשר לעשות ע"י שליח ומברך על, לכ"נ למר"פ נ"ע דלא מברך לעשות וכיוצא בו, אלא היכא דאיכא תרי טעמא, יש שיהוי בעשייתן ולא אפשר לעשות על ידי שליח, אבל אם חסר חד מהני מברך על, וגבי מצה אין בה שיהוי במצותה דאינו חובה שיאכל ממנה אלא כזית, והשתא נמי ניחא מלהדליק נר של חנוכה דמברכין להדליק לפי דיש שיהוי במצותה כדאמ' פ' במה מדליקין [כ"א ע"ב] מצותה (עד) [מ]שתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואי אפשר לעשות ע"י שליח דהא צריך לעשות משלו, וכן נמי ניחא דמברכינן בטל[י]ת להתעטף בציצית דהא אי אפשר לעשות ע"י שליח ויש שיהוי בלבישה.
והש"ר מקוצי פי' דהיינו טעמא דפסקינן דמברך על ביעור דמשמע להבא, דאי פסקינן שצ"ל לבער, השומע אומר דאי בירך על ביעור דלא יצא, וטעות הוא דעל ביעור נמי להבא משמע, אבל השתא דפסקינן על ביעור ולא אתי למיטעי דלעולם ידעי דאם בירך לבער כ"ש דנפיק ידי חובתו משום דמשמע טפי להבא. ורבינו יחיאל מפרי"ש פי' דהלכתא על ביעור חמץ דלהבא משמע, ואע"ג דלבער משמע להבא טפי, מ"מ ק"ק גבי לבער לא סגי דלאו איהו בעיר, כמו גבי למול, וניחא ליה טפי ליקח לשון השייך בכל אדם כגון על ביעור מלבער דלא שייך בכל אדם אלא משמע שהחובה והמצוה על הבודק, ואין זה אמת דפעמים שהוא על בעל הבית כדאמר לעיל [ד' ע"א] על השוכר לבדוק, ולהכי מברך על ביעור לשון השייך בכל, והני תירוצי לא שייכי אלא לתרץ מן על ביעור, אבל מ"מ צריך לפרש כדפ' לעיל מחמת הדברים אחרים דפי' לעיל.
ו(מ)ברכה דלהכניסו אומר רבינו שמואל דצריך לאומרה קודם שימול התינוק מתרי טעמי, חדא דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן, ועוד דלהכניסו להבא משמע, ול"נ לר"ת דהא בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ז ע"ב] תניא המל אומר אקב"ו על המילה ואבי הבן אומר להכניסו, אלמא משמע דלהכניסו הוי אחר המילה דהא חשיב ליה אחר ברכת המילה, וכן משמע דקאמר התם אבי הבן אומר להכניסו והעומדים שם [אומרים] כשם שנכנס לברית אלמא משמע דלאחר מילה הוא אומר אותה, לכן נראה לר"ת דאה"נ דודאי אומ' אותה לאחר המילה, ולא קשה מהא דאמר דמברך עליהן עובר לעשייתן דהיינו דוקא כשהעושה מצוה מברך אבל כשמברך אחר לא, וטעמא משום דכיון דאינו עושה המצוה היכי מברך, הא שמא לא יעשה האחר המצוה ונמצא שמזכיר שם שמים לבטלה, ומהאי טעמא נמי ניחא מברכת אירוסין דאינה עד לאחר אירוסין כיון דהמברך אינו עושה המצוה, וכן נמי לא קשה מלהכניסו דמשמע להבא, דלא קאי למצוה זו אלא מודה הוא להקב"ה שצוהו לעשות מצוה זו כשתבא לידו עוד לכל בן ובן, וכ"ת א"כ מפני מה תקנוה שתעשה למצוה זו כיון דלא קאי בה, וי"ל דלגלות לנו שאנו עושים מצוה זו לשם שמים ולא לשם [הר] גריזים ולא לשם מורנא, ועי"ל דלהכניסו בבריתו וכו' קאי לשאר מצות דאיכא מהם במנין תרי"ב אחר שקיים מצות מילה דחסר מילה מן תרי"ג מצות והיינו ברי"ת.
וממ"ק מלולב דבעידנא דאגבהיה נפק ביה א"כ לא מברך עליהן עובר לעשייתן, ואומר רשב"ם דמיירי באומר כשנוטלו אני נוטלו על מנת שלא לצאת בו, ואע"ג דאמ' [ר"ה כ"ח ע"ב] מצות אינן צריכות כונה דאפי' בלא מתכוין יצא ה"מ בסתמא אבל כשמפרש בהדיא דמתכוין שלא לצאת בו ודאי לא יצא, והשתא (נמי) ניחא דהוי עובר לעשייתן, וקשה [ד]בפ' המוצא תפילין [עירובין צ"ו ע"א] משמע דאפי' אם הוא מתכוין שלא לצאת מ"מ יצא, דקאמר התם וא"א דכ"ע לצאת בו לא בעי כונה והכא בבל תוסיף פליגי וא"א דבמתכוין שלא לצאת בו לא יצא אמאי מניח שיטתו דלעיל (ו)לומר דבבל תוסיף פליגי לימא דקמיפלגי במצות צריכות כונה היכא דאמר שאינו רוצה לצאת בו, אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דלכ"ע יצא אפי' במתכוין שלא לצאת בו, וא"כ הק"ל, וי"ל דנוטלו שלא כדרך גדילתו ואז אינו (חייב) [יוצא] ואחר כך נוטלו כדרך גדילה ויברך. ועוד אומר ריב"א דלעולם נוטלו כדרך גדילתו, ומ"מ הוי שפיר עובר לעשיית' כיון דאיכא לעשות עוד הניענועים. ועוד [אומר] הר"ר שמאל מאייורא דהרוצה לאפוקי נפשיה מספיקא צריך שיברך מיד שנוטלו ויברך עם ההגבהה.
בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי. פי' רש"י כגון טבילת בעל קרי, דקיימא לן דאסור בדברי תורה דעזרא תקן טבילה לבעלי קריים לדברי תורה, וקשה דהיינו דווקא בבעל קרי אבל שאר טבילות כגון נדה אינה אסורה בדברי תורה, וכ"ת דמשום הא טבילה דבעלי קריים תקן בכל הטבילות ברכתן לבסוף, אבל מ"מ קשה דהתינח למאן דאמר [ברכות כ"א ע"ב] בעל קרי אסור לדברי תורה אלא למ"ד מותר מדכתיב הלא כה דברי כאש לומר מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה מא"ל, לכן נראה לר"ח דהכא מיירי בטבילת גרים, והשתא ניחא דלא מצי מברך קודם דלא מצי למימר אקב"ו דעדיין אינו יהודי, אבל בשאר טבילות מצי לברך קודם, ומ"מ אומר ר"י דאין למחות בנשים שמברכות אחר הטבילה אע"ג דבעינן קודם לעשייתן מ"מ כיון דאיכא [טבילת גר] דלא מצי מברך קודם טבילה כדפ' דעדיין ליכא שם יהדו' עליו לא פלוג רבנן, דבכל הטבילות מצי לברך אחריו מידי דהוה אנטילה דמברך אחר הנטילה דהואיל ואיכא נטילת ידים דבית הכסא דלא מצי לברך קודם דהא ידיו מטונפות לא פלוג רבנן, אלא ודאי מברכי' על נטילת ידים אחר הנטילה דומיא דידים דבית הכסא כדפ', ועוד נראה שיש טעם אחר בנטילה דאינו מברך אלא לאחר נטילה בשעת ניגוב דמיקרי שפיר עובר לעשייתן כדאמרינן [סוטה ד' ע"ב] כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל פת טמא כדכתיב לחמם טמא בגוים ולחמ"ם טמ"א בגימטריא היינו בלא נגוב ידים.
ת"ש נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וא"ת אמאי מייתי כלל קרא דאחפש ירושלם בנרות לימא חיפוש מנר מקרא דנר אלהים וגו' דבהכי סגי, וי"ל דאי הוה אמרי הכי הוה קשיא לן אמאי לא מייתי קרא מחפוש ירושלם בנרות דבהכי הוה סגי, אבל השתא דמייתי תרווייהו א"כ שמעינן מקרא דאחפש ירושלים בנרות לא הוה סגי כדמפרש תלמודא, ועוד י"ל דאי לא מייתי אלא האי קרא דנר ה"א דהאי נר לא קאי אחפוש אלא ה"ק נשמת אדם היינו נר ואלהים חופש כל חדרי בטן, אבל השתא דמצינו חפוש גבי נרות ה"נ אמרינן דהאי חפוש קאי אנר.
אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה. וא"ת מאי קאמר לאור חמה והלא הבדיקה הייתה בלילה ובלילה ליכא חמה, וי"ל דמיירי דעבר הלילה ולא בדק בלילה ובא לבדוק ביום ואז אמרי' דאינו בודק לאור החמה.
<h2>דף ח.</h2>
גג היציע. וא"ת תיפוק לי דאין צריך בדיק' מפני שהעורבים מצויין שם דקס"ד דמיירי בגג מקורה ואינו בתוך הבית אלא מבחוץ, וי"ל דמיירי שהוא עומד בתוך הבית וא"ה אין צרי' בדיקה מפני שהחמץ [אינו] יכול לעכב.
מיטה החולקת בתוך הבית צריך בדיקה. פ"ה תחתיה, והא דקאמר חולקת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שמעמידין אותה במקום מחיצה לחלק הבית, וקשה דא"כ למה נקט (חולקין) [החולקת] כיון דלא(ו) מיירי לעניין בדיקה הכי הוה ליה למימר מיטה בתוך הבית צריך בדיקה, ועוד במפסקת סגיא, לכן נראה דה"פ מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת פי' מונחת באמצע הבית ומגעת מכותל לכותל ואינו יכול לילך לצד שאחורי המטה אם לא יעלה או ישוח תחת המטה, וקס"ד כיון דאינו יכול לילך לצד שאחורי המטה אם לא יעלה או ישוח דאינה צריכה בדיקה לאותו צד אחר וקמ"ל דבכל מקום צריך בדיקה כיון דיכול לילך לשם אם יעלה או ישוח תחתיה, לפי זה צריך לגרוס צריך, דלא קאי אתחת המטה, ואפי' לספרים דגרסי צריכה מ"מ לאו דווקא, דלעולם לא קאי רק אאחורי המטה, וכן משמע בירושלמי [ה"א] דקאמר מטה החוצצת בתוך הבית בודק צד החיצון ואינו בודק צד פנימי, ואלמא לא קאי אתחת המטה אלא קאי לאותו צד שאחורי המטה, דאי הוה קאי אמטה לא שייך ביה צד חיצון וצד פנימי דאי הוה [צריך] בדיקה הוה צריך אכולה בדיקה.
הא דמתתיא הא דמדליא. פי' הא דקאמר לעיל דצריך בדיקה מיירי דמדליא והא דקאמר הכא [אין] צריך בדיקה מיירי דמתתיא. [וא"ת] א"כ למה נקט עצים ואבנים סדורים תחתיה, וי"ל דעצים ואבנים סדורים תחתיה עושה אותה מיתתיא ולהכי נקטי', ודוחק הוא, לכן נראה לר"ת ולר"ח דלעיל בההיא מטה החולקת [נמי] גר' אינה צריכה בדיקה, ופרי' הכי והא (ד)קאמר הכא מטה משו' דעצים ואבנים סדורין תחתיה משו' הכי לא צריך בדיקה הא לאו הכי צריך בדיקה ולעיל קאמר דאין צריך בדיקה משמ' ליה בכל ענין, ומשני הא דמדליא הא דמתתיא פי' הא דלעיל דקאמר אינו צריך בדיקה דהיינו בכל ענין מיירי דמתתיא, והא דקאמר הכא דאין צריך בדיקה מיירי דמדליא, והשתא ניחא דנקט עצים ואבנים סדורים תחתיה דאי לאו הכי צריך בדיקה כיון דמדליא.
הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. פי' משום הכי צריך בדיקה אי לאו משום דאיכא סכנה, וקשה דאמר לקמן פ' כל שעה [ל"א ע"ב] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער אמר רשב"ג בד"א כשאין הכלב יכול לחפש אחריו אבל כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער וחייב להכניס ידו לשם, ואמאי לא (איפשר) [מיפטר] מפני סכנת עקרב, דהואיל ואיכא מפולת איכא עקרב כדמשמע הכא, וי"ל דהא דמשמע לקמן דכשהכלב יכול לחפש אחריו דאינו כמבוער וחייב לבערו לא מיירי להכניס ידו לחור דהא איכא סכנה, אלא מיירי בכי האי גוונא דליכא סכנה כגון על ידי מרי וחציני.
<h2>דף ח:</h2>
סלע זו לצדקה בשביל שאזכה כו'. וא"ת והא אמרי' במ' אבות [פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשי' את הרב על מנת לקבל פרס וכו', וי"ל דגר' הכא הרי זה צדק גמור, א"נ דגר' הכי הרי זה צדיק גמור בדבר הזה, דאע"ג דמשמש ע"מ לקבל פרס מ"מ באותו דבר הוי צדיק, ולגיר' דגר' הרי זה צדיק גמור ה"פ הרי הוא באותו דבר צדיק, ועוד תירץ ר"ת דהתם מיירי בתוהא על הראשונות, פי' בתוהא על הצדק[ה] שעשה כשלא עשה לו הקב"ה חפצו ובקשתו כדרך שאומות העולם עושין, אבל הכא מיירי בשאינו תוהא על הראשונות על הצדק[ה] שעשה כשלא עשה לו הקב"ה חפצו.
מלמד שתהא פרתך רועה באפר. ונר' לר"י דמאת קדריש, דהוי מצי למיכתב ארצך ומדכת' את ש"מ לרבות הטפל לארצך. ואני שמעתי מהר' ר' יקר דגופא דקרא קדריש, דמארצך נפקא לן פרתך דהפרה קרויה ארץ כדאמר הת' [שבת קי"ח ע"ב] מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי, ותרנגולת נפקא לן מאיש דת[ר]נגול קרוי איש כדאמרי' [יומא כ' ע"ב] קרא גבר, א"נ מדכתיב על הכרובים ופניהם איש אל אחיו וגו' והכרובים היינו עופות.
מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם. והק' הר"ר שמואל מאייברא מאי פריך דלמא משום דקרקע ירושלם אינה ראויה לישא פירות גינוסר, ותירץ משום דגבי ירושלם כת' דאמר שלמה עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי דכל הארצות שבעולם נבראו מירושלם [יומא נ"ד ע"ב] וכל פירות שבעולם דין הוא שיהו בירושלם וא"ה לא הוו ומשום הכי פריך שפיר. מפני מה אין חמי טבריא בירושלם. והק' מר"פ נ"ע דילמא משום דירושלם אינה נותנת כדפ' לעיל, ותיר' משום דחמי טבריא הוו משום דחלפי אפתח' דגהנם [שבת ל"ט ע"א] וא"כ בדין הוא נמי שיהו בירושלם דבירושלם יש פתח אחד פתוח לגהנם, כדקאמ' בעירובין [י"ט ע"א] ג' פתחים יש לו לגהנם אחד בים ואחד במדבר ואחד בירושלם דכתיב ותנור לו בירושלם. מאי טעמ' דייק חיצונות. וממ"ק מאי טעמ' דדייק חיצונות כיון דאיכא למידק מעליונות כמו מחיצונות, ואו' מ"ר (דמר) [דרב] סבר דטפי איכא למידק מחיצונות כיון דקתני לה ברישא, ושמואל סבר מעליונות איכא למידק טפי משום דעליונות קאי אחיצונות כדמפ' החיצונות שהן העליונות.
<h2>דף ט.</h2>
הא חזינן דשקל חיישינן, וא"ת ואמאי חיישינן והרי איכא ספק ספקא ספק על ספק לא על, ואת"ל על אימר אכלתיה, וי"ל דה"פ הא חזינן דשקל וחזינן דעל והביאתו לכאן חיישינן שמא עדיין הוא כאן וצריך לבדוק. ואמאי נימ' אכלתיה מי לא תנן כל מקום כו', והא מיתניא גבי מדורות הגוים טמאים מפני שקוברים נפליהם בבתיהם, וכיון ששהה בבית ארבעים יום כדי יצירת הוולד חיישינן שמא קבר שם נפל שהפילה ואע"ג דאין לו לגוי הדר בבית אשה, מ"מ חיישינן לנפל דגוים חשודים על הזנות וסבירא ליה כמאן דאמר קברי הגוים מטמאין באהל. ור' שמעון בן יוחי נמי דא' [יבמות ס"א ע"א] אין קברי גוים מטמאין באהל מ"מ מודי דבמגע ובמשא מטמו דהא לא אימעוט רק מטומאת אהל דלא איקרו אדם. בבשר לא משיירא, וק' דמשמע הכא דאכילת בשר שמה אכילה וחשיב ליה לאכילה גמורה וק' דאמ' בבב' קמא דחשיב ליה אכילה על ידי הדחק, דאמ' פר' כיצד הרגל [י"ט ע"ב] [גבי] חזיר דאכל חתיכה של בשר דהויא אכילה ע"י הדחק דפריך הת' והא לאו אורחי' הוא וצריך לאוקומי דמטוי או בטביא, ואו' ר"ת דשאני בשר נפלים דרכיכין הן, ואורחיה הוא. ואת"ל הוה אימר אכליתיה והוה ליה ספק ספקא, וא"ת מ"מ מדורות הגוים הוו רשות היחיד ואמ' במס' טהרות [פ"ו מ"ד] כל מה שיכול לרבות ספיקות וספק (נפשות) [ספקות] ברשות היחיד ספקו טמא, וי"ל דשאני הכא דהוי ספק הרגיל ודאי לומ' אכליתיה והוי קרוב לודאי ומשום הכי מטהרי ליה דקרוב לודאי הוא דשמא אכליתיה ועי"ל (דהוי) [דהאי] ספק גרוע הוא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל.
וקאתי ספק מוציא מידי ודאי, ומכאן משמע דכולה שמעתין מיירי בספק הרגיל מדקא' דהשמא עוקר הודאי לגמרי, דבעלמא לא אמ' הכי (ד)במס' יבמות [ל"ח ע"ב] [איתא] דבספק מוציא מידי ודאי לא עקר ליה לגמרי והכא עקר ליה לגמרי ש"מ דהיינו ספק הרגיל.
מערים אדם וכו' שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, דהתבואה אינה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית לאחר מירוח דחוץ לבית אבל אם נתמרח בבית שוב אינו חייב במעשר אפי' אם חזר והוציאו והכניסו דרך פתח הבית אינו חייב במעשר ודווק' בהמתו דכל אכילת בהמה קרוי עראי אבל אדם דמצי למיכל אכילת קבע לא יאכל אלא אכילת עראי, אבל לגבי אכילת קבע הוא טביל, וק' דמאי קאמ' מעיקרא אימר לא טביל דמשמע אינו טביל כלל והכא אמרי' דטביל לגבי דידיה דלא מצי למיכל אכילת קבע, וכן אמרי' התם [פאה פ"א מ"ו] דאפי' קודם קביעות גורן וגמר מלאכה מיתסרא אכילת קבע וקאתי ספק מוציא מידי ודאי דרבנן דחשבינן להו כודאי מתוקנין. ופ"ה דגבי איסורא דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעשרן, ועי"ל דהא דאמ' דלא מצי למיכל אכילת קבע היינו מדרבנן אבל מן התורה מותר לאכול אכילת קבע וכיון דהוא אינו אסור אלא מדרבנן אמרי' דספק מוציא מידי ודאי אבל באיסור דאורייתא לא, וק' דהא לעיל גבי בדיקת חמץ דאין בו אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי וא"ה אמרי' דאין ספק מוציא מידי ודאי, וי"ל דמיירי בלא בטלו ויש בו איסור דאורייתא, וזה דוחק. ותירץ הר"ר אפרים דהא דנקט בהמתו לאו דוק' דאפי' הוא מותר לאכול אכילת קבע, והא דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט דאין דרך בני אדם לאכול במוץ, ועוד דזילא ביה מילתא להערים להכניסו במוץ ולהפקיע המעשר משום איהו גופיה, וא"כ לא טביל לגבי דידיה דהא דאמ' דקודם ראיית הבית אסור לאכול אכילת קבע היינו כשנתמרח בשדה, דמצי אתי לידי חיובא דאורייתא כשיראה פני הבית אבל כשמרחו בבית דתו לא אתי לידי חיובא דאוריי' אפי' אכילת קבע נמי שרי', וראי' מהא דאמרי' במנחות פר' ר' ישמעאל [ס"ז ע"א] גלגול הגוי פוטר מירוח הגוי אינו פוטר משו' בעלי כיסים פי' עשירים המוכרים תבואתם בעוד שהוא במוץ לגוים ולאחר מירוח חוזרים וקונים מהם כדי להפקיעם ממעשר ופרי' חלה נמי ומשני איפשר דאפי לה פחות מחמשה רבעים קמח והוי פטורה מחלה, ופרי' תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא אלמא דאפי' לאדם נמי מפקיעם ממעשר דאי לבהמתו דוק' קאמר ר' אושעיא א"כ מאי פריך התם תרומה נמי איפשר דעביד לה כר' אושעיא משום בהמתו לחודה לא עביד תקנה, וי"מ דאין זה ראיה והתם ה"פ תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא ומה הועילו חכמים בתקנתן בדבר שאינו מאכל אלא לבהמה כגון שעורים ותבן דהא מצי עביד כר' אושעיא, ול"נ דהא אמ' [פאה פ"א מ"ו] מאכילין לבהמה ולחיה ולעופות עד שיתמרח משמע אבל הוא אסור לאכול אכילת קבע, וי"ל דלעולם אימא לך דאפי' הוא עצמו מותר לאכול אכילת קבע והא דמשמע התם דאסור היינו דווקא בשדה דמצי אתי לידי חיוב שיכול למרחו בשדה ולהביאו בביתו וכי האי גוונא אתי לידי חיוב דאורייתא כשיראה פני הבית אבל הכא מיירי כשהכניסו במוץ וא"כ תו לא אתי לידי חיוב דאוריית', אבל ק' מהא דאמרי' [ביצה י"ג ע"א] הכניס שבולים לעשות מהם עיסה אוכל מהם אכילת עראי משמע דוקא אכילת עראי אבל אכילת קבע אסור אע"ג דהכניסו בשבולין, וי"ל דהא דקא' התם אוכל מהם אכילת עראי ר"ל קודם מירוח במלילות וא"כ ראוי הוא עוד להתחייב במעשר אם יוציא אותו חוץ ואחר כן יכניסנו דהשתא יראה פני הבית לאחר מירוח כשהוא בר ותבואה שלם.
<h2>דף ט:</h2>
מעשה בשפחתו של (מסיק) [מציק], פי' רש"י אנס כגון שדה שנטלוה (מסיקין) [מציקין], פירו' אנסין, והכא נמי ר"ל איניש אלמא וישראל הוה, וק' דמה שייך הכא להזכיר אם הוא אלם אם לאו, לכ"נ דגר' מסיק בסמ"ך כדג' בתוספ' [אהלות פט"ז ה"ו] והיינו מוסק זיתים וכן נר' יפה כדפ'. ובא כהן והציץ בו, פי' רש"י אע"ג דכהן היה וכהנים מוזהרים על הטומאה מ"מ לא היה נזכר אותו כהן על אזהרה לנפש לא יטמא וזהו דוחק, לכך י"מ דהיה מטמא משום דשמא קרובו היה, ונר' לר"ת דודאי כהן שוטה היה, וליכא למימר דקרובו היה דאין כהן מטמא (בנפלים) [לנפלים] משום דבעינן דומיא דאביו ואמו דכת' לאביו ולאמו וגו', ודרשי' [בתו"כ] מה אביו ואמו בר קיימא אף כל בני קיימין לאפוקי נפלים דלאו בני קיימא נינהו.
מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, וא"ת תיפוק לי משום דהוי טומ' בר"ה, וי"ל דמיירי שהבור ברה"י, וממ"ק דהיכי מטהר ליה משום דספק שמא גררוהו כנגד רגליו וא"כ הויא טומאה רצוצה וטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואת"ל דאית ביה פותח טפח ולא הויא טומאה רצוצה א"כ מביא הטומאה בבור ומטמא הכהן דקיימא לן דלהביא טומאה בעינן עליו פותח טפח וי"ל דמיירי דהבור הוא עומד ברה"י אבל סביבות הבור ששם רגלי הכהן הוא בר"ה ולית בחור פותח טפח והשתא ניחא הכל, דמשום טומאה רצוצה ליכא לטמאו דהא הוי ספק טומאה בר"ה וספק טומאה בר"ה ספיקו טהור, ומ"מ אם לא היה הטעם דספק מוציא מידי ודאי היה טמא מפני שמאהיל על הבור ושמא הוא בבור והוה ליה ספק טומאה ברשות היחיד דספיקו טמא שהרי הבור ברה"י הוא. ועי"ל דלעולם מיירי דאית באמצע החור פותח טפח וא"כ לא הויא טומאה רצוצה ובצד החור אצל הבור לית ביה פותח טפח ואינו מביא טומאה בבור, וא"ת מאי פסק[א] דכן הוא, וי"ל דאה"נ דסתם חור דעכברים עשוי כן בתחלתו קצר בכניסתו ובאמצע החור רחב, [א"ה, עי' בתוס' ע"ז מ"ב ע"א ד"ה מפני ובמהרש"א שם מש"כ להגיה, ולפ"ד רבינו הכא מבואר כוונתם, וידוע דתוס' ע"ז המה לרבינו פרץ] אבל ממ"ק דכיון דבכניסתו הוא קצר בפחות מטפח משני צדי החו' א"כ הויא טומאה אטומה והוה ליה טומ' רצוצה כדמשמע בשמעתא דכוכין [ב"ב ק' ע"ב] דקאמר דנידון כקבר המת, וי"ל דה"מ כששם אותו בתוך החור לשם קבר אבל הכא דלא שם אותו לשם קבר אינו נידון כאהל המת כמו קבר כ"נ למרהר"פ נ"ע.
כמן נפל הפילה. פי' רש"י והוי ספק ספיקא ספק אם הוא נפל ואת"ל דהוא נפל אימר גררוהו, וק' על פי' זה דהתנן במס' טהרות [פ"ו מ"ד] כל מקום שאתה יכול להרבות ספקות וספק ספיקות ברה"י טמא, וי"ל דלא דמי האי ספק לשאר ספיקות דאמאי אית לן למימר שיש בו נפל, ועו' אפי' ספק גמור טהור (דהאי ספק טהור) דהאי ספק דאימר אכליתי' עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי, ועו' דלא מפרכי' מספק מוציא מידי ודאי אלא היכא דהוי פלגא ופלגא, אבל האי ספקא הויא כודאי.
נהי דודאי אכלוהו ההיא שעתא אמרי' שיורא משיירא, וק' דאמ' בבשר לא משיירא וי"ל דהא דקאמ' הכא שיורי משיירא לא קאמר לעולם אלא ר"ל פעמים דמשיירא והא דקאמר לא משיירא לא לעולם קאמר אלא פעמים לא משיירא, וכ"ת א"כ מאי שנא דלעיל אזלינן לקולא והכא אזלינן לחומרא וי"ל דהתם שאני דהא אינו יודע בודאי דאיכא שם נפל אבל הכא מיירי בידוע דודאי דאיכ' שם ומ"ה אזלי לחומרא. בשלשה עשר לא משייר, וא"ת והאמר לעיל דבלחם משיירא ומיירי בליל ארבעה עשר דהוי כמו שלשה עשר דעדיין איכא חמץ בבית, וי"ל דהא דקא' הכא דבשלשה עשר לא משיירא ר"ל פעמים אינה משיירא והא דקאמר לעיל דמשיירא ר"ל פעמים דמשיירא, וא"ת מאי שנא, וי"ל דהתם שאני דחזינן דשקל ומ"ה מצריכין בדיקה אבל הכא דלא חזינן דשקל לא מצריכינן להו בדיקה. גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע וקא' בירוש' [ה"ג] דהניחו במקום המשתמר חיישינן שמא מיד נטלו ושכח ולא מצריכינן בדיקה.
תשע חנויות [וכו'] ואינו יודע מאיזו מהם לקח ספי' אסור, ופי' וה"נ אמרינ' גבי צבורין, וא"ת והיכי מדמה זה לזה דמיירי לעיל גבי צבורין לענין בדיקה וספק בדיקה דרבנן היא, וא"כ יש לנו לומר דאזלינן לקולא, וגבי חנויות שאני הכא דאיכא איסורא דאורייתא ומ"ה דין הוא שספיקו אסור, וי"ל דהתם נמי בתשע צבורין איכ' איסורא דאורייתא דמיירי דלא בטלו, א"נ [מספקינן] אי מצי למיכל הכא מינה אי לאו דהוי ספק דאורייתא.
ובנמצא הלך אחר הרוב. וא"ת היכי אמרי' לעיל בתשע צבורין וכו' דהיכא דאתא עכבר ושקליה דספיקו אסור דחשבינן ליה כקבוע אמאי לא אמרינן דהלך אחר הרוב כדחזינן גבי לקחו מן הגוי [חולין צ"ה ע"א] דאמ' דלא הוי קבוע ואזלינן בתר הרו' כמו ובנמצא הלך אחר הרוב, ומאי שנא דמה לי נמצא ביד גוי ומה לי נמצא בפי עכבר, וי"ל דהתם ש[א]ני דחזינן דשקיל העכבר באחד מן הציבורין אך לא ידעינן דמהיכא שקל ומ"ה אמרי' דספיקו אסור לפי שהספק נולד בפנינו ממקום הקביעות, אבל גבי נמצא ביד גוי לא מיירי דשקל בפנינו אלא מיירי דלא חזינן היכ' שקל הגוי חתיכה זו ולהכי אזלינן בתר הרוב וא"כ הא דקאמר בסיפא פירש ואתא עכבר ושקל דמותר היינו משום דמיירי שלא חזינן דשקל ולכך לא חיישינן ואזלינן בתר רובא כדפ', וק' דבפ' התערובות [זבחים ע' ע"א] אמרי' גבי זבחים שנתערבו ימותו וכן שור הנסקל שנתערב עם אחרים ופריך וניכבשינהו כי היכי (דנימנינהו) [דניניידו] וניהוי כל דפריש מרובא פריש, ומאי פריך הא חזינן (ליה) הכא דהיכ' דחזינן לי' דמתיילדא בי' ספיקא במקום קביעות בשעת שפורש (ו)אסור כדפ'. וי"ל דהא דפרי' וניכבשינהו הכי קא' וניכבשינהו כי היכי (דכי ניידו) [דניניידו] ובשעה שינודו נחזור פנינו לאחורינו כי היכי דלא חזינן ליה והוי שלא בפנינו, ודוחק הוא דניכבשינהו משמע בכל עניין אפי' היכא דחזינן ליה, וא"כ הק"ל, וי"ל דלא דמי דהכא שאני משום דהוי האיסור מבורר ומ"ה אי חזינן חיישינן, אבל התם האיסור וההיתר מעורבין זה בזה והאיסור אינו מבורר להכי לא חיישינן אפי' פירש לפנינו, ובהכי מיתרצא קושיא אחרת דקאמ' התם גזירה שמא יקח מן הקבוע וק' דאמאי לא קאמר הכא הכי דהוי אסור כי נמצא ביד גוי גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא ודאי התם הוא דאיכא למיחש להכי דכיון דהאיסור אינו מבורר חיישינן אבל הכא דהאיסור מבורר הוי ליכ' למיחש למידי דודאי לא יקח מן הקבוע דהיינו האיסור כיון שהוא יודע האיסור.
<h2>דף י.</h2>
שני שבילין, פי' והטומאה לרחבו של שביל דהשתא אינו יכול לילך באותו שביל שלא יעבור על הטומאה, דאל"כ הוה ליה ספק ספיקא ספק אם הלך בשביל שיש בו טומאה, ואת"ל הלך שמא איהל על הטומאה שמא לא איהל. ועשה טהרות פי' נתעסק בטהרות, ודוקא נתעסק בטהרות אע"ג שהוא בר"ה וספיקו טהור אמרי' ליה מיא בנהרא זיל טביל, פי' הרבה מים יש בנהר רד וטבול. בבא לישאל עליו ועל חבירו, פי' רש"י בבת אחת ושאל מה תהא על שנינו. וק' דהיכי מדמי ליה ר' יהודה (בזה) [לזה] אחר זה והאמר בבת אחת דברי הכל טמאים, פי' כשבאו שניהם בבת אחת דאי מטהרינן ליה הוה ליה כי חוכא ואיטלולא והכא נמי בבא לישאל עליו ועל חבירו דמי לחוכא ואיטלולא יותר משניהם בבת אחת, לכנ"ל בבא לישאל כו', ששואל היום אם הוא טמא ולמחר הוא שואל על חבירו דמר מדמה לי' לבת אחת כיון שאיש אחד שואל הכל, ומר מדמה ליה לזה אחר זה, כיון ששואל בשני ימים. תימ' מאי קמדמה לשני שבילין דילמא שאני שני שבילין משום דספק טומאה בר"ה הוא אבל הכא גבי חמץ לא, וי"ל דטעמא דשני שבילין לאו משום דגמרי' ליה מסוטה ומטעם ספק טומאה בר"ה אלא משום דאוקמיה אחזקי' וגבי חמץ נמי שייך לומר אוקמיה אחזקיה בחזקת בדוק, וא"ת לעיל גבי קופות דמשני שאני תרומה דרבנן משמע הא אי הו' דאורייתא לא מקילי כולי האי ואמאי לימא אוקמי' אחז' וי"ל דהתם איתרע חזקיה דהחולין נמי מעורבין הן. וק' אמאי לא קאמר היינו פלוגת' דב' שבילין כדקאמר לקמן פלוגת' דר' מאיר ורשב"ג, וי"ל דהכא גבי חמץ ליכא פלוגתא דאפי' ר' יוסי דמדמי להו לבת אחת וטמאין היינו דוקא גבי טומאה דאורייתא, אבל גבי בדיקת חמץ דרבנן מודה ר' יוסי דמדמינן ליה לזה אחר זה ואין צריך לבדוק.
ספק על ספק לא על היינו בקעה, וק' לר"י דמאי מדמה חמץ לבקעה שאני בקעה דהיה ספק ספק' [ו]לא הוה לי' למיזל לקולא, וי"ל דהכא נמי גבי חמץ הויא ספק ספקא דמיירי לעניין בדיקה דחדר והחדר הויא סמוכה לבית והתם איכא ספק ספיקא ספק על תוך הבית וספק לא על תוך הבית ואת"ל דעל בבית ספק דעל בחדר ספק לא על, ואי נמי מיירי בככר קטן דהעכבר יכול לאוכלו דאיכא ספק ספיקא ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא אכלה, וק' דהרי הבית בחזקת בדוקה ואפי' ליכא אלא חד ספיקא שרי וי"ל כיון שדרכו של עכבר ליכנס בבתי' איתרעאי החזקה. היינו בקעה, תי' דלעיל מדמי ליה לשני שבילין והכ' מדמי ליה לבקעה דהוי רה"י, ועוד אמאי לא מדמי ליה לשני שבילין דהוי ר"ה דשפיר דמי, וי"ל דהכא מיירי דחזינן שנכנס בחצר דהשתא דמי לבקעה טובא דודאי נכנס בחצר ולא ידעינן אם נכנס בבית אם לאו דהוי כי בקעה דודאי נכנס לשם אבל ספק אם על לאותו שדה אם לאו וספק ספיקא הוא כדפ' בפנים. ועוד או' ריב"א דדמי שפיר לבקעה דהא בקעה פי' רש"י דכל שדה ושדה מצויינת במצריה, ומ"ה מטהר ר' אליעזר דכל שדה ושדה מילתא באפי נפשא הוא הואיל ומצוין הוא וכן בית נמי מצויינת בד' מחיצות, ולרבנן דלא חשבי ציון המיצרי' כמו כן לא חשבי ציון הקירות ולא הוי אלא חד ספיקא. שר' אליעזר או' ספק ביאה טהור משום דהוי ספק ספקא, וק' דהא משנה שלימה [היא] [טהרות פ"ו מ"ד] דכל מקום שאתה יכול להרבות [ספיקות וספק ספיקות] ברה"י טמא, לכנ"ל דטעמ' דר' אליעזר היינו משום דספק טומאה (בר"ה) [ברה"י] מסוטה גמרינן לה ובסוטה איכא ודאי ביאה שראינו שנסתרה ולהכי טמאה אבל הכא גבי חמץ איכא ספק ביאה, וחכמים מטמאין דלעולם ספק טומאה ברה"י טמא, ובקעה בימות הגשמים היינו רה"י.
על בדק ולא אשכח פלוגתא דר' מאיר ורבנן פי' רש"י דלעניין בדיקת חמץ כולי עלמא מודו דאזלינן לקולא משום דבדיקת חמץ אינו אלא מדרבנן, ול"נ דמדקאמר פלוגתא דר' מאיר ורבנן משמע נמי דפליגי אפי' בחמץ, לכ"נ (דפ') דפליגי דלר' מאיר צריך בדיקה, וא"ת איך יאמר ר' מאיר דצריך בדיקה דעד כאן לא בעי ר"מ עד שיוודע לך טומאה היכן היא אלא גבי טומאה דאורייתא אבל בבדיקת חמץ דרבנן אימא דאינו צריך בדיקה כדפ' רש"י, וצ"ל דהכא מיירי שלא בטלו והוי אסורא דאורייתא כמו טומאה ומ"ה יאמר ר' מאיר דצריך בדיקה. וכ"ת כיון דבקש ולא מצא מה יעשה יותר וכי מצרכינן ליה ליצא מן הבית, וי"ל דלא מצרכינן ליה ליצא מן הבית אלא מצרכינן ליה לבדוק עילאי ותתאי דמן הדין לא היה לו לבדוק.
<h2>דף י:</h2>
שאני [אומר] אדם טמא נכנס לשם (ונעלה) [ונטלה], וק' דהיכי תלינן ליה באדם טמא גבי קרדום, וגבי ככר שנתנו על הדף וטומאה מונחת תחתיה (ד)תלינן ליה באדם טהור במ' נדה [ד' ע"א], וי"ל דשאני הכא דגזרו על ספק כלים הנמצאים שיש להם טהרה במקוה, אבל התם מיירי באוכלין שאין להם טהרה עולמית ולכך לא גזרו, ועי"ל דלהכי תלינן באדם טהור לקולא דמסתמא אדם שבא להצילו מפני הטומאה שלא יפול על ה[מ]דף שתחתיה שהיא טמאה וא"כ ודאי הוא אדם טהור דאם היה טמא מאי הצלה עביד אדרבה הוא יטמאנו במגעו אלא ודאי מיירי באדם טהור אבל הכא מיירי באדם טמא דהא נטלו שלא ברשות ושואל שלא מדעת גזלן הוי וא"כ לא ידע כלום ומ"ה תלינן לה באדם טמא. מפני שאין דרכו של עכבר לפרר, משמע הא אם היה דרכו של עכבר לפרר דמצינן למימר שזהו ככר [שהכניס] לא הוה צריך בדיקה, וק' דהא אמר לעיל על בדק ולא אשכח פלוגתא דר' מאיר ורבנן [על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג] דחד מנייהו מצריך בדיקה, וי"ל דשאני הכא דאי מצינן למימר שדרכו של עכבר לפרר א"כ מוכחא מילתא שזהו אותו הככר כיון דאשכח הפירורין. מפני שדרכו של תינוק לפרר, ומיירי שמצא הפירורים כדי כל הככר שמצא בה הרבה פירורין דמוכחא מילתא דנפלו מן הככר דאל"כ הוה צריך בדיקה.
בממוניה לא אטרחוה רבנן. וא"ת והא אמרי' לעיל [ד' ע"ב] באתרא דיהבי אגרא ובדקי ניחה ליה לקיומי [מצוה] בממוניה והכא קאמר בממוניה לא אטרחוה רבנן, וי"ל אע"ג דניחא ליה לאיניש לקייומי מצוה בממוניה היינו אם ירצה אבל אם אינו רוצה לא כדפי' דלא אטרחוה רבנן לשכור בממונו לבדוק, ועי"ל דלהכי לא אטרחוה בממוניה דיש לנו לומר דאכלו הנחש.
ואם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד, פי' רש"י אם לא בדק תוך המועד, פי' דהיינו שש שעות שהוא מועד הביעור יבדוק לאחר המועד משש שעות עד שתחשך, אבל לא רצה לפר' אחר המועד לאחר הפסח (ראשון) (ו)[ד]משום מאי יבדוק אי משום שלא יעבור בבל יראה כיון דאחר הפסח הוא אינו עובר, וממ"ק לרש"י דהל"ל אם לא בדק בתוך זמן ביעור יבדוק לאחר זמן הביעור דלישנא דתוך המועד משמע דר"ל תוך הפסח ממש וה"ק אם לא בדק בתוך המועד פי' תוך פסח יבדוק לאחר המועד פי' לאחר הפסח, וכ"ת אמאי צריך בדיקה אחר הפסח משום מאי עובר וי"ל דהטעם הוי משום דילמא אתי למיכל מיניה ובאחר הפסח שייך בה איסור לפי דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ומ"ה צריך בדיקה.
<h2>דף יא.</h2>
אלא [הא דתנן] קוצרין, פי' כדרך חול קודם העומר, של בית השלחין כלומר ארץ עייפה שצריך להשקותה תדיר כמו עייף ויגע ומתרגמי' משלהי ולהי, ושל בית העמקים, פי' רש"י דהטעם הוי משום דדרשינן (כדר') [בפ' ר'] ישמעאל [מנחות ע"א ע"א], כתו' אחד אומר ראשית קצירכם אל הכהן וכתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר הא כיצד במקום שאתה מביא אי אתה קוצר ובמקום שאי אתה מביא אתה קוצר, ובית השלחין היינו מקום שאי אתה מביא כדתנן [שם פ"ה ע"א] אין מביאין לא מבית השלחין ולא מבית הזבלים ולא מבית האילנות מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר, אבל לא גודשין, וא"ת מאי שנא דגבי קצירה אמרי' דקוצרין וגבי גדישה אמ' דאין גודשין, וי"ל דגבי קצירה שאני דאיכא פסידא אם לא יקצור ומ"ה אמרי' דקוצרין, אבל גבי גדישא ליכא פסידא ומ"ה אמרינן דאין גודשים דגזרי' דילמא אתי למיכל מיניה, וא"ת בית השלחין אמאי קוצרין לפני העומר והא אין זה ממקום שאין אתה מביא דהא אם הביא כשר כדקתני התם, וי"ל כיון דלכתחלה אינו מביא לפי שהן גרועין חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא, וא"ת ומי איכא מידי דמדאורייתא איכא איסור לכתחילה ודיעבד מותר, וי"ל דאה"נ הרבה מצינו כמו כן (בקדושין) [בקדשים] דא' שנה הכתוב לעכב, וממ"ק אמאי לא קחשיב הכא הני דקחשיב התם דיכול לקצור כגון בית הזבלים ובית האילנות דהיינו מקום שאי אתה מביא הוא כמו הני דהכא וא"כ מסתמא הוא מותר לקצור מהם וי"ל דבהא גבי הני דהכא דאיכא פסידא אם לא יקצור שרו רבנן אבל בהני דהתם ליכא פסידא וא"כ אסור לקצור דילמא אתי למיכל מיניה, וממ"ק דאמאי לא חשיב התם בית העמקים בהדי בית הזבלים ובית האילנות כמה דחשיב ליה הכא, לכ"נ דלא גר' הכ' ושל בית העמקים דשל בית העמקים הוי מקום שאתה מביא וא"כ אסור לקצור, ול"נ דהא לקמן אמרי' פ' מקום שנהגו [נ"ג ע"א] אין מביאין בכורים לא מן דקלים שבהרים ולא מן [פירות] שבעמקים, וא"כ כ"ש דהעומר דחשיב טפי דאין מביאין, וא"כ הק"ל אמאי לא קתני ושל בית העמקים התם בהדי בית האלנות ובית הזבלים דהא הוי מקום שאי אתה מביא כדפ', וי"ל דתנא ושייר, ואין להקשות מאי שייר דהאי שייר, י"ל דאכתי שייר מהני דאין מביאין אותו ולא קתני. [א"ה, עיין בפי' הר"ש לתו"כ אמור פרש' י']. ואוקימנא כר' יהודה מאי איכא למימר, וא"ת מאי קא פריך דילמא שאני הכא דאיכא פסידא באותה דקוצרין (דילפי) [כדפי'] לעיל, וי"ל דבמתני' נמי איכא פסידא משום דעובר בבל יראה.
אלא אמר אביי וכו', וא"ת ממ"ק דר' יהודה אדר' יהודה דהכא קאמר ר' יהודה אבל לא גודשין משום דליכא פסידא כדפ', ולעיל קאמר ר' יהודה גבי חדש דברצון חכמים היו עושין אלמא לא גזר ר' יהודה והתם נמי ליכא פסידא כי הכא, וי"ל דר' יהודה חשיב ליה כפסידא כיון דחזייה לעטר ירושלם בפירות.
חדש בדילי אינשי מיניה, וא"ת קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דהא מוכח לקמן [נ"ו ע"א] דר' מאיר אית ליה ההו' דקוצרין, ולעיל קאמר ר' מאיר דשלא ברצון חכמים היו עושין, ואמאי והא איכא פסידא אם לא היו מעטרין ירושלם בפירות, וי"ל דר' מאיר לא חשיב ליה האי מילתא דלעטר ירושלים כפסידא.
דרבנן אדרבנן [קשיא] (לא קשיא), פי' דרבנן אדרבנן ק' דהא לעיל גבי חמץ לא גזר והכא בההיא דמוצאין בשוקי ירושלים דקא' שלא ברצון חכמים היו עושין אלמא גזר דילמא אתי למיכל מיני', וא"ת מאי פריך דילמא הכא שאני דליכא פסידא ומשום הכי גזר דלא חשיב ליה להאי טעמא דלעטר ירושלם כפסידא אבל לעיל גבי חמץ איכא פסידא כדפ' שאם לא היה מבוער יהא עובר עליו ומ"ה לא גזר, וי"ל דמ"מ פריך שפיר דמסתמא כי היכי דלא חשיב ליה טעמא דלעטר ירושלם בפירות (בפסידא) [כפסידא] כמו כן לא חשיב האי טעמא דיהא עובר בבל יראה לפסידא ומ"ה פריך שפיר.
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו', וא"ת הכא ק' דרבנן אדרבנן דלעיל גבי חמץ לא גזרי' והכא גזרי' דקאמרי לא יקוב גזירה שמא יסתפק וי"ל דשאני גבי חמץ דמ"ה לא גזר כדקא' תלמוד' הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיניה, וק' דמאי פריך דר' יהודה אדר' יהודה, דילמא הא דלא גזר ר' יהודה הכא הוי טעמא משום דהיינו איסורא דרבנן במסתפק, אבל גבי חמץ דאיכא איסורא דאורייתא גזר דילמא אתי למיכל מיניה וצ"ע.
כורך עליו פונדא, כורך לאו דוקא דאפי' לקשור יכול דלא מבטל ליה והא דקאמר ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי.
וחכמים או' יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, וק' דמסתמא חכמים דהכא ר' מאיר היא דבר פלוגתיה דר' יהודה ר' מאיר, ולא גזר מקום שאין בו מום אטו מקום שיש בו מום ולעיל קאמ' ר' מאיר גבי חדש דשלא ברצון חכמים היו עושין והא גזר ר' מאיר, וי"ל דשאני הכא דאיכא פסידא דשמא ימות הבכור ומ"ה לא גזר, אבל לעיל ליכא פסידא דלא חשיב טעמא דלעטר ירושלים בפירות פסידא.
<h2>דף יא:</h2>
וחכמים או' אבל לא מקרצפין, וא"ת ק' דחכמים אחכמים דהכא קאמ' אין מקרצפין דגזר קירצוף אטו קירוד ולעיל מתיר להקיז אלמ' דלא גזר וי"ל דשאני התם דאיכא פסידא כדפ' ומ"ה לא גזר, אבל הכא ליכא פסידא אלא משום צער ולא דמי האי פסידא להאי פסידא להכי גזר הכא.
שזה יודע בעיבור' של חדש, וק' לריב"א דמה אילו דייקינן בת' הני סהדי משכחינן דתרווייהו ידעי בעיבורא דירחא והויא ליה עדות מוכחשת ולא הוה קטלינן להאי גברא ואנן ניקום ונימא דזה ידע וזה לא ידע וקטלינן להו מספיקא והכת' ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת, וה"נ פרי' ליה תלמוד' לקמן, ותי' רש"י דלא ק' דכיון דהושוו שניהם לומר בשני בשבת או בשלישי בשבת אע"ג שבדקם איזה יום בחדש היה וזה או' שני וזה או' שלישי שניהם על יום אחד העידו ולא הויא עדות מוכחשת לפי שזה יודע כו', וק' דכיון דהוכחשו מבכמה בחדש א"כ אע"ג דהושוו וכיונו לומר באיזה יום מ"מ הויא להו מגיד וחוזר ומגיד, לכ"נ לפ' דטעמא משום דמפ' במס' סנהדרין [ס"ט ע"א] דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, ומ"מ צריכין אנו לטעמי' דרש"י כיון דכיונו והשוו לומר יום אחד דאל"כ ק' דאע"ג דאמרי' רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא מ"מ היה לנו לבדוק כל מה שיכולנו לבדוק, וא"כ היה לנו לישאל להם אם הם יודעין קביעות של חדש אם לאו דאי הוו ידעי עדותן בטלה אבל עתה דכוונו והשוו לומר יום אחד כבר ביררנו שפיר דדי לנו בכך.
אחד או' בשלשה ואחד או' בחמשה עדותן בטלה, וא"ת ולאביי דאמר לקמן דלר' מאיר לא טעו ולא כלום א"כ אמאי נקט אחד או' בשלשה ואחד או' בחמשה לומר דעדותן בטלה ה"נ הוה מצי למימר אחד או' בב' ואחד או' בד', ואפי' כי נימא דהאי דקאמר בשנים, ר"ל בסוף שנים והא דקאמר ד' ר"ל בתחלת ד' מ"מ עדותן בטלה דאביי סבר דאליבא דר' מאיר אין אדם טועה ולא כלום וא"כ עדותן בטלה, וי"ל דאה"נ דהוה מצי למינקט הכי והכי ואיידי דהוה מיירי אחד או' בשנים ואחד או' בשלשה וסיים אחד או' בשלש נקט נמי [אידך] בבא בשלש.
<h2>דף יב.</h2>
חקירות דאיזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעא קטעו, וא"ת מ"מ הוה ליה שפיר עדות שאתה יכול להזימה מאיזה יום וא"כ כשהן מוזמין מאיזה יום הן מוזמין מאיזה שעה, וי"ל דה"ק שבע חקירות הוו גזירת הכתו' דנפקא להו מקראי בעינן שיהי' יכול להזימה כגון כל חקירה וחקירה והשתא פריך שפיר דבחקירה דאיזו שעה עדות (שאתה) [שאי אתה] יכול להזימה. בכמה בחדש באיזו יום, וא"ת כיון דכוונו עדותן בכמה בחדש כי נמי טעו באיזו יום אמאי (קטלינן) [בטלינן] להו הוה ליה מגיד וחוזר ומגיד. וי"ל דהא דאמרי' דאינו מגיד וחוזר ומגיד, היינו בדבר התלוי בסברא כגון בדיקות אבל בחקירות דגזירת הכתוב הן, (ד)כי טעו בחקירות (להרגם) אפי' כי הוו מגידים וחוזרים ומגידים (קטלי) [בטלי] להו.
לר' מאיר דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה ועד סוף חמש, והשתא הן מוזמין לכל צד דכי אמ' ליה להאי בשנייה עמנו הייתם הוא יכול לומר טעיתי לאחורי שתי שעות ומעשה היה בראשונה ועוד היה [יכול] לומר מעשה היה קודם ראשונה אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי וכי אמרי' ליה ראשונה ושנייה עמנו הייתם יש לו לומר טעיתי לפני ב' שעות שלישית ורביעית, ואם אמ' ליה כל ד' שעות עמנו הייתם הרי [הוזם] (קודם) ולבעל [שלש] נמי יהבינן ליה (שלש) לקמיה ראשונה ושנייה ולבתרי' יהבינן ליה רביעית וחמישית ואי מזמי ליה בכולהו הרי מוזם, ודוקא מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמש אבל לא מצי למימר מתחלת שעה ראשונה ועד סוף ארבע דא"כ הא דקאמר שלש לא הוי מוזם דהא דאמר שלש ר"ל בסוף שלש, וא"כ מוקמינן ליה שפיר לשעה חמישית דהא ליכא בינתיים אלא שתי שעות חסר משהו ושתי שעות חסר משהו יכולין למיטעי אבל מ"מ עדותן בטלה אפי' בכי האי גונא אבל ודאי הא דקאמר שתים הוא מוזם דאפי' כי נימא דהא דאמר שתים ר"ל בסוף שתים לא מצי למוקי ליה בתחלת שעה חמישית דהא איכא טפי משתי שעות חסר משהו וכן נמי לא מצינן למימר מתחלת שעה שנייה ועד סוף חמש דבכי האי גונא לא הוו מוזמין דהא דקאמ' שתים מוקמינן ליה בשעה ראשונה והא דקאמר שלש ר"ל בתחלת שלש, ומוקמינן ליה בשעה ראשונה דהא ליכא אלא שתי שעות חסר משהו, ומיהו אפי' בכי האי גוונא עדותן בטלה דתלינן להקל כי היכי דלא קטלינן ליה לההוא גברא, דהא דקאמר שלש ר"ל בסוף שלש וא"כ הוי מוזם דהא לא מצי למוקים ליה בתחלת שעה ראשונה דהאיכא בינתיים אפי' שלש שעות דאינו יכול למיטעי אלא שתי שעות חסר משהו, וא"כ עדותן בטלה (בראשון) [בראשונה].
ולר' יהודה יהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש [ואי מזמי להו לכולהו] יהו מוזמין, דהא דאמר חמש לא מצי למוקים ליה בשבע דהא בכי האי גוונא לא טעו אינשי דהא (בשש) [בחמש] חמה במזרח ובשבע חמה במערב, וכן נמי הא דאמ' שלש הוי מוזם דהא מזים ליה וא' מתחלה שעה ראשונה היית עמנו דלא מצי למוקים ליה קודם שעה ראשונה דהא בין יממא לליליא לא טעו אינשי, ודוקא מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש אבל מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמש ליכא למימר דבכי האי גונא לא הוי מוזם דהא דקאמר חמש מוקמינן בשש והא דקאמר בשלש מוקמינן ליה בתחלת שש, דהא דאמר שלש ר"ל בסוף שלוש וא"כ ליכא בינתיים אלא ב' שעות, ור' יהודה סבר דאדם יכול למיטעי ג' שעות חסר משהו, וכן דוקא בתחלת שעה ראשונה אבל בתחלת שעה שניה לא הוו מוזם דהא דקא' שלש מוקמינן ליה בתחלת שעה ראשונה, אבל ודאי הא דקאמר חמש הוא מוזם דאפי' כי נימ' דחמש ר"ל בתחלת חמש לא מצי למוקמי ליה בתחלת שעה ראשונה דהא איכא בינתיים שלש שעות שלימות, והא דבעינן כולי האי היינו דווקא להזימן אבל למהוי עדותן בטלה אפי' פחות מכאן נמי סגיא דאפי' כי אמרי המזימין והלא במקום פלוני עמנו הייתם שלישית ורביעית וחמישית הוי עדותן בטלה, ואע"ג דיכולנ' למוקי הא דקאמר [שש] דהמעשה הוה בתחלת שש והא דקא' שלש ר"ל בסוף שלש וא"כ ליכא בינתיים שלש שעות חסר משהו מ"מ תלינן לקולא כי היכי דלא קטלינ' ליה לההוא גברא והאי דקאמר שלש ר"ל בתחלת שלש וא"כ לא מצינן למוקי ליה בתחלת שש דהא איכא טפי מג' שעות חסר משהו דאין כאן אלא עד אחד כדפ', וא"כ נחלקה עדותן דאע"ג דמצי למוקי ליה להאי גברא דקאמר שלש דהמעשה היה בתחלת שעה ראשונה מ"מ עדותן בטלה דהא דקאמר חמש לא מצי למוקים ליה בשעה ראשו' דהא איכא טפי מג' שעות חסר משהו אפילו כי נימא דחמש ר"ל בתחלת חמש וא"כ נחלקו עדותן ואין כאן אלא עד אחד כדפ"ה. וממ"ק לריב"ן דכי היכי דיהבינן לניזומין שתי שעות לר' מאיר ושלש לר' יהודה כמו כן אמאי לא יהבינן למזימין שתי שעות לר' מאיר ולר' יהודה ג' שעות וכשאומרים המזימין עמנו הייתם עד סוף חמש טועים הם דהוה להו למימר עד סוף ד' דהמעשה היה בתחלת חמש ונהי דעדותן מוכחשת היא דהא דקאמר שתים לא היה יכול [לטעות] עד תחלת חמש מ"מ מוזמין לא הוו דהא דקא' שלש ר"ל בסוף שלש וא"כ יכול לטעות עד תחלת חמש וכן לר' יהודה ק' כדפ', וי"ל דכיון ששניהם מכוונים לומר שעה אחת לא אמרינן שטועין דהא דוקא בניזומין שא' אומר בשתי שעות ואחד או' (בחמש) [בשלש] אמרי' שהן טועין, כיון שאין מכוונים בשעה, אבל במזימין שהן מכוונים לומר שעה אחת ודאי לא אמרי' שהן טועין, וא"כ הא דקאמר לעיל דחקירות דאיזה שעה עדות (שאתה) [שאי אתה] יכול להזימה הוא דאמ' מיטעא קטעו לא קאי אהא דא' לעיל היו בודקין [בז'] חקירות באיזו שעה דבהכי ודאי לא מצי' למימר דמיטעא קטעו כיון דמכוונים הם לומר שעה אחת אלא קאי אההיא דלעיל דאחד או' [בשנים ואחד אומר בשלש אחד אומר] בשלש ואחד א' בחמש וכן משמע ליה דקאמר לר' מאיר יהבינן להו וכן לר' יהודה ואי לההיא דבודקין (בד') [בז'] חקירות הא ר' מאיר ור' יהודה לא מיירו עלה, אלא ודאי קאי אההיא דלעיל דאחד או' בשנים ואחד או' בשלש אחד או' בשלש ואחד או' בחמש.
<h2>דף יב:</h2>
אימתי שלא בשעת ביעורו, פי' רש"י דהיינו בשש שעות אז אמרי' דהוא בשריפה אבל בשעת ביעורו דהיינו שעה שביעית שהוא חייב לבער מן התורה השבתתו (לכל) [בכל] דבר, וה"פ כיון דבשעת ביעורו דהיינו שעה שביעית השבתתו (לכל) [בכל] דבר אמאי יהבי ליה רבנן שעה אחת ללקט בה עצי' ימתין ליה עד שעה שביעית ויהא השבתתו (לכל) [בכל] דבר כפ"ה, ול"נ לר"ת דהא בכל מקום אמרי' דשעת ביעורו היינו שעה ששית שכל העולם מבערין, וע"ק דאמ' לקמן פ' כל שעה [כ"ז ע"ב] דשריפת חמץ מן התורה וא"כ היכי מצינן למילף שצוה הקב"ה לשרוף אותו בשעה שמותר שהוא מותר מן התורה דהיינו בשעה ששית דהא אינו אסור מן התורה עד שעה שביעית, ועוד ק' דלקמן נמי פ' כל שעה ילפי' שריפת חמץ מנותר א"כ מסתמא הוי דומיא דנותר מה נותר הוי שריפתו בתר איסורו אף חמץ הוי שריפתו בשעה שביעית דהיינו אחר איסור של ששית אבל קודם איסורו לא, וע"ק דפי' ימתין עד שעה שביעית הא אתי למיכל מיניה, לכ"נ דה"פ אימתי שלא בשעת ביעורו דהיינו בשעה שביעית אז אמ' דבשריפה הוא אבל בשעת ביעורו דהיינו ששית השבתתו בכל דבר והכי פריך א"כ אמאי יהבינ' ליה שעה אחת ללקט בה עצים הא בשש מצי לבערו [ד]השבתתו (לכל) [בכל] דבר, וכן מוכח בירושלמי כפי' ר"ת דשש השבתתו בכל דבר דקאמר בירושלמי דכל שעה [פ"ב ה"א] אית תינוי תנן עד שלא הגיע [זמן ביעורו] פי' דהיינו קודם שבע השבתתו (לכל) [בכל] דבר משהגיע זמן ביעור דהיינו בשבע בשריפה והשתא מדין שריפה משמע כפי' ר"ת ומיהו מפ' שזמן ביעור הוי כפי' רש"י, וממ"ק לפר"ת דפי' דבשש השבתתו בכל דבר דהא אמרי' במתני' ושור' בתחלת שש אלמא משמע דבשש שורפין, ויש לתרץ דהיינו דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי השבתתו בכל דבר, וא"ת א"כ מאי פריך מהא דיהבו ליה רבנן שעה אחת ללקט עצים כיון דאמ' בשריפה הוא א"כ צריך למיהב ליה שעה אחת ללקט בה עצים, וי"ל דמ"מ פריך שפיר דכיון דלא הוי בשריפה אלא מדרבנן משום דרבנן לא הוה להו למיהבי ליה שעה אחת ללקט בה עצים, כך פי' ריב"א.
גזירה משום יום המעונן, וא"ת גבי עדות נמי אמאי עדותן בטלה היה לנו לקיים עדותן ולמיתלי ולומר דראו ביום המעונן ולכך לא הבינו בין חמש לשבע, וי"ל כיון דרוב ימים אינן מעוננין לא אזלינן בתר מיעוט להחמיר דהא ספק נפשות להקל. ארבע זמן סעודה לכל היא, לא שייך האי טעמא לענין נפשות [ד]לא רמי אנפשיה ולא מדכר ע"י זמן אכילתו וטעי שפיר בין רביעית לאחרות. אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטלה וכו', וא"ת א"כ מאי קאמר לעיל דיהבינן להו מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש סגי בתחילת שעה שנייה דהא לא מצינ' למימר דמוקמי לה בשעה ראשונה דהא חזינן הכא אחד או' קודם הנץ החמה ואחד או' לאחר הנץ החמה עדותן בטלה דליכא למיטעי וי"ל דלא אמרי' דלא טעו אלא דוקא כשמזכירין הנץ החמה בדבורם אבל כשאינם מזכירים הנץ החמה בדבורם דאינם מזכירים אלא שעות ודאי טעו שפיר בין שעה ראשונה לשנייה.
<h2>דף יג.</h2>
ולימא דהלכה כר"ג דהוה ליה מכריע, וק' לר"י דלמה לי למימר הכי תיפוק לי דהלכה כר"ג דהא סתם לן תנא כותיה פ' כל שעה [כ"א ע"א], וי"ל דמצי למימר דלא סתמ' דליכא לחלק בין אוכל למותר.
ומשייר מן הטהורות מזון שתי סעודות, משמע אבל מחולין לא משייר כלום אלא יבער הכל מערב שבת וא"ת א"כ מה יאכל בשבת, וי"ל דיאכל מצה עשירה וכן משמע מתוספתא [פ"ג ה"ט] דקאמר י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת ואופין לו מצה עשירה, וק' על מנהגינו שכשחל י"ד בשבת אנו משיירין כדי לאכול חמץ בשבת, מיהו יש לסמוך על מנהגינו ממתני' דלקמן פ' אילו עוברין [מ"ט ע"א] קא' י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים או' בזמנו אלמא משמע דמשיירין אפי' מחולין בשבת, ומ"מ לא ק' מהא דקאמר בתוספתא ואופין לו מצה מע"ש, [ד]זה מיירי כשחל פסח להיות באחד בשבת שאופין כל המצות מע"ש ולאפוקי מהני דעבדי ההיקישא שלא לאפות עד מוצאי שבת ועוד דיכול לבא לידי פשיעה דמתוך שאופין המצות במוצאי שבת מאחרין לאכול סעודתן ונמשכת עד לאחר חצות וזה אינו טוב דאז אוכלין האפיקומן והוי כנגד הפסח ואינו נאכל אלא עד חצות.
ומשיירין מזון ב' סעודות, אבל לא משייר סעודה שלישית דהא אסור לאכול חמץ משש שעות, וא"ת אמאי אינו משייר סעודה שלישית והסעודה של שחרית יחלק סעודתו לשתים ויעשה ג' סעודות בשבת ועביד מצוה, ועוד דיש לנו לומר שלא להפסיד חלק בטהרות, וא"כ הוה ליה לשייר מה שיכול להציל שלא ילכו לאבוד, מכאן משמע דאין אדם יכול לברך [ברהמ"ז] באמצע סעודה של שחרית של שבת ויחזור ויברך ברכת המוציא כדי לפטור חובתו מג' סעודות דאי הוה יכול לעשות אמאי אינו משייר מזון של סעודה שלישית כדפ'. וא"ת לעולם אימא לך דיכול לעשות ברכת המזון בסעודה של שחרית כדי לפטור מג' סעודות, ומכל מקום [לא] קשה דאמאי אינו משייר סעודה שלישית ויעשה כי האי גונא כדפ' ויחזור ויברך ויאכל מיד הסעודה שלישית, דאי הוה משייר היה משייר בחנם דאפי' כשיחזור ויאכל הסעודה שלישית מ"מ אין אדם יכול לאכול אלא כדי שובעו, ואם כן אינו יכול לאכול יותר מסעודה אחת, וא"כ למה היה משיי' סעודה שלישית, כך הקשה הרב דילקרויי"ש, ותי' מ"ר הר"פ נ"ע דע"כ צ"ל דאין אדם יכול לפטור עצמו מסעודה שלישית קודם שעתה, דאי ס"ד דיכול לפטור עצמו קודם שעתה א"כ הוה ק' ליה אמאי אינו משייר מזון לג' (שעות) [סעודות], וא"ת הא אינו יכול לאכול אלא כדי שובעו, וי"ל דהא ליתא דהא יכול לאכול סעודה ראשונה בשעה ראשונה בשחרית וסעודה שנייה בד' שעות ובהאי גוונא יאכל שפיר הג' סעודות אם איתא דיכול לפטור עצמו מסעודה שלישית קודם שעתה אלא ש"מ מדלא עביד הכי ש"מ דאין אדם יכול לפטור עצמו מסעודה שלישית קודם שעתה דהיינו בצהרים, לאפוקי מהני דמברכין בתוך הסעודה ברכת המזון וחוזרין ומברכין ברכת המוציא לפטור עצמן מג' סעודות, וזה אינו כמו שהוכחתי. וראי' דסעודה שלישית הוי בצהרים דאמ' התם [שבת קי"ח ע"א] קערות שהודחו ערבית מדיחן שחרית הודחו שחרית מדיחן צהרים אלמא דסעודה שלישית הוי בצהרים, ועכשיו שאנו בודקין מאור שלשה עשר לא יבער בשריפה עד הערב של שלשה עשר.
<h2>דף יג:</h2>
(א"ר רחבה) וכי להצניעו הוא צריך תני על הגג, (לסוכה) [בסוכה] פ' לולב (הגזול) [וערבה] [מ"ד ע"ב] קתני ומניחין אותו על גג האיצטבא ופריך וכי לייבשן הוא צריך תני על גב ולפי [ש]כששנה התלמוד הכא תני על גג היה סבור לשנות' כמו כן בשנייה ולפיכך היה טועה. א' רחבה אמר ר' יהודה, פי' בשחיטת חולין [ס"ב ע"א] ובביצה [י"א ע"ב].
אין מביאין תודה אחרת, פי' רש"י ואותו לחם פודין אותו ויקח בדמי' לחם לתודה או תודה ללחם, וק' דהיאך יקח תודה ללחם אחר האמרי' [מנחות פ' ע"א] המפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו אין לוקחין בהן תודה וכ"ש מדמי לחם עצמו שאינו מביא בהם תודה אחרת, וע"ק דהיאך יקח בדמיהם לחם לתודה אחרת מה לי הם מה לי דמיהם כיון דבאותו לחם לא מצי להביא תודה אחרת כמו כן אינו יכול ליקח מדמיהן לחם אחר לתודה אחר, לכ"נ שימתין עד שימצא התודה שאבדה ואם לא ימצא התודה יחלל הלחם על שוה פרוטה דאמ' הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואפי' לכתחלה נמי מצי למיעבד הכי כיון דליכא הפסד הקדש. שנשחט עליהם הזבח ונשפך הדם, וא"ת וכי לכל הפסחים יארע אותו פסול שישפך הדם דמשמע שעושין הכי לכל שנה ושנה, וי"ל דאינו ר"ל שיארע לעולם הכי אלא ה"ק אפי' מפסול זה שנשפך הדם יכולין להניחם ולא בעינן שיהו נפסלין בלינה. וע"א ריב"א דמיירי בי"ג שבי"ג מביאין תודותיהן ומתוך כך שהן מרובות אי אפשר שלא ישפך הדם מאחת מהן וכן משמע בירושל' [פ"א ה"ה] דקא' פסולו' הן דמתוך שהן ממהרין להביא תודותיהן אי אפשר שלא ישפך הדם מאחת מהן, אלמא משמע דמיירי בי"ג.
קדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה, דודאי הכבשים נאכלים דקיימא לן [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכן אמ' בפ' ב' דביצה [כ' ע"ב] כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל, היינו אינהו הוא דמתאכלי בשלמים דעלמא אבל לחם לא דכיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לבעלים לשם חובה, א"כ שם נדבה עליהן ולא מצינו נדבה כיוצא בה דלח'. פי' רש"י. ול"נ דהרי לוג שמן של מצורע דקאמר במנחות [כ"ח ע"א] שעשה המתנות שלא לשמן דנאכל (דלא) [ולא] מצינו נדבה שעושה כיוצא בה, לכ"נ דהלחם אינו נאכל לפי דאין לו מי יתירנו דהתרה שלו באה מן הזבח והם נעשו שלא לשמן אבל התם לא שייך למימר הכי. כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וא"ת לעיל דקאמר (דלא) זרק דמן שלא לשמן דלא קדש הלחם אמאי לא קאמר כזרוק דמי כדקא' הכא, וי"ל דשאני לעיל דגרע טפי כשעשו הזריקה ולא עשו אותה כדינה מבשלא עשו אותה כלל כמו הכא, וא"ת והא אמרי' במנחות [ק"ב ע"א] דאין פיגול בזריקה משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי [ו]אע"ג שעשו אותה שלא כדינה אמרי' כזרוק דמי, וי"ל דשאני פיגול לפי פיגולו הוא מרצה דאמ' [שם ט"ז ע"ב] כהרצאה (בשר) [כשר] כך הרצאה פסול, ומ"ה אמרי' דכזרוק דמי אע"ג דלא עשו אותה כדינה.
כשירות היו, וא"ת וכי מאחר שהן כשירות אמאי משהא אותן עד שעת איסורן, וי"ל דהיינו כר(שב)"ג דאמ' תרומה כל חמש ולחמי תודה הרי הן כתרומה וא"כ נאכלות כל חמש והא נוטלין האחרונה בסוף חמש קודם האיסור ואוכלין אות' ומ"מ הוי היכרא שפיר כיון שהיה שם עד קרוב שעה ששית.
<h2>דף יד.</h2>
שתי פרות היו חורשות, בירושל' [פ"א ה"ה] פריך אטו ירושלם מקום שנהגו לעשות מלאכה היא כלומר והלא סבר' לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין והולכין שם כל העולם, ומשני נראות כחורשות, וכן איתא התם אית תנויי תנן שני סדינים פרוסים בהר המשחה ואית תנויי תנן שתי נרות דולקות ולא ק' כאן בחול כאן בשבת, פי' כשחל י"ד בשבת היו שני סדינים פרוסים ובחול שתי נרות דולקות.
אמר ר' חנינא [סגן הכהנים] מימיהן של כהנים לא נמנעו [מ]לשרוף את הבשר וכו', וא"ת ומה ענין זה לכאן ומה שייך למיתני הכ', ופי' רש"י דנקטיה משום סיפא דר' מאיר דקאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה כו', והתם מיירי מפסח לכך נקטיה למתני' הכא כן.
אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בו, וא"ת הא מנא ליה, ופי' רש"י מנבואת חגי דכת' ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד אלמא משמע דהלחם מטמא הנזיד, אע"ג דהוי אוכל ואוכל, ומיהו תינח לפי' רש"י אבל לפי' ר"ת דפי' [להלן י"ז ע"א] דאו קאמר או נגע בכנפו אל הנזיד ק', מנליה דעושה כיוצא בו, ונר' לר"י דנפקא לן מדכתיב (וכל) [וה]בשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל משמע אפי' כיוצא בו, וממ"ק התינח קדשים תרומה מאי איכא למימר ומנלן דעושה כיוצא בו, וי"ל דודאי אי מצינן למימר מקרא מלא דבר הכתוב דהוא טמא ואין עושה כיוצא בו, הוינא ממעיטנא הכל, אבל השתא דלא מצינ' למימר הכי דהא איכא קדשים דעושה כיוצא בו כדפי', א"כ הוה מוקמינ' ליה הא דאמר משמע שאינו עושה כיוצא בו לכל הפחות שאנו יכולים להעמידו דהיינו חולין. לא שאנו אלא חולין ותרומה, אבל קדשים עושה כיוצא בו טמא, וא"ת היכי קא' הניח' וכו' והלא מתני' מיירי נמי מתרומה דקא' מדבריהם [למדנו] ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אע"ג שמוסיפין טומאה אלמא מתני' קא' דתרומה עושה כיוצא בה, וי"ל דהניחא דקאמר לא קאי רק ארישא והשתא ניחא שפיר דברישא לא מיירי אלא בקדשים.
דאיכא משקין בהדי בשר, פי' משום הכי מטמא האחר, וא"ת והלא בטומאת משקין בעינן רביעית כדאמר במס' ע"ז [ל"א ע"א] ומטמאין טומאת משקין ברביעית והכא ליכא אלא משהו דמסתמא ליכא רביעית משקין על הבשר, וי"ל הא דבעינן רביעית היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן סגי בכל שהו, והכא מיירי בטומאה דרבנן, ול"נ דהכא משמע דטומאת משקין כל שהו לא הוי אלא מדרבנן כדפי', וק' דהא חזינן דטומאת משקין בכל שהו הוי במקדש במשקי בי מטבחיא ואי לא הוי אלא טומאה דרבנן לא הוי במקדש דהא לא גזרו טומאה דרבנן במקדש, אלא ודאי צ"ל דטומאת משקין בכל שהוא הוי מן התורה, ואכ"ק להא דאמר דטומאת משקין הוי ברביעית, לכ"נ דהאי דבעינן רביעית היינו לטמא אחרים, אבל לטמא עצמו סגי בכל שהו אפי' מן התורה, וכן לטמא אחרים דרבנן ולכך סגי ליה הכא בכל שהו, וניחא נמי דטומאת משקין בכל שהו הוי במקדש במשקה בי מטבחיא, דהא הוי טומאה עצמו ובטומאה עצמו הוי בכל שהו אפי' מן התורה, מיהו ק' דכיון דלא מיירי הכא אלא מטומאה דרבנן כדפרי' א"כ אמאי נקט משקין לינקוט נמי אוכל דאוכל מטמא אוכל מדרבנן, ואין לומר דלא אסיק אדעתיה דאוכל מטמא אוכל מדרבנן, ז"א דמשנה שלימה היא במס' חלה [פ"ב מ"ח] דקאמר התם הרוצה להפריש מן הטהור על הטמא יביא שיעור חלה ויניח פחות פחות מכביצה אוכלין ביניהם כדי שלא יגיעו זה בזה ואע"ג דהטמא נגע לפחות מכביצה מ"מ לא הויא טמא דפחות מכביצה לא מטמא אוכלין, ואי אמרת דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן יניח הטהור על הטמא ומ"מ לא הוי טמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא ודאי מדהוצרך לומר לתלמוד' הכי ש"מ דאוכל מטמא אוכל מדרבנן וא"כ אמאי נקט הכא משקין כיון דלא מיירי אלא מטומאה [דרבנן] לינקוט נמי אוכל, אלא ודאי מדלא נקט הכי ש"מ דמיירי בטומאה דאורייתא וא"ה הוה סגי ליה בכל שהו, וא"כ הק"ל, וי"ל דהא [ד]משמע התם דבעינן רביעית היינו דווקא לענין פסול גויה אבל לענין לטמא אחרים בין דאורייתא בין דרבנן סגי ליה בכל שהוא.
מאי קמ"ל שלישי מותר לעשותו שני היינו הך, פי' ומאי תוספת איכא, וא"ת למ"ד דאין אוכל מטמא אוכל דאורייתא הא קמוסיף לה טומאה טובא דאילו התם לא קאמר אלא דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני [דרבנן ואילו הכא מותר לעשותו אף שני] דאורייתא, וי"ל דקבעי למ"ד אוכל מטמא אוכל דאורייתא והשתא פריך שפיר דלעיל נמי קאמר דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא וא"כ מאי תוספת איכא.
<h2>דף יד:</h2>
דאילו התם טמא וטמא, ואילו הכא טמא ופסול, דהתם מיירי בקדש דשלישי עושה רביעי בקד' ואילו הכא פסול וטמא דמיירי בתרומה דשלישי אינו עושה רביעי בתרומה, וק' לריב"א דמ"מ הן שוין דברישא טמא וטמא הוא היינו דוקא בקדש אבל בתרומה מודה דהוי פסול וטמא, וכן בסיפא נמי דאמר דלא הוי אלא (ד)פסול וטמא היינו דוקא לתרומה אבל לענין קדש הוי טמא וטמא, וא"כ מאי תוספת איכא, וי"ל דשלישי דהכא אינו עושה רביעי אפי' בקדש דהא אתיא כר' עקיבא ור' עקיבא סבר טבול יום פסול משוי ליה טמא לא משוי, וכיון דמיירי בטבול יום, וא"כ אינו עושה רביעי אפי' בקדש, ושלישי דלעיל דגבי בשר שמיטמא בולד הטומאה עושה רביעי בקדש וא"כ שפיר קמוסיף.
דאי ס"ד דרבנן האי נר מאי מהניא ליה להאי שמן לאיפסולי גופיה הא פסול וקאי, דלענין שיהא טמא לא מהניא ליה דהא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא. הא פסיל וקאי, משמע הכא דלר' עקיבא (ד)אע"ג דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא מ"מ טומאה עצמן איכא דאורייתא, והק' הר"ר יוסף איש ירושלם היכי דריש ליה ר' עקיבא יטמא דכת' גבי משקין דפליגי ביה לקמן [ט"ז ע"א] חד מוקי ליה לטומאה ממש וחד מוקי ליה להכשר בעלמא, ור' עקיבא היכי מוקי לה אי מוקי ליה לטומאה, א"כ לטמא אחרים נמי דאורייתא דהא דריש ליה יטמא יטמא [להלן י"ח ע"א] ואי מוקי ליה להכשר בעלמא א"כ אפי' טומאת עצמו מנא ליה, ותירץ דלעולם מוקי ליה להכשר, ומכל מקום שמעינן שפיר טומאת עצמו מדאוריית' מן יטמא דכתיב גבי אוכל דמשמע שהאוכל מטמא אחרים והיינו משקה דאוכל לא הוי דאין אוכל מטמא אוכל אלא ודאי היינו משקה אלמא (דבשמן) [דלעצמן] איכא טומאה דאורייתא.
התם טמא וטמא הכא טהור וטמא, וא"ת מאי פריך מ"מ הוא אסור בשעה ששית ולכ"ע ילפי' איסור מטומאה, וי"ל דמ"מ פריך שפיר דהא אינו אסור אלא מדרבנן ולא מדמינן ליה טומאה דאורייתא לאיסור דרבנן, וממ"ק דאמאי לא מוקמינן למתני' בשבע דאיכא איסור דאורייתא דהשתא ילפינן ליה שפיר דכי היכי דילפינן בשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דרבנן ה"נ גבי חמץ דאסור דאורייתא מותר לעשותו שני דרבנן, ואומר ר"י דמדקאמר שורפין משמע [בשעה] שהעולם שורפין דהיינו שעה ששית, וא"כ לא מצי למוקים ליה בשעה שביעית.
אלא מדברי ר' עקיבא מי דמי התם פסול וטמא אבל הכא טהור מן התורה וטמא, וק' לר"י דהתינח למ"ד אוכל מטמא אוכל מן התורה דאז ודאי ליכא למילף דהתם (טמא) [פסול] דאורייתא וטמא והכא טהור וטמא, אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא א"כ ילפי' לי' שפיר דכי היכי דקאמר דמותר להוסיף טומאה דאורייתא על פסול דאורייתא דמדליקין שמן שנפסל בטבול יום עם נר שניטמא בטומאת מת כמו כן נמי נימא דמותר לשרוף חמץ שהוא פסול דרבנן עם טמא דרבנן דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא דרבנן, ואומר ר"י דאין לדמות מקולקל דרבנן למקולקל דאורייתא דודאי גבי מקולקל דאורייתא אמרינן דמותר לקלקלו יותר אבל הכא גבי מקולקל דרבנן לא אמרינן דמותר לקלקלו יותר אפי' בקלקול דרבנן, לפי דקלקול דרבנן היינו טומאה קלה.
באב הטומאה דאורייתא, נר' דלאו דוקא נקט אב הטומאה דאורייתא דכל אב הטומאה דאורייתא היא, אלא אגב דר"ל בולד (אב) הטומאה דרבנן נקט נמי אב הטומאה דאורייתא, ור"י פי' דלהכי נקט אב הטומאה דאורייתא משום דאיכא אב הטומא' שהוא דרבנן כמו מעת לעת שבנדה ובית הפרס ומדורות הגוים. ולד הטומאה דרבנן, פי' רש"י כגון משקין שקבלו טומאה משרץ וכלי נגע לאותן משקין והכלי הוי ולד [ולד] דרבנן, וק' (לר"ת) [לר' יעקב] מאורליינ"ש דהיכי מייתי ראיה מר' חנינא הרי בשר קדש שנגע בכלי שנטמא מחמת משקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה דהכי אמ' בבכורות [ל"ח ע"א] כלי שנטמא אחוריו (תוכו וגבו) במשקין [תוכו אגנו אזניו ו]ידיו טהורין דעבוד רבנן היכרא כי היכי דלא נשרוף [עליה] תרומה וקדשים דמאחר דנעשה נותר אפי' היה טהור לגמרי מותר לשרפו עם טמא, וי"ל [לפי מאי] דמספקא ליה [לר"י] מהו עיבור צורה דדילמא עיבור צורה היינו לינה אע"ג דלא הוי נותר (ו)לא ק' מידי, אבל ממ"ק לפ"ה דפי' דמיירי בכלי שנטמא במשקין דלקמן קאמר ר' יוסי אינה מן המדה והטעם הוי משום דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וא"כ לפי' זה צריך לפרש דקסבר טומאת משקין לטמא כלי דאורייתא, וזה אינו דהא חזינן ליה לקמן [ט"ז ע"א] דלר' יוסי נמי דקאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מ"מ סבר משקין לטמא כלי לאו דאורייתא ואם כן מאי קאמר אינה מן המדה, לכ"נ דמיירי איפכא דהכלי נגע לשרץ והמשקין נגעו בכלי והמשקין הוי ולד [ולד] דרבנן (ו)לר' חנינא סגן הכהנים דסבר טומאת משקין [לטמא] אחרים לאו דאורייתא, והשתא ניחא הא דאמר לקמן ר' יוסי אינה מן המדה דלדידי' לא הוי ולד ולד דרבנן דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, והשתא ניחא קושיא קמייתא דדוקא בכלי שנטמא במשקין א' דאין שורפין עליו קדשים אלא בעיבור צורה אבל בשאר טומאות דרבנן שורפין עלייהו בלא עיבור צורה דכל הטומאות אינן שוות. וממ"ק דמאי קא' הוסיף ר' עקיבא ר' חנינא נמי הוסיף הוא על ר' עקיבא כיון דמוקמי' ליה בולד הטומאה דרבנן דמדר' עקיבא לא שמעי' ליה אלא דמותר להוסיף על פסול טומאה דאורייתא, ומדר' חנינא סגן הכהנים שמעי' דמותר להוסיף טומאה דאורייתא למ"ד אוכל מטמא אוכל דאורייתא על טומאה דרבנן, וי"ל דודאי ר' חנינא הוסיף על ר' עקיבא כדפי' ור' עקיבא נמי הוסיף על ר' חנינא דמדר' חנינ' לא שמעינן אלא דשלישי מותר לעשותו שני, ומדר' עקיבא שמעינן דשלישי מותר לעשותו ראשון, ואה"נ אי הוה ר' עקיבא קודם דהוה ליה למימר שפיר הוסיף ר' חנינא אבל ר' חנינא היה קודם ולהכי קאמר הוסיף ר' עקיבא כיון דמוסיף מחד מילתא, ועי"ל דלא הוי ר' חנינא מוסיף על ר' עקיבא דר' עקיבא נמי לא מיירי בפסול דאורייתא אלא בפסול דרבנן כגון בטבול יום של בית הפרס דלא הוי אלא דרבנן, והשתא הוי דומיא דר' חנינא דמטמא דרבנן, וכן משמע בירושלמי [ה"ז] דקא' עלה תיפתר משנתינו בבית הפרס דרבנן, ועי"ל דלפי סברתו דר' עקיבא לא הוי ר' חנינא מוסיף דמאי טעמא קא' ר' חנינא דמיירי בולד ולד דרבנן משום דקסבר טומאת משקין לטמ' אחרים לאו דאורייתא ור' עקיבא סבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא הוי וא"כ לפי סברתו של ר' עקיבא מיירי ר' חנינא בטומאה דאורייתא.
<h2>דף טו.</h2>
ומאי מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע, וא"ת אמאי מייתי מילתיה דר' חנינא במתני' מה שייכא הכא, דבשלמא [למאי] דר"ל דקאי אדברי ר' חנינא סגן הכהנים הוה ניחא כדפ' לעיל דאגב גררא דנקט סיפא נקט נמי רישא, אבל השתא דאמרת דמדבריהם קאי אר' אליעזר ור' יהושע א"כ מה שייך מילתיה דר' (יוחנן) [חנינא] הכא, וי"ל דנקטיה לאשמועינן דכי (האי) [היכי] דחזינן דדבר שסופו לילך לאבוד אין אנו חוששי' אם מרבינן עליו טומאה כמו כן נימא גבי חמץ ועי"ל דנקטיה הכא משום דהיה אומר ר' יוסי אינה היא המדה ופליגי ואמרי' דקאי אדברי ר' חנינא.
חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע, וקשה לריב"א דהיכי מיירי אי ברשות היחיד ודאי טמא הוא ואי בר"ה ודאי הוא טהור, ואין לומר דמיירי בשני בני אדם שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור ולא ידעינ' הי מינייהו טהור ובאו ושאלו בבת אחת דאמרי' [לעיל י' ע"א] דהן טמאין וחד מינייהו נגע בהאי חבית דהא דאמרי' דהן טמאין לאו היינו אלא דרבנן משום דאיחזי ביה כי חוכא ואיטלולא אי מטהרינן ליה דאי איפשר שלא יהא חד מינייהו טמא, והכא מיירי בטומאה דאורייתא מדמפיק ליה מקרא בפסולי המוקדשין [בכורות ל"ד ע"א] מדכת' משמרת תרומותי, ואין לומר דמיירי באדם אחד שהלך בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאמ' [טהרות פ"ה מ"ג] כשהלך באחד מהן ועשה טהרות ואכל וחזר והלך בשני ועשה טהרות טהורות ואם הראשונות קיימות אילו ואילו תלויות מפני שהן מוכיחות, והכא נמי כיון שהן קיימות איכא ספק טומאה דכל זה לא הוי אלא מדרבנן משום דמיחזי ביה כי חוכא ואיטלולא, וי"ל דלעולם מיירי ברה"י ומיירי כגון שיש שם ב' חביות ואינו יודע לאיזה מהם נגע דבכי האי גוונא לא אמרי' דספיקו טמא ברה"י לפי דלא ילפי' ליה מסוטה כיון דאיכא ודאי טהרה, ועי"ל דמיירי דהך ספק טומאה באה מספק ראייה דאשה דטומאה דבאה מגוף האשה לא גמרי' מסוטה כדא' במס' נדה [י"ז ע"ב] ומ"ה לא אמרי' ספיקו טמא אע"ג דהוי ברשות היחיד.
מדבריו מיבעי ליה, וקשה לעיל נמי דקאמ' אדברי ר' חנינא אמאי לא פריך כמו הכא מדבריו מיבעי ליה, וי"ל דאי הוה קאי אדברי ר' חנינא לא הוה קשה מהא דקאמ' מדבריהם דהא קאי לר' עקיבא נמי דהא ר' עקיבא לא פליג עליה דר' חנינא אלא מוסיף הוא על דבריו, וא"כ מדבריהם נמי קאי לר' עקיבא, ועי"ל דע"כ צ"ל דקאי אר' עקיבא נמי דמדר' חנינא לחודיה לא הוה סגי דה"א מי דמי התם טמא והכא טהור, התם טמא מדרבנן לטמויי אחרים, אבל הכא ליכא שום הוכחה בעלמא דטומאה שיוכל לטמא אחרים [היא], ולהכי קאמ' מדברי ר' עקיבא דמיירי בפסול דאינו יכול לטמא אחרים והוי דומיא דחמץ, וכן מר' עקיבא לחודיה לא הוה סגי כדקאמ' תלמוד' מי דמי התם פסול וטמא הכא טהור וטמא ולהכי קאמ' ליה מדברי ר' חנינא דמוקי לה בולד ולד דרבנן.
<h2>דף טו:</h2>
נימא קסבר ר' יוחנן מתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגן הכהנים. פירש"י מדנקט מחלוקת בשש דאז איכא איסורא דרבנן וילפי ליה איסור מטומאה, אבל ארבעה וחמש לא נקט דהא אפי' ר' מאיר מודה דאין שורפין דהא ליכא שום איסור דרבנן וא"כ מאי מדבריהם מדברי ר' חנינא וה"פ והכי ילפי' לה דכי היכי דאמ' ששורפין בשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן עם בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא ה"נ שורפין תרומה טהורה בשש דאז ליכא איסורא דאורייתא עם התרומה טמאה דאי מדבריהם קאי אדר' יהושע ור' אליעזר היכי יליף דכי היכי דחזינן גבי חבית כיון שסופו לילך לאיבוד לא חיישינן לטמאותן ה"נ גבי שורפין תרומה טהורה בפסח דא"כ מאי איריא שש אפי' ארבע וחמש נמי מצי לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה דהא סופה לילך לאיבוד, או דלמא מדבריהם קאי לעולם אר' אליעזר ור' יהושע וטעמא דר' מאיר לא הוי משום איסורא אלא הוי הטעם כיון שסופה לילך לאיבוד, והא דנקט שש אורחא דמילת' נקט. וקשה לר"י דהיכי הוה ס"ד למימ' דה"ה אפי' ארבע וחמש משום דסופה לילך לאיבוד ז"א דאדרבה דאין סופה לילך לאיבוד דשמא ימצא להן אוכלין, וע"ק דמשמע דדייק דמייתי ראיה מר' חנינא סגן הכהנים [מ]דלא פליגי בארבע וחמש, אם כן ה"ל לפרש בהדיא ארבע וחמש, לכ"נ לר"י דיש לדקדק דמדבריהם קאי אר' חנינא סגן הכהנים מהא דקאמ' מודה ר' יוסי בשבע דשורפין דאי אמרת בשלמא דמדבריהם קאי אר' חנינא מ"ה מודה ר' יוסי דבשבע שורפין דהא דקא' ר' יוסי אינה מן המדה מיהא דקאמ' מחלוקת בשש ולר' מאיר דאמ' שורפין היינו משום דסבירא ליה מתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן, ור' יוסי אמ' אינה היא המדה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וא"כ הויא ולד הטומאה דאורייתא, ובשש ליכא איסורא אלא דרבנן אבל בשבע מודה ר' (שמעון) [יוסי] דהא איכא איסורא דאורייתא דילפינן שפיר איסורא דאורייתא מטומאה דאורייתא, אבל אי אמרת דמדבריהם קאי אר' אליעזר ור' יהושע ור' יוסי קאמ' אינה היא המדה משום דשאני התם משום הפסד חולין כדקאמ' ליה תלמודא, אבל בתרומה ליכא אלא הפסד עצים, ולא חשבינן ליה לאותו הפסד להפסד מרובה, א"כ אמאי קאמ' דר' יוסי נמי מודה בשבע דדברי הכל שורפין הויא ליה למימ' דקא"ר יוסי אינה מן המדה ואין שורפין אותה עם הטמאה דליכא למימר טעמא דשורפין אלא משום הפסד עצים ואנן לא חשבי' אותו הפסד להפסד, וכ"ת דלעולם קאי אר' אליעזר ור' יהושע ואינה מן המדה דקא"ר יוסי משום דשאני התם משום דאיכא הפסד חולין, ומ"מ דאמ' ר' [יוחנן] דמודה ר' יוסי דבשבע שורפין אותה עם הטמאה משום דאיכא איסורא דאורייתא וילפינן איסורא דאורייתא מטומאה דאורייתא והא גמרי' מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, הא ליכא למימר הכי משום דודאי אי אמרי' דמדבריהם קאי לר' חנינא סגן הכהנים ניחא דהשתא חזינן דר' מאיר יליף לה איסורא דאורייתא מטומאה אבל אי אמרת דמדבריהם קאי לר' אליעזר ור' יהושע וא"כ לא חזינ' ליה לר' מאיר דיליף איסורא מטומאה וא"כ כמו כן נמי לא מצינן למימר לר' יוסי דיליף איסור מטומאה, או דילמא מדבריהם קאי אר' אליעזר ור' יהושע ואינה מן המדה דקאמ' משום דאיכא הפסד חולין, ומ"מ קאמ' דמודה ר' יוסי דבשבע דברי הכל שורפין טהורה עם הטמאה דהא איכא איסורא דאורייתא וילפינ' ליה שפיר לר' יוסי איסור דאורייתא מטומאה דאורייתא והא גמרי' ליה מדברי ר' חנינא ואע"ג דלא חזינ' לר' מאיר דיליף איסור מטומאה מ"מ סבר דליכא להקפיד בהכי.
אי הכי מאי מודה דקאמ' ר' יוסי. פי' רש"י כיון דר' מאיר מדר' חנינא קיליף ליה מאי מודה דר' אליעזר ור' יהושע דקא"ל ר' יוסי, קיליף ליה ר' מאיר מר' חנינא, ומהדר ליה איהו מר' [אליעזר ור'] יהושע. ל"א פי' רש"י אי הכי דמדבריהם דר' חנינא קאמר ר' מאיר א"כ הא דקא"ל ר' יוסי מודה ר' אליעזר ור' יהושע אהיכא קאי. הכי מהדר ליה ר' יוסי לר' מאיר. פי' רש"י הא דילפת מר' חנינא אינה מן המדה כדמפ' ליה לקמיה, ואפי' לר' יהושע נמי דמיקל בחבית טפי דקאמ' יטמאנה ביד מודה בשריפה [בפסח] דאין שורפין דהתם משום הפסד דחולין הוא, וכי איכא למימר בשריפה הוא דמיקל היינו דווקא בתלויה וטמאה כדאמ' גבי חבית שנולד לה ספק טומאה דאמרי' יגלנה ותנא גרמא וה"ה בידים אבל בטהורה לא.
אי הכי דר' מאיר מדר' חנינא קיליף אמאי אינה מן המדה מדה ומדה היא, פי' רש"י דהא איכא איסורא דרבנן והוי דומיא דבשר שנטמא בולד ולד דרבנן דאיכא טומאה דרבנן וליכא למימ' דר' יוסי לא יליף איסור מטומאה דהא קאמ' בשבע דברי הכל שורפין אלמא דיליף ליה איסור דאורייתא מטומאה דאורייתא כמו כן יליף ליה איסור דרבנן מטומאה דרבנן. ועוד כיון דר' מאיר יליף ליה איסור מטומאה אינו סברא לומר דר' יוסי פליג עליה מהאי סברא. כ"נ למר"ר הר"פ נ"ע.
ואזדא ר' מאיר לטעמיה ור' יוסי לטעמיה, דר' מאיר לטעמיה דאמר משקין אין מטמאין אחרים ואפילו אוכלים אלא מדרבנן והוה ליה מדאורייתא טהור מעליא ומ"מ שרפינן ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה וטמא מן התורה וה"נ גבי תרומה טהורה בשש דאיכא איסורא דרבנן שורפין אותה עם הטמאה, ור' יוסי לטעמיה דסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא הילכך אינה היא המדה דטמא וטמא הוא. וא"ת מ"מ לר' ירמיה ק' דמוקי לה בבשר שנטמא במשקין שניטמאו (בשמן) [בשרץ] דהוו ראשונים, וא"כ הבשר שנגע בהם הויא שני וא"כ כי שרפינן לה בהדי ראשון לא הויא אלא שני וא"כ שני ושני הוא, וא"כ בין לר' מאיר ור' יוסי מאי תוספת איכא, ופי' רש"י דלר' ירמיה נמי מיירי בולד ולד דקאמ' רב יהודה לעיל ולא חש ר' ירמיה למידק וסמיך נמי לרב יהודה ולעולם מיירי בבשר שנטמא במשקין שנטמאו בכלי והכלי בשרץ וא"כ אותה בשר שנגע בולד ולד הויא שלישי וכי שרפי' לה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה דהוי ראשון א"כ עושה אותה (בא הכשר) [הבשר] שני, ועבדי' משלישי שני א"כ שפיר קמוסיף, וממ"ק דמאי תוספת איכא שני ושני הוא דקאמ' כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ אותן משקין הויין ראשונים וכי נגעו לבשר הויא הבשר שני, וכי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה אינו עושה הבשר אלא שני וא"כ שני ושני הוא ומאי תוספת איכא, וי"ל דמ"מ הא דהויא שני אינו אלא דרבנן דמדאורייתא לא הויא אלא שלישי, וקמ"ל דבשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני מן התורה, (וא"כ) [וא"ת] התינח למ"ד אוכל מטמא אוכל מן התורה וא"כ שמעינן ליה שפיר דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני מן התורה, אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא דרבנן מאי תוספת איכא שני ושני הוא מדרבנן דהא כי שריף ליה עם הבשר שנטמא באב הטומאה לא הויא אלא שני דרבנן וקודם לכאן נמי לא הויא אלא שני דרבנן (והא') [דהא] כל הפוסל את התרומה וכו', וי"ל דהא דהכא אתיא כמ"ד אוכל מטמא אוכל דאורייתא ור' ירמיה סבר או כרב אדא או כאביי דאמרי קדשים טומאה עושה [כיוצא] בה, והשתא ניחא דאשמעינן ר' חנינא דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולר' מאיר שמעינ' מינה דשני דרבנן דהוא טהור מעליא מדאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא וה"ה לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה, ור' יוסי אשמעינן דשני דרבנן דהוא שלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא לכך אינה היא המדה, ולרבינ' דאמר מקרא מלא דבר הכתוב וסבר דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מוקי ליה בבשר שנטמא בבשר ואשמעינן דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן דבשר שנטמא בבשר [שני] הויא שלישי דרבנן וכי שריף ליה בהדי בשר [שנטמא באב הטומאה] עושה שני דרבנן ולא סבירא ליה הא דר' ירמיה. וא"ת א"כ מאי קא"ר יוסי אינה היא המדה מדה ומדה היא דכי היכי דמותר להוסיף טומאה דרבנן על טומאה דרבנן כמו כן נמי גבי תרומת חמץ בפסח בשש מותר (לעשות) [להוסיף] טומאה על איסור דרבנן, וי"ל דעכשיו קאמ' דמדבריהם קאי לר' אליעזר ור' יהושע ואינה היא המדה דקאמ' ר' יוסי היינו משום דאיכא הפסד חולין, וממ"ק דהא חזינ' דליכא אלא תרי תנאי דחד מוקי לה בולד ולד דרבנן קאמ' דמדבריהם קאי לר' חנינא (וכאן) [ומאן] דמוקי לה בולד דאורייתא קאמ' דמדבריהם קאי לר' אליעזר ור' יהושע, והכא אמ' דלמ"ד דאוכל מטמא אוכל דרבנן קאמ' דמדבריהם קאי לר' אליעזר ור' יהושע א"כ היינו דלא כמאן, לכ"נ דלעולם מיירי בבשר שנטמא במשקין וכדאוקימנא מעיקרא ומדבריהם קאי לר' חנינא ומ"מ לא ק' מהא דאמ' כל הפוסל את התרומה כו' דהא עדיין לא נגזרה גזירה זו [בימי] ר' חנינא דר' חנינא היה בזמן שבית המקדש קיים ואותה גזירה דכל הפוסל התרומה וכו' לא היית עד לאחר חורבן שהיא מי"ח דבר שתלמידי שמאי והילל [גזרו עליהן] ובימיו [דר' עקיבא] כבר נגזרה גזירה דכל הפוסל וכו' אבל בימי ר' חנינא (כבר) [עוד] לא היית נגזרת הגזירה כדפ"ה.
<h2>דף טז.</h2>
בשלמא לשמואל דאמר דכין מלטמא אחרים וכו', וא"ת ממ"ק דהא קתני אין טומאה [ל]משקין כל עיקר והיכי קאמ' אבל טומאת עצמן יש בהן וי"ל דהא דקא' אין טומאה למשקין וכו' היינו דווקא לטמא אחרים והא דקאמ' כל עיקר ר"ל בין לאוכלים בין לכלים משום דבת"כ מיתניא מילתיה דר' אליעזר בתר מילתיה דר' שמעון וקאי להא דא"ר שמעון או' לאוכלים טמאים לכלים טהורים וקאמ' אין טומאת משקין כל עיקר אפי' לאוכלים.
קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וא"ת מאי שנא דפריך טפי מלר' מאיר דלר' מאיר נמי הוה מצי למיפרך דהא קאמר ר' מאיר לטמא אחרים טהור וא"כ תיקשי ליה נמי והבשר אשר יגע וכו', וי"ל דלר' מאיר ליכא למיפרך דמצינן למימר דהא דקאמר לטמא אחרים טהור היינו דווקא בחולין אבל בקדשים מודה דלטמא אחרים טמא מקרא דוהבשר אשר יגע וכו', ואע"ג דר' ירמיה אמר לעיל ואזדא ר' מאיר לטעמיה דמשמע (ליה) דסבירא ליה דאפילו בקדשים טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, מ"מ כיון דלא מצי לאקשויי לר' מאיר בלאו (דלאו) דר' ירמיה לא ניחא ליה להקשות לר' ירמיה אבל לשמואל פריך שפיר דקאמר (וכן) [דכן] ואע"ג דהויא בקדשים דהא בקדשים מיירי במשקי בי מטבחייא.
חד במחוברין וכו', ואע"ג דיש קרא שלישי דכת' וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, וי"ל חד במת וחד בשרץ, וצריכי כדאמ' פ' השוחט [חולין ל"ו ע"ב]. וא"ת ואמאי לא צריכי תרי בשרץ ותרי במת חד לתלושין וחד למחוברין, וי"ל דכיון דגלי לן בחד מקום דתלושין ומחוברין שוים ה"נ בכל מקום שוין הן. פי' ריב"א דמחוברין היינו דווקא בשעת חיבורן נדבקו לאוכל והעלה האוכל מן המים ונגע בו השרץ, אבל אם נגע בו השרץ בשעה שהוא במים אינו טמא, וכן משמע במסכת (בכורים) [מכשירין פ"ד מ"ו] דקא' נדה שהיא מדחת צנון במערה (יהיה) טהור (העלה) [העלתו] מן המים כל שהוא טמא אלמא כל זמן שהוא במים אינו טמא.
אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור הא תלושין מטמאו, פי' רש"י דקס"ד דר"ל טהור מטומאה עצמו כמו אם נגע בו השרץ, וק' (דכי) היכי הוה ס"ד דר"ל מטומאת עצמו הא מוקמינ' לכולי האי קרא בטבילה דקאמ' יכול מילא מים ועשה מקוה לכתחלה יכול יהא טהור ת"ל אך מעיין ובור מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים לאפוקי מים שאובין, אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעיין דהוי מיעוט דוקא מעיין מטהר בזוחלין אבל לא מקוה, וא"כ היכי הוה ס"ד דמיירי מטומאת עצמו, וי"ל דהוה ס"ד דמיירי בשניהם בטומאת עצמן ובטבילה והיינו הא דקא משני דלא מיירי אלא מטבילה דוקא דמאי יהיה טהור מטומאתו.
תירגומא אדם, וא"ת אמאי לא פריך והא (משקה) [משקי] קאמר דמשמע שנים דם ומים, ואפי' תימא (ההיא) [נדצ"ל בה"א, ור"ל דגרסינן משקה בה"א] ממ"ק מדקתני דיין ודכן שהן לשון רבים דה"נ פריך בהשוחט [ל"ו ע"ב], וי"ל דהא לא הוי פירכא דמצינן למימר דמאי דאמ' משקין ר"ל משקין דעלמא. וא"ת אמאי לא משני התם הכי מאי משקין משקין דעלמא, וי"ל דעדיפא מהא קמשני אבל הכא לא מצי לשנויי כי התם לכך אמר הכי.
<h2>דף טז:</h2>
דם [שאינו] (ש)נשפך כמים אינו מכשיר. והק' הר"ר יעקב מאורליינ"ש א"כ דם חיה ועוף לא יהא מכשיר שהרי הוא אינו נשפך כמים על הארץ דהא טעון כסוי ובחולין אמ' בהדיא שהוא מכשיר דאמ' פ' השוחט [ל"ג ע"א] השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות ואמ' התם טעמא דלא יצא מהם דם אבל יצא מהם דם אינן נאכלין בידים מסואבות לפי שהדם היה מכשיר אותם וא"כ הידים הוו מטמאין הבשר, וכ"ת דכסוי לא חשיב אינו נשפך כמים ז"א דאמרי' התם דאימא דבהמה בכלל חיה לכסוי ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים אלמא דבד(י)ם שהוא בר כסוי לא חשיב ליה לנשפך כמים, ואכ"ק כדפי', וי"ל דה"ק דדרשינ' הכי דם שנשפך על הארץ בכל ענין שיהא נשפך כמים מכשיר, פי' מה מים מכשיר אף הוא מכשיר, ודם חיה ועוף אע"פ שטעון כסוי מ"מ הוא נשפך על הארץ ואינו מקובל בכלי וא"ה מכשיר, ושאינו נשפך על הארץ כגון דם קדשים שהרי מקבלין אותו בכלי כמים אינו מכשיר, וא"ת והא איצטריך האי קרא לומ' מה מים מותרים בהנאה אף דם וכו', וי"ל דהאי דרשא נפקינ' נמי מדסמכי תשפכנו לכמים.
מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר איש צרידה. וק' לר"י דלוקמה בדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא, ואו' ר"ת דניחא ליה לאוקומי כרב דאמ' טומאת משקין דרבנן לכל מה שיכול דהשתא קא סברי מאי נטמא הכשר כמו שפי' רב לעיל.
על מה הציץ מרצה וכו', וא"ת מאי שייך רצוי בבשר והא לא הוי הבשר נאכלת לעולם בשנטמאת דאין ציץ מטהר ודוחה את לא תעשה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל בשלמא למ"ד אין בשר אין דם דהיינו ר' יהושע איצטריך הכא למימ' דהא דאמ' אם אין בשר אין דם ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין הציץ מרצה ביוצא אבל נטמא הבשר הציץ מרצה להתיר הדם לזריקה א"כ צריך ריצוי על הבשר כדי שיזרוק הדם, אלא למ"ד יש דם אע"פ שאין בשר מאי רצוי שייך ביה, וי"ל לאקבועה בפיגול דהא אינו חייב משום פיגול עד שיזרוק הדם וא"כ צריך ריצוי על הבשר כדי שיהא הזריקה מהניא על הבשר ויהא חייב בפגול, וכן לאפוקי ממעילה דהא אין מועלין בקדשים משנזרק הדם דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וא"כ צריך רצוי בציץ כדי שיהא הזריקה מהניא על הבשר ויהא נפקע מידי מעילה.
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה וכו'. פי' רש"י דכת' תרי קראי חד בצו דכת' ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה, ובקדושים כת' ואם האכול יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, וההוא קרא דהאכל יאכל מוקמינ' ליה במחשבת לאכול זבחו חוץ לזמנו דלא מצינ' למימר דר"ל שאם יאכל זבחו חוץ לזמנו כגון ביום השלישי דהוי פיגול אע"ג דלא חשיב מעיקרא לכך דכי מאחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיה, אלא ודאי מיירי בשחישב לאכול חוץ לזמנו וה"פ אם עון פיגול הוא פי' לאוכלו חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה קרא דכת' בקדושים פיגול הוא לא ירצה דההוא קרא מיירי בשחישב לאוכלו חוץ למקומו דהא אם אינו ענין לחוץ לזמנו שהרי כבר נפק' לן מקרא דלא יחשב תניהו ענין לאוכלו חוץ למקומו, ואם עון נותר פי' למחשבת שיאכל אותו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר לא יחשב הא אינו וכו'. וא"ת והיכי מצינן למימר דפיגול הוא חוץ למקומו דהא משמע במס' זבחים [פ"ז ע"ב] דכשהוא ר"ל פסול דחוץ לזמנו קאמר פיגול הוא וחייבין עליו כרת וכשהוא ר"ל פסול דחוץ למקומו קאמ' בהדיא פסול ואין בו כרת, ופי' רש"י דהך ברייתא מיתניא בת"כ ונקט לישנא דקרא דקרינן לפסול דחוץ למקומו פיגול דכתיב פיגול הוא לא ירצה ומוקמי' ליה בפסול דחוץ למקומו באם אינו ענין וכו'. מיהו יש ספרים דגר' איפכא אם עון פיגול הוא הרי כבר נאמר לא יחשב, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, ול"נ לרש"י דע"כ הא דקאמ' עון פיגול ר"ל פסול דחוץ לזמנו דהאי קרא דלא יחשב מוקמינ' ליה בחוץ לזמנו דמזה איירי קרא, וא"כ הא דקאמ' בתר הכי אם עון נותר אי ר"ל פסול דחוץ לזמנו הא כבר נפקינ' מקרא דלא יחשב, ואי ר"ל נותר ממש שאכלו ביום השלישי בלא שום מחשבה אבל הקרבן היה בהכשר הא ליתא דלאחר שהוכשר יחזור ויפסל, אלא גר' כדפ' מעיקרא. ומ"מ היה אומר ר"ת דגר' שפיר אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב לפי דיש במסקנא דזבחים [כ"ח ע"ב] דתרווייהו נפקי ליה מהאי קרא דצו, פי' דכת' בפ' צו לא ירצה ולא יחשב ומשמע חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וה"פ אם עון פיגול הוא פי' דחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא יחשב דאיירי בחוץ למקומו דאם אינו ענין בחוץ לזמנו דהא כבר נפקי' ליה מהאי קרא מלא ירצה דמיירי בחוץ לזמנו דפשטיה דקרא איירי בחוץ לזמנו תניהו ענין לחוץ למקומו וק' להר"ם דהכי לא מידריש בזבחים אלא מפיק חוץ לזמנו מביום השלישי וחוץ למקומו מפיגול הוא לא ירצה לומ' כהרצאת (בשר) [כשר] כן הרצאת פסול ולא יחשב לומר שלא יערב בו מחשבות אחרות, לכ"נ להר"ם כפי' ראשון, אבל לפי' ראשון נמי דוחק גדול לפ' דעון נותר ר"ל מחשבת נותר דעון נותר משמע נותר ממש, ולפי' שני נמי קשה כדפ'. לכ"נ לרבי' יחיאל דה"פ אם עון פיגול פי' בין מחשבת חוץ לזמנו בין מחשבת חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה חד בקרא [דצו וחד בקרא] דקדושים דבשניהם כתיב לא ירצה ובשניהם כתיב פיגול ולכך קרי עון פיגול שניהם, ואם עון נותר פי' נותר ממש הרי כבר נאמר לא יחשב דמיניה נפקא לן התם בזבחים דאינו ר"ל נותר ממש כדאמ' התם לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי וההוא טעמא דאחרי שהוכשר יחזור ויפסל דחינן לה התם בזבחים דאמ' התם אמר לו ר' הן מצינו זב וזבה ושומרת וכו' וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שהוכשר יחזור ויפסל. ושאר קושיות דפי' רש"י קלות הן לתרץ והמבין יבין. כ"נ למורי' רבינו הר"ר יחיאל נ"ע.
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. וק' לר"ת דלמה לי למימר האי טעמא דהותרה תיפוק לי דליכא לאוקומי אלא בהכי כדאוקי תלמוד', וי"ל דאה"נ ודאי לא היה יכול אלא בהכי כדקאמ' תלמוד' והא דנקט שהותרה מכללה לפי דבעינן דקודם הרצוי ציץ שיש לה היתר במקום אחר בלא ציץ דכת' לרצון לפני השם דמשמע דצריך שיהא במקום אחד לרצון בלא שום רצוי דציץ, וא"ת א"כ היכי הוה ס"ד לאוקומי בפסול דפיגול ונותר אי לא הוי טעמא דלא ירצה ולא יחשב תיפוק לי דבלאו הכי ליכא לאוקומה בהו דלא הותרה מכללה במקום אחר, וי"ל דנותר ופיגול נמי הותרו במקום אחר במנחת נסכים ובמנחת כהן משיח דקא' התם פ' ב"ש [זבחים מ"ב ע"ב] דאין חייבין עליה[ן] משום פיגול, משום דאין להם מתירין דהן עצמן מתירין, וע"פ הר"ם דחוץ לזמנו בחטאת כשר בשלמים וכן חוץ למקומו, ועי"ל בפיגול ונותר אע"פ דלא הותרו מכללו הוה ס"ד לאיתויי להו מג"ש דעון עון מציץ דכתיב בציץ עון הקדשים ובפיגול עונו ישא.
הן ישא איש בשר קדש, פי' רש"י בשר טמא דהיינו שרץ כדכת' וקדש היה בארץ דהיינו ע"ז והיינו דבר טמא ונגע בכנפו אל הלחם פי' דהשרץ נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד כדפ', (או) [ו]אל כל מאכל פי' רש"י אינו ר"ל (דהשרץ) [דהשמן] נגע בו אלא קאי אדלעיל אם השרץ נגע בו.
<h2>דף יז.</h2>
ואמר רב אישתבוש כהני אלמא דמשקי בי מטבחיא מטמו וק' למ"ד שהן דכן, וא"ת ולישני כדלעיל מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר והכא נמי מדרבנן הוא, וי"ל הא ליכא למימר דנהי דפליג לברייתא דלעיל מ"מ לא פליג להא אע"פ דהיא מדרבנן כיון דמייתי קרא בהדיא. רביעי בקדש (בעינן) [בעא] מינייהו, דהלחם היה ראשון שנגע בשרץ ונזיד שני שנגע בלחם, ויין שלישי ושמן רביעי. מי כת' ונגע כנפו דמשמע שהשרץ עצמו נגע אל הלחם דהשתא הוי הלחם ראשון מה שנגע, בכנפו כתיב דהיינו השרץ, והשתא הוי מה שנגע בשרץ ראשון ולחם שני שנגע במה שנגע השרץ והנזיד שלישי והיין רביעי והשמן חמישי. הכא שלישי כו', פי' אינו ר"ל דהטמא נפש נגע אל הלחם דאז לא הוי הלחם אלא ראשון, אלא ה"ק אם יגע טמא נפש ר"ל שהטמא נפש דהיינו המת דהוא אבי אבות נגע אל הלחם, לחם אב הטומאה והנזיד שנגע בו ראשון והיין שני והשמן שלישי, ולהכי לא אישתבוש. וק' על פי' זה דהיכי ס"ד דהלחם הוי אב הטומאה והלא אין לו טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, ומיהו י"ל דהא דקא' אינו נעשה אב הטומאה היינו לטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין נעשה אב הטומאה, וכן נמי איתא בתוספתא, וק' על שיטת הקו' דהא[י] אל כל מאכל אינו ר"ל כמו הני כדפי' (ומאי) [דמאי] שנא דאמ' (דלחם) [בלחם] ונזיד שמטמאין זה את זה ואל כל מאכל (ד)אמר דר"ל או אל כל מאכל, וע"ק דלמה קורא הפסוק לשרץ כנף, וע"ק דאמאי דחק לתרץ לשמואל במה שנגע בכנפו כדי לאשכוחי חמישי, לימא (דאו) [ד]אל כל מאכל ר"ל דומיא דהני דהשמן נגע אל כל מאכל והשתא איכא חמישי דהלחם ראשון כדפ' ונזיד שני ויין שלישי ושמן רביעי ומאכל חמישי, לכ"נ דהא דקא' ונגע בכנפו אינו ר"ל שנגע לשרץ עצמו כדפי' רש"י אלא ר"ל שהלחם נגע בכנפו ממש שהיה (בו) נושא [בו] השרץ דהכנף הוי ראשון, והא דקאמ' ואל הלחם ואל הנזיד ר"ל או אל הלחם או אל הנזיד שהנזיד או הלחם הוי שני ואחד מהנך נגע אל היין או אל השמן והוי שלישי ואחד מהנך נגע אל כל מאכל והוי רביעי ומ"ה קאמ' רביעי בעא מינייהו. בשלמא לרב היינו דכת' ארבעה, ל"ג מה דכת' בספ' לחם ונזיד ויין ושמן דמשמע דמוכחי' מהני, ולפי' זה לא מוכחינן רביעי מהני דאפי' אי לא כת' אלא תרי יין ולחם או נזיד ושמן הוה מוכח רביעי. מי כת' ונגע כנפו בכנפו כת' מה שנגע בכנפו. פי' במשקין דאיכא משקה אחר שנגע אל הבגד שהיה ראשון ואותו משקה שהיה שני נגע אל הלחם או אל הנזיד והוי שלישי ואותו לחם נגע או אל היין או אל השמן והוי רביעי ואותו יין או שמן נגע אל כל מאכל, והוי חמישי. התם רביעי כדפ' דמיירי שהבגד (שהנושא) [של נושא] השרץ נגע אל הלחם, אבל הכא שלישי דמיירי שהמת נגע אל הכנף והכנף נעשה אב הטומאה ונגע אל הלחם כו' והשתא ניחא דהוי (דבר שיש לו) אב הטומאה לפי שיש לו טהרה במקוה. וק' על פי' זה דפי' דבשר קדש ר"ל שרץ דהא תרגמו יהונתן בשר קודשיא אלמא משמע דר"ל בשר קדש ממש, לכ"נ להר"ם דלעולם ר"ל קדש ממש וה"פ הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו דהוי ראשון שאי אפשר שלא גירר אותו על השרץ והשתא הוי הקדש שני ונגע הקדש אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן דהשתא הוי חד מהני שלישי ואחד מהני נגע אל כל מאכל והוי רביעי. מי כת' ונגע כנפו בכנפו כת' מה שנגע בכנפו דמשמע שהקדש היה כרוך בבגד ומונח אותו בגד שהיה בתוכו בתוך כנפו שהוא ראשון דהשתא הוי בגד שהיה הקדש כרוך [בו] שני והקדש שלישי ונגע לחד מהני דהוו חד מהני רביעי ואחד מהני נגע אל כל מאכל דהשתא הוי מאכל חמישי. אלא אי סבר לה כרב [וכו'] היכי משכחת לה, אבל לרב עצמו לא פריך דהא דקאמ' דכן היינו דוקא משקי בי מטבחיא אבל משקי בי מדבחיא מטמא והני הוו משקי בי מדבחיא.
<h2>דף יז:</h2>
ומים נמי לא אמרי' אלא רביעית משום דחזו להטביל מחטין וצינוריות ויש להם תורת מקוה ומ"ה טהורין, וא"ת כיון דהא דמטהרי מים היינו משום דיש להם (טהרה) תורת מקוה א"כ מאי איריא משום דהוו משקי בי מטבחיא אפי' משקה דעלמא נמי כגון משקה דחולין טהורים דהא הוו [להו תורת] (טהרה) מקוה, וי"ל דרביעית בטולי בטלוה וכן משמע במ' (חגיגה) [נזיר ל"ח ע"א] דקאמ' עשר רביעיות הן ופריך והאיכא רביעית [דמקוה] ומשני בר (מים) [מינה] דההיא בטולי בטלוה, ובטלוה נמי לכלים דאמ' כל מקו(ר)ם שאדם טובל בו ידים וכלים טובלים בו ובאדם בעינן מ' סאה ה"נ גבי כלים, אלמא דבטלוה רביעית דמקוה ומ"ה ליכא לטהרם בעלמא אבל מ"מ טהורין במשקה בי מדבחיא דהא דבטלוה היינו מדרבנן ובדרבנן במקדש לא גזרו, וממ"ק דהיכי קאמ' דחזו להטביל מחטין וצינוריות והא הוו מים שאובין ושאובין אינ' מטהרין, לכך אומר ר"י דשאיבה דרבנן ובמקדש לא גזרו ומ"ה מטהרם משום דחזו להטביל מחטין וצינוריות דמן התורה חזו להטביל ביה מחטין, וזה דוחק, אפילו הכי לא קשה מידי דהא דאמ' (דבטלו) [דפסלו] שאיבה היינו דווקא בשמלאו בידיו אבל הכא מיירי בהמשכה כגון שעשה חריץ בקרקע והמשיך המים לשם ובכי האי גונא מטהר, דקא' במ' תמורה [י"ב ע"ב] מקוה שהמשיכו עד כולו טהור. ומ"מ אע"ג דבטלו גבי כלים מקוה דרביעית מ"מ משהו דמעיין לא בטלו, וכן משמע בת"כ דקאמ' מעיין בכל שהו ומקוה במ' סאה, וע"כ מיירי לאחר גזירה ולגבי כלים מדקאמ' מקוה במ' סאה, דאי קודם גזירה אפי' ברביעית נמי סגי, אלא ודאי מיירי לאחר גזירה, וכ"ת לעולם מיירי קודם גזירה וגבי אדם הטובל בו ומ"ה בעינן מ' סאה אבל לאחר גזירה כי היכי דבטלו רביעית דמקוה בטלו נמי (רביעית) [כל שהוא] דמעיין, הא ליכא למימר דא"כ היכי קאמ' דבאדם סגי במעיין כל שהו הא לעולם גבי אדם בעינן מ' סאה כדאמ' במס' חגיגה [כ"ב ע"א] האי ארעא חלחולי מיחלחלא ובעינן ארבעים סאה אלמא דבמעיין נמי בעינן גבי אדם מ' סאה, אלא ודאי מיירי לאחר גזירה וא"ה קא' דמעיין מטהר בכל שהו.
ניטמא תוכו ניטמא גבו ניטמא גבו לא ניטמא תוכו, פי' רש"י דמיירי בכלי שנטמא במשקין ועבדו בה רבנן היכרא כי היכי דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים, וק' לר"י דא"כ אמאי נקט כרים וכסתות והשקין והמרצופין כלי עץ נמי כך הוא דינו כדאמ' פר' אילו מומין [בכורות ל"ח ע"א] ופ"ק דנדה [ז' ע"ב] וא"כ אמאי לא נקט נמי שאר כלי עץ, לכ"נ לר"י דגר' ניטמא תוכו לא ניטמא גבו ניטמא גבו לא ניטמא תוכו והיינו הטעם לפי שהכל הוי גב, לפי שרגילות לצד פנימי, והשתא ניחא הא דנקט דוקא הכי להיות כשמשחרת צד פני חוץ הופכין אותו אבל שאר כלי עץ לא. וק' על פי' זה דהא מדתני שיש להם אחורים ותוך משמע דתוכו חלוק מגבו והיכי קאמ' דהכל שוין, וע"ק דבתוספתא במ' כלים [ב"ב פ"ג ה"א] קאמ' כר שהפכו נעשה תוכו גבו וגבו תוכו ואי שוין הוו מאי נפק' מינה, לכ"נ כפי' רש"י, וממ"ק דאמאי לא נקט שאר כלים דעץ, איכא למימר דנקטינהו הני לאפוקי דר' דפליג להו דכל שיש לו תפוראות פי' שפה סביב יש להם אחוריים ותוך, וכל שאין לו תפוראות אין להם אחוריים ותוך דנקט הני להשמיענו דאע"ג דאין להם תפוראות יש להם תורת (כרי) [כלי] לקבל טומאה ואם נטמא תוכו ניטמא גבו.
מכלים הוא דהדר ביה כו' או דילמא לגמרי הדר ביה וכו' ומייתי ת"ש וכו'. תימא דאמאי מייתי ת"ש וכו' תיפוק לי דודאי חזר בו לגמרי דאי אמרת דמכלים חזר אבל לאוכלין כר' יוסי וכר' שמעון סבירא ליה, א"כ סביר' ליה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ צ"ל דר' יהודה דריש ליה יטמא יטמא כר' עקיבא וא"כ ניפרוך לא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש מכח קלים וחמורים כדאפ' לקמן, ולימא ר' יהודה היא דהא לר' עקיבא פרכינן לקמן, ופי' רש"י לקמן וקלין וחמורין יש להם פירכא כדמפ' בסוטה מה לטבול יום שכן אב הטומאה פי' מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור, ור' עקיבא פריך מצד חומר ולכך לא קא' ר"ע רביעי בתרומה וחמישי בקדש מכח ק"ו כדאפ' לקמן משום דק"ו פריכא כדפ' אבל הכא ליכא לשנויי הכי לר' יהודה דק"ו פריכא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור דהא [ב]פ"ק דמכות [ד' ע"ב] א"ר יהודה לית ליה פירכא דצד חמור, וי"ל דאה"נ דמצי למפשט כדפ' אלא דניחא ליה מברייתא.
בשרה טמא, שקבלה טומאה ממי חטאת, ודווקא כששחטה קודם מעת לעת אבל שחטה לאחר מעת לעת טהורה דכל זמן שהיא חיה אינה מקבלת טומאה ולאחר מעת לעת הרי הן מעוכלין, ודוקא בשרה טמא אבל אדם אפי' נגע בהן [בתוך] מעת לעת טהור.
<h2>דף יח.</h2>
בטלו(ה) במעיה נמי מטומאה חמורה. וק' לר"י דהא כיון דקאמ' דבטלו ר"ל מטומאה חמורה נמי מאי איריא במעיה אפי' בפיה נמי דהא קיימ' לן דכל העופות פוסלין למי חטאת [חולין ס"ב ע"א] וה"ה בהמה וחיה וא"כ בטלוה מיניה טומאה חמורה, וי"ל דלפי' רש"י דפי' התם דהא דפוסלין היינו משום תערובת דרוק אבל בגופייהו במים עצמן ליכא פסול, והשתא ניחא הא דנקט במעיה, דאי בפיה לא הוו בטלי מתורת מי חטאת אלא דווקא לגבי הזאה וא"כ אי מיירי בפיה הוו מטמאו שפיר טומאה חמורה, אבל ממ"ק לפי' אחר דפי' רש"י התם דהן פסולין משום מלאכה דמלאכה פוסלת למי חטאת דמאי איריא במעיה אפי' בפיה נמי דהא בטלינהו מתורת מי חטאת, וי"ל דמיירי הכא לאחר קדוש שנתקדשה באפר ולאחר קדוש לא פסלה מלאכה במים, כדדרשינ' בהדיא אין לי מלאכה פוסלת אלא בפיה במים מנלן ת"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה יכול אפי' קדשו ת"ל נדה כלומר שמור אותו למי נדה שלא יעשה בהן מלאכה ולא שכבר הם מי נדה דאז ודאי לא פסלי(נהו) בהן מלאכה.
נהי דטומאה חמורה לא מטמא טומאה קלה מיהא ליטמא. וא"ת כיון דפרחה מינייהו טומאה חמורה א"כ בטלינהו מתורת קבלת טומאה וא"כ טומאה קלה נמי לא ליטמו דמהיכא תיתי להם טומאה קלה והלא לא נגעו לטומאה כלל, ופי' רש"י דנגעו לעצמן קודם ששתאן והוו כמו משקין אחרים שנגעו בהן דהוו טמאין ואין נגיעה גדולה ממה שהוא נוגע לעצמו וכששתאן אע"ג דפרחה מהן טומאה חמורה דאזיל שם מי חטאת מינייהו, מ"מ (אותו שטומאה) [אותה טומאה ממה] שנגעה לא נפקא דהוו להו משקין שנגעו [ב]מי חטאת. ול"נ דנגיעה זו בזו לא מצינן בשום מקום, לכ"נ דה"פ טומאה קלה מיהא ליטמו דאמרי' בעלמא דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים ושרץ דבלא נגיעת שרץ משוינן להו (נמי) [כמי] שנגע לשרץ, ה"נ כיון דתחלתו טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים (ד)[ו]שרץ, וא"כ אע"ג דפרחה מינייהו טומאה חמורה מ"מ אותה טומאה דמשוינן להו כמי שנגע לשרץ משום דתחלתו טמא טומאה חמורה לא פרחה כדפ'.
לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין אבל אינו ר"ל שהככר הוי ראשון דמשוינן להו כיון שהוא באויר הכלי כמו שנגע בשרץ עצמו דהא קאמ' לקמן כל הכלים אינ' מטמאין מאויר כלי חרס משום דאין כלי מטמא כלי ואי משוינ' להו כמי שנגע בשרץ עצמו א"כ ודאי הן טמאין דהא אינם מטמאין מאויר אלא משרץ עצמו, אלא ש"מ כדפ'. והא דקא' שני עושה שלישי בחולין היינו דווקא במשקה אבל לא באוכל, דאל"כ מצינו טומאה שעושה כיוצא בה ואמ' לקמן לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה, וא"כ הא ודאי אשכחינהו שפיר אליבא דר' עקיבא אלא ודאי מיירי במשקי כדפ'. לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. פי' רש"י מדלא קרינן יִטמא יְטמא, ול"נ דהאי דרשא לא אשכחנ' בשום דוכתא, לכ"נ דה"פ לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה דהא חזינן גבי אוכל דאין מטמא אוכל משום דכת' הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו טמא, וה"נ אמרי' הכא גבי משקה דאין מטמאין משום האי דרשא. מגופיה דקרא לא מצית אמרת וכו', לפי' רש"י ה"ק מגופיה דקרא, פי' בלאו האי דרשא וקאמ' מדלא קרינן יִטמא יְטמא יטמא דרישא לטומאת משקין פי' דלא מצית למימר טומאת אוכלין דהא הוי כיוצא בו, וכת' הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו טמא, כך פי' רש"י. ולפי' תוס' ה"פ, מגופיה דקרא לא מצית אמרת בלאו האי דרשא דהוא טמא, וק' דהיכי קאמ' יטמא דרישא לטמא טומאת משקין בפשיטות, לעולם אימא לך דר"ל לטמא טומאת אוכלין דמאי טעמא ר"ל דאינו מטמא טומאת אוכלין משום דכת' הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו טמא, והשתא קיימינן אי לא כתיב ביה הוא טמא, וי"ל דה"פ יטמא דרישא לטמא טומאת משקין נמי וה"ה לאוכלין, וכן יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין וה"ה למשקין, וא"נ שוין הן נערבבינהו ונתנינהו כחדא, תרתי יטמא למה לי אלא ודאי הן חלוקין, וא"כ מוקמינן יטמא דרישא לטמא טומאת משקין ויטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין. וק' דודאי שמעי' מיניה שפיר דחלוקין הן, אלא מנא ליה לאוקומי קראי בהכי אימא איפכא יטמא דרישא לטמא טומאת אוכלין ויטמא דסיפא לטמא טומאת משקין דהשתא איירי' אי לא כת' בהו טמא, ואומר הר"ם מסברא יש לנו לומר הכי דאין עושה כיוצא בו דלמדינהו מכלי שמטמא אחרים ואינו מטמא כלי וה"נ יש לנו לומ' הכי דאע"ג דמטמאין אחרים מ"מ אין עושין כיוצא בהן, ולפיכך יש לאוקומי יטמא דרישא לטמא טומאת משקין ויטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין דהשתא לא הוי כיוצא בו.
משקה הבא מחמת כלי א"ד שלא יטמאו כלי, וא"ת משקה הבא מחמת אוכל יוכיח דמטמא אוכל אע"ג דהאוכל עצמו אינו מטמא אוכל אף אני אביא משקה הבא מחמת הכלי שיטמא כלי אע"ג דכלי עצמו שמטמא משקה אינו מטמא כלי, וי"ל דזה אינו פירכא דהא דאין אוכל מטמא אוכל לאו היינו משום גריעות דאוכל אלא משום גזירת הכתוב דאינו עושה כיוצא בו, אבל הכא הא דאין כלי מטמא כלי היינו מחמת גריעות דכלי דיכול להיות שיטמא כלי אחר כגון כלי שהוא אב הטומאה שמטמא כלי אחר, וא"כ הוי מחמת גריעותא דטומאה, ואם כן דין הוא דמשקה הבא מחמת כלי אינו מטמא כלי.
<h2>דף יח:</h2>
אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא הכלי, וא"ת מאי קאמ' הא דאין אוכל מטמא אוכל לאו משום גריעות' דטומאה כדפ"ל אלא משום דאין עושה כיוצא בו וא"כ אמרינן שפיר אע"ג דאין אוכל מטמא אוכל מ"מ מטמא הכלי, וי"ל דלמסקנא ניחא דאינו עביד הק"ו, וא"ת אמאי לא עביד הק"ו דלעיל ולימא הכי ומה כלי שמטמא אוכל אינו מטמא הכלי אוכל הבא מחמת כלי אינו דין שלא יטמא הכלי, וי"ל דיש לשנויי כדשנינן לעיל אימא כי לא מטמא אוכל הבא מחמת כלי אוכל הבא מחמת שרץ ה"נ דמטמו, וליכא למיפרך [כד]לעיל אוכל הבא מחמת שרץ מי כתיבי דאה"נ דודאי כתיבי בקרא דמייתי בתר הכי וכי יותן מים על זרע ונפל וגו'. וממ"ק דאמאי לא עביד האי ק"ו לעיל כי הכא ולימא הכי ומה אוכל שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין שאין מטמאין משקין אינו דין שלא יטמאו הכלי, וי"ל דלא מצי למיעבד הכי, דהיכי הוה קאמ' ומה אוכל שאין מטמא הכלי והא עדיין לא ידעינן דאוכל אינו מטמא כלי, וממ"ק דאמאי לא עביד הק"ו הכא הכי ומה כלי שמטמא אוכל (הא) אין מטמא כלי אוכל שאין מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא הכלי, וי"ל דאה"נ דהוה מצי למימר הכי אלא חד מינייהו נקט דאי נמי הוה קאמ' הכי לא ירויח לו כלום דמ"מ צ"ל אוכל שאין מטמא אוכל ויכול למיפרך כל הני פירכותא.
וכי תימא אוכל חמור וכו'. וק' דכי היכי דאוכל חמור משום דמטמא למשקין כמו כן הוי משקה חמור שמטמא אוכל, מה שאין כן באוכל דאין אוכל מטמא אוכל, ועוד דאיכא למימר מק"ו אחר דאין אוכל מטמא כלי כדפרישית בפנים ומה כלי הבא מחמת שרץ שמטמא אוכל אינו מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שאינו מטמא כלי כדפ' בפנים, ומזה י"ל כדפ' בפנים, אבל ממ"ק דמאי קאמ' וכי תימא אוכל חמור כדפ', לכ"נ לריב"א דלעיל ה"פ ומה משקה שמטמא אוכל פי' שמכשיר האוכל ומביאו לידי טומאה אינו מטמא כלי טומאה גמורה, אוכל שאין מכשירו ומביאו לידי טומאה א"ד שאינו מטמא כלי טומאה גמורה, ומסיק וכ"ת אוכל חמור שמטמא משקין בלא שום הכשר מה שאין כן במשקין שאין מטמאין אוכל בלא הכשר, חומרא דמשקין הוא משום דעלולין לקבל טומאה ולאו משום חומרא דאוכל, והשתא ניחא הכל, ולשון שמטמא משמע שפיר הכשר כדאמרינן לעיל [ט"ז ע"א] מאי יטמא הכשר. וכי תימא אוכל חמור דמטמא משק' ניטמייה לכלי, כלומר איכא למיפרך מה למשקה שכן אינו מטמא משקה דין הוא שלא יטמא הכלי תאמר באוכל שהוא חמור דמטמא משקה אינו דין שיטמא הכלי, ומשני ההוא משום חומרא דמשקה כלומר הא דאוכל מטמא משקה לאו משום חומרא דאוכל אלא משום חומרא דמשקין דעלולין הן [לקבל טומאה], וא"ת איכא למיפרך מה למשקה שכן אינו מטמא משקה אע"פ שהוא עלול ומ"ה דין הוא שלא יטמא הכלי תאמר באוכל שמטמא משקה, מפני שהוא עלול שלא יטמא כלי בתמיה, וי"ל דאין זה פירכא דהא דמשקה אינו מטמא משקה לאו משום גריעותא דמשקין הוא, אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בו טמא, וא"ת א"כ היאך עביד הק"ו דלעיל ומה אוכל שאין מטמא אוכל וכו' ומאי פריך הא דאין אוכל מטמא אוכל לאו משום גריעותא הוא אלא משום דאין עושה כיוצא בה, וי"ל דאה"נ ועבדינן הק"ו הכי ומה משקה שאע"פ שעלול לקבל טומאה אינו מטמא כלי, אוכל שאינו עלול לקבל טומאה אינו דין שלא יטמאו הכלי, והיינו הא דקא' דעלולין לקבל טומאה כלומר מ"ה עבדינן הק"ו.
והא מהכא נפקא מהתם נפקא, לפי' רש"י ה"ק וכי מהכא נפקא כלומר מהאי דרשא מדלא קרינן יִטמא יְטמא והא מהתם נפקא מוכי יותן מים על זרע, ולפי' התו' ה"פ, והא מהכא נפקא מדכתיב תרתי יטמא והא מהתם נפקא מוכי יותן וגו'. חד למעוטי משקין הבאין מחמת שרץ, ואע"ג דלא כתיב בהאי קרא וכי יותן מים וגו' דמשמע קרא אפי' נגע שרץ בזרע לאחר שניגבו, מיהו גלי באוכל וה"ה במשקה, וק' חדא מדקאמ' למעוטי משקין הבאין מחמת שרץ א"כ משמע דכתיבי והאמרי' לעיל דלא כתיבי אלא מק"ו אתא להו, ועוד דהל"ל חד לאוכלין הבאין מחמת שרץ וחד לאוכלין הבאין מחמת משקין, ונר' דגר' אוכלין, אי נמי הא דכת' משקין היינו אוכלין דמשקה ואוכל חד הוא, ונר' לרבי' יחיאל מפרי"ש נ"ע דהיינו ודאי משקין ומשקין הבאין מחמת שרץ כתיבי דכת' וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא דהשרץ (משמע) [מטמא] האוכל בין שהוא נגוב בין שאינו נגוב, וקרא משמע טפי שאין נגוב דעדיין המים על הזרע והשרץ מטמא המשקה והאוכל אלמא דמשקין הבאין מחמת שרץ כתיבי, והא דפריך לעיל מי כתיבי ה"ק מי כתיבי בהדיא מק"ו קאתי וכו', דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן קרא דוכי יותן דווקא בנגוב ובאוכל.
למדנו שלישי בקדש מן התורה דכת' והבשר וגו'. וא"ת אמאי צריך להוכיח שלישי מן התורה בק"ו סגי ליה להוכיח שלישי ורביעי וא"כ למה לי קרא משום שלישי, וי"ל דאיצטריך קרא דוהבשר וגו' דאי לאו קרא דוהבשר לא היה יכול למיפשט רביעי בקדש מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה שלישי דתרומה אינו אלא פסול דעלמא בלא רביעי אף בקדש נמי אינו עושה רביעי, אבל השתא דנפקא לן שלישי מן התורה ע"כ צ"ל דאתא ק"ו לרביעי דליכא למימר דיו משום דאי אמרי' הכי הוה מפריך ק"ו דמשום שלישי לא צריך דהא הוי מן התורה דנפקא לן מן והבשר, וכיון דמפריך ק"ו לא אמרי' דיו, וממ"ק לר' טרפון דאית ליה דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו מאי איכא למימר, ותירץ הר"ר שמשון מקוצי דהא דאמרי' דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו היינו דוקא כשרוצה למילף מק"ו דבר חדש, אבל הכא דכבר ידעינן שם טומאה בקדש כגון בשני או בשלישי אם כן לא אתא הק"ו אלא לגלויי לן דרביעי בקדש איקרי טמא וכיון דלא הוי אלא לגלויי לן דרביעי בקדש איקרי טמא לא אמרי' דיו אפי' לר' טרפון.
<h2>דף יט.</h2>
ואי ס"ד סבר לה כר' עקיבא דאמ' שאני טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דדריש יטמא יטמא ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקדש וליתי מק"ו מטבול יום דכיון דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ קסבר דשני עושה שלישי בחולין דמוכחינ' לעיל לר' עקיבא דדריש יטמא יטמא לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין, וא"כ ליעביד ק"ו ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין אינו דין שיעשה רביעי בתרומה, וכיון דיעשה רביעי בתרומה אינו דין שיעשה חמישי בקדש, אלא ודאי מדלא קאמ' הכי ש"מ דלא סבר לה כר' עקיבא ולא דריש לה יטמא יטמא, והק' רש"י כיון דר' יוסי לא דריש יטמא יטמא א"כ סבירא ליה דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאוריית' דהא בהא תליא וכן נמי ר' מאיר ור' אלעזר דאמרי בהדיא דמשקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אכ"ק דרביעי בקדש היכי משכחת לה שרץ כלי הוי ראשון וכלי אוכל הוי שני ואוכל משקה הרי שלישי והיאך יכול לבוא עד רביעי, בשלמא אי קסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא משכחת לה על ידי אוכל ומשקה, אבל השת' דסבר טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא היכי משכחת לה, ופי' רש"י דסבירא ליה דרביעי בקדש מדרבנן והשתא משכחת לה שפיר על ידי משקה ואוכל, דאע"ג דסבירא ליה דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא מדרבנן מיהא ליטמו, וכן משמע במס' חגיגה [כ' ע"ב] דקחשיב ליה בהדי(א) חמש מעלות בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא ואי משום הקלים והחמורים קסבר דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא.
ומ"מ קשה דשלישי בקדש דקאמר לעיל (מדכתיב) ולמדנו שלישי בקדש מן התורה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל (דבר) טמא והאי שלישי היכי משכחת לה בבשר כדכתיב והבשר אשר יגע וכו' דמשמע דהבשר הוי שלישי, אי נגעה באוכל הא אין אוכל מטמא אוכל, ואי על ידי משקה הא אין משקה מטמא אחרים דאורייתא, וליכא למימר דקסבר שלישי דרבנן דהא קאמר ולמדנו שלישי בקדש מן התורה, וי"ל דמשכחת לה ע"י אוכל אוכל וקסבר אוכל מטמא אוכל דאורייתא ופליג לההיא דלעיל. ורביעי בקדש נמי הוה מצי למימר דאשכחי' כי האי גוונא על ידי אוכל אוכל אלא פשיטא לרש"י דלא הוי אלא דרבנן כדמוכח בההיא דהתם דחשיב ליה גבי מעלות דלית להו דררא דטומאה דאורייתא. וא"ת למ"ד דלא דריש יטמא יטמא א"כ אוכל דמטמא משקין מנא ליה, וי"ל דנפקא ליה מקרא דוכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא ודרשינן מיניה טמא ואינו עושה כיוצא בו מכלל דמטמא אחרינא והיינו משקה דאינו מטמא לא אדם ולא כלים. וכי תימא טמא הוא כתיב קרי ביה הוא טמא ואינו מטמא אחרים, ז"א דאם כן לישתוק קרא מיניה וליכתוב טמא לבדו ומהיכא תיתי לן טומאת אחרים, וא"ת כיון דר' יוסי סבר טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאוריית' א"כ תו לא מיתוקמא מתניתין כתריצתא דתריץ ר' ירמיה לעיל [ט"ו ע"ב] דא"כ אמאי אמר ר' יוסי אינה היא המדה, וי"ל דר' יוסי קאמר אליבא דר' עקיבא, בפנים פי' ליה בסמוך.
וי"מ דר' יוסי אית ליה יטמא יטמא גבי משקין והא דאמרי' לעיל (ולית) [וליה] לא סבירא לי' היינו בההיא דאוכלין דר"ע ולענין טומאה עושה כיוצא בו ועכשיו אתה בא לידי רביעי דשרץ מטמא כלי וכלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל. ומיהו ל"נ מפני כמה תשובות חדא דמאי שנא דדריש יטמא יטמא גבי משקה ולא גבי אוכל, ועוד דמ"מ לר' מאיר דאמר בהדיא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא לא משכחת לה לרביעי אלא מדרבנן, וקשה טובא חדא דדוחק הוא לומר דסבר דאוכל מטמא אוכל ופליג להני דלעיל, ועוד קשה דקאמר דקסבר דרביעי בקדש דרבנן משום דקא חשיב ליה גבי חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה דאורייתא דהא קחשיב התם צירוף וצירוף דאורייתא הוי לר' יוחנן, ועו"ק דדוחק הוא לומר דהקלין והחמורין לא הוו אלא אסמכתא בעלמא.
לכן נראה דלעולם הוי מן התורה כדאיתא בקו', והתם בחגיגה לא גר' דאורייתא אלא גר' דלית להו דררא דטומאה, ור"ל שייכות דטומאה כלומר שהן מרוחקין מן הטומאה, וא"ת שלישי ורביעי היכי משכחת לה, וי"ל דמשכחת לה על ידי עצים ולבונה, שלישי כגון כלי נגע לשרץ דהוי ראשון ועצים או לבונה נגעו לכלי והוי שני והבשר נגע לעצים ולבונה דהוי שלישי, ורביעי נמי משכחת לה כגון שרץ נגע לכלי והכלי נגע לאוכל דהוי האוכל שני ועצים ולבונה נגעו לאוכל והוי שלישי ואוכל או משקה נגעו לעצים או לבונה דהשתא הוו רביעי. וקשה דבמס' חולין [ל"ו ע"א] איבעי' להו וכן לקמן [כ' ע"א] אי חיבת [הקדש] מהנייא למימני בה ראשון או לא, ליפשוט מהכא דמונין, וי"ל דאה"נ דמצי למיפשט מהכא אלא לעולם לא קאמר לא תפשוט כיון דאינו יכול לדחותו, ומ"מ קשה כדפ"ל כיון דר' יוסי סבר טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא א"כ מאי קאמר אינה מן המדה, דהא דקאמר לעיל אינה מן המדה היינו משום דסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, וא"כ השתא דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא א"כ מאי אינה מן המדה, וי"ל כדפ"ל דהא דקאמר אינה מן המדה לאו היינו אליבא דנפשיה אלא היינו אליבא דר' עקיבא, והשתא ניחא דר' עקיבא סבר דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ודוחק הוא לומר [דלאו] (ד)אליבא דנפשיה קאמר.
לכן נראה להר"ר שלמה מדרויוש דלעולם הא דקאמר אינה מן המדה אליבא דנפשיה קאמר, ומ"מ לא קשה מידי דהא דקסבר משקין אינן מטמאין אחרים מדאורייתא היינו דווקא לגבי חולין אבל לגבי טומאת תרומה וקדשים קסבר דמטמאין אפילו מן התורה, וכ"ת מנליה הא, וי"ל דנפקא ליה מק"ו דמדקאמר שני שפסול בחולין משמע בכל שני אפילו שני דמשקה, ושלישי נמי דקאמר בכל שלישי אפי' מן משקה, וה"ק ומה טבול יום וכו' שני שפסול בחולין פי' כל שני לא שנא שני דאוכל ולא שנא שני דמשקה אינו דין שיהא שלישי בתרומה, והכא נמי ה"ק ומה מחוסר כפורים כו' שלישי שאסור בתרומה וכו' פי' כל שלישי לא שנא אוכל ולא שנא משקה אינו דין שיעשה רביעי נמי ממשקה, והשתא ניחא הא דקאמר אינה היא המדה, ור' מאיר דקאמר מדבריהם וכו' קסבר דמשקין אינם מטמאין אחרים אפילו בתרומה וקדשים דלא סבירא ליה ק"ו. וא"ת א"כ לעיל דקאמר ואזדא ר' מאיר לטעמיה היכי פשיט ליה דהא דקאמר דאין מטמאין אחרים היינו אפי' בתרומה וקדשים אימא דהיינו דוקא בחולין, וי"ל דע"כ מיירי אפי' בקדשים מדקאמר בתר הכי וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו, ור' אליעזר מיירי בקדשים מדקאמר משקה בי מדבחיא דכן א"כ ר' מאיר מיירי בקדשים.
לא לישתמיט תנא בשום דוכתא ולי(ש)תני רביעי בתרומה וחמישי בקדש ולימא הא מני ר' עקיבא היא ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא סבירא ליה כר' יוסי, והקשה רש"י א"כ מאי עביד ר' עקיבא מקלין וחמורין, וי"ל דקסבר ר' עקיבא פירכא איכא כדאמר במס' סוטה [כ"ט ע"א] מה לטבול יום ומה למחוסר כפורים שכן נעשין אב הטומאה, וא"ת מ"מ לר' עקיבא שלישי ורביעי בקדש מנא ליה, ופי' רש"י דשלישי בתרומה מכ"ש דחולין ורביעי בקדש מקרא דוהבשר אשר יגע וגו' מי לא עסיקינן דנגע בשלישי, ומשכחת לה קדש דאתי לידי רביעי כגון שרץ כלי והוה ליה ראשון וכלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל דהא ר' עקיבא טומאת משקין אית ליה דאורייתא.
זכינו שאין טומאת ידים במקדש, פי' [הקונטרס] סתם ידים דלא גזרו על סתם ידים שיהו פוסלין בקדש, ול"נ דהא לא איירינן בסתם ידים, לכ"נ דה"פ זכינו שאין טומאת ידים במקדש כלומר שזכייה היא לנו על שלא גזרו על ראשון שיהא פוסל את הידים מדקאמר ידים טהורות אע"ג דנגעו בראשון דהמחט או הבשר שנגעו בהן הוי ראשון ובעלמא ראשון מטמא הידים כדאמ' במס' (חגיגה) [ידים פ"ג מ"א] וחכמים אומרים את שנטמא באב הטומאה דהיינו ראשון מטמא הידים, אלמא דבעלמא ראשון מטמא את הידים, ומ"מ לא גזרו במקדש והיינו הא דקאמר זכינו מה שלא גזרו במקדש כמו בעלמא.
<h2>דף יט:</h2>
תרווייהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים, וקשה לפי' דפי' לעיל דלא מיירי בסתם ידים א"כ מאי מייתי מהא הא לא מיירי [הכא] אלא מסתם ידים, וי"ל דמ"מ מייתי שפיר דמסתמא כשגזרו על הידים גזרו על כל ידים בין ידים סתם בין ידים שנגעו לראשון, והשתא פריך שפיר דהא תרוייהו בו ביום גזרו.
אלא רישא דוקא וסיפא למעוטי גזיאתא, והקשה רש"י מ"מ איכא למיפרך מאי קמ"ל תנינא דקשמעינן שפיר מרישא דהוי דווקא, וי"ל דזה אתא לאשמועינן דרישא דווקא וסיפא למעוטי גזייתא, דאל"כ (ד)כמו כן איכא למידק מסיפא דסיפא דוקא ואיכא למימר הכי [ואיכא למימר הכי] ולא שמעינן כלום לא מרישא ולא מסיפא.
זאת אומרת עזרה ר"ה והויין ליה ספק טומאה בר"ה וכו', וק' דהכא מספקא אם נגע אם לא נגע [ב]אדם וכלים דהיינו ספיקא למחט ולעיל אמרי' דודאי נגע בו במחט מדקאמ' אלא דנגע במחט, וי"ל דלעיל קאי לר' יוסי דמוקי לה (בפרק) [בפרה חסומה] מדקאמ' אין כלי מטמא כלי דאי קאי להא דמוקי במחט טמא מת לא היה יכול לומר הכי דהא הוי מטמא כלי כיון דמחט הוי אב הטומאה, אלא ודאי קאי אדר' יוסי בר אבין ולדידיה ודאי צ"ל דודאי נגע במחט דאל"כ היכי הוה קאמר זכינו הא בעלמא אין טומאת ידים כיון דלא נגעו לראשון דהא לא נגעו אלא לבשר דהוי שני אלא ודאי דנגעה במחט כדפרי', אבל הכא דקאי להא דאמר במחט טמא מת והשתא מצי למימר שפיר דשמא לא נגע למחט אלא לבשר דהוי ראשון, ומ"מ מוכח שפיר דזכינו דאין טומאת ידים במקדש דבעלמא הוי טמא דהא נגע לראשון והכא טהור.
מכדי מחט שאין בו דעת לישאל וכו', וא"ת מאי פריך דהא דאמרינן דבר שאין בו דעת לישאל טהור היינו דווקא כשאין בטהרה דעת לישאל, אבל האי מחט לאו היינו הטהרה אלא היינו הטומאה, ובטומאה לא בעינן דעת לישאל, דאל"כ ספק טומאה דמת ושרץ אפי' ברה"י טהור, וי"ל דהאי מחט ר"ל סכין והאי דנקט מחט כלומר היינו מעשה מחמת מחט.
משום דהוה ליה ספק טומאה הבאה בידי אדם (נשאלין כו') וא"ר יוחנן כו'. וקשה להריצב"א דאמאי צריך לאתויי מילתיה דר' יוחנן הוה ליה לאתויי מילתיה דעולא דפליג עליה דר' יוחנן וקאמ' התם מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב ופריך התם והא מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא ומשני התם כשחברותיה נושאות אותה במטה דהוה ליה דבר שיש בו דעת לישאל הוא, וא"כ מהתם נמי הוה ליה לאיתויי דהוי ממש דומיא דהכא דכי היכי דהתם חשיב ליה יש בו דעת לישאל משום יד חברותיה הכא נמי חשיב ליה יש בו דעת לישאל להאי סכין משום שנוטלו בידו, ותירץ בשיטה דמהתם לא מצי למיפשט מידי דשאני התם מ"ה חשבינן יש בו דעת לישאל משום דאיכא דעת לישאל משני צדדין דאיכא עסק משני בני אדם במטמא דהיינו הנדה ובמיטמא דהיינו ידי חברותיה, אבל הכא ליכא עסק אלא מאדם אחד במיטמא דהיינו האדם האוחז הסכין, אבל מר' יוחנן מייתי שפיר, ואע"ג דלא הוי ממש דומיא דר' יוחנן, דלר' יוחנן יש בו דעת לישאל הוא על יד המטמא והכא יש בו דעת לישאל על יד המיטמא, מ"מ מייתי הכי דכי היכי דחזינן דסגי בשיש בו דעת לישאל על ידי המטמא בלא מיטמא ה"נ הכא סגי במיטמא דהיינו אדם האוחז הסכין בלא מטמא דהיינו המחט.
<h2>דף כ.</h2>
ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליהן, פי' [רש"י] על עור הבשר ואי אפשר שלא (יעלה) [יפול] על הבשר כל שהו כשמפשיטו מעורו, ול"נ לר"י דא"כ הוו תלושין ושמואל סבירא ליה דתלושין לא מכשרי דהא דריש ליה יטמא יטמא ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר, ואע"פ שיכול לומר דמההוא קרא אתו תרווייהו תלושין ומחוברין לא משמע ליה הכי מדנקט והעבירה בנהר, לכ"נ לר"י דה"פ ועדיין משקה טופח עליהן מהם אל העור וקסבר דיש שומר להכשר והוי כמו הוכשר הבשר עצמה דהעור הוי שומר לבשר והוו מחוברין דבשעה דנגעו לעור הוו מחוברין.
<h2>דף כ:</h2>
ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס. פי' רש"י והא דנפקא לן בעלמא דאין אדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה מהכא נפקא לן דהא קחזינן הכא דאין כלי מטמא כלי דקאמ' ואין הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ואוכל ומשקה נפקא לן דאין מטמא כלי כדיליף ליה לעיל [י"ח ע"א], ואדם שאין אב הטומאה נפקא לן דאינו מטמא כלי מקרא דכת' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ולא כת' יכבס בגדיו, ואע"ג דגבי נושא כתיב והנושא אותם יכבס בגדיו גזירת הכתוב הוא בטומאת משא שמטמאין אדם לטמא בגדים שעליו בשעה שהוא נושא ולא בגדים שבאים לאחר מכאן, אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא מטומאת מת שהוא אב הטומאה שהרי נגע למת שהוא אבי אבות, ואדם שאינו מיטמא אלא מאב הטומאה נפקי' לה מקרא שלא מצינו בכל התורה כולה שמיטמא אלא ע"י שרץ ונבילה ושכבת זרע, וע"י זב ומעיינותיו ומדרסו וע"י נדה ומעיינותיה ומדרסה ומטמא מת.
גרמא אין בידים לא, וא"ת מאי פריך שאני גבי פסח הואיל וסופו לילך לאיבוד ומ"ה אינו חושש אם מטמא בידים, אבל הכא שאין סופה לילך לאבוד אינו יכול לטמאה בידים, וי"ל דע"כ צ"ל דטעמא דשרי לטמא לאו משום דסופה לילך לאיבוד, דא"כ מאי איריא דנקט משום תלויה אפי' טהורה נמי דהא סופה לילך לאיבוד, אלא ודאי היינו הטעם דכיון דתלויה היא אינו מוזהר בשמירתה ומ"ה פריך שפיר. הא ר' שמעון אליבא דר' יהושע. מתני' דשרי לשורפן שתיהן כאחת כר' שמעון אליבא דר' יהושע ולאו דוקא פסח דה"ה בשאר ימות השנה יכול לשורפן שתיהן תלויה וטמאה כדפ"ל דטעמא לאו משום דסופו לילך לאבוד אלא משום דאין מוזהר בשמירתה, וק' דבכל מקום אמ' תלויה תולין לא אוכלין ולא שורפין משמע שאינו יכול לשורפה, וי"ל דהא דקאמ' ולא שורפין ר"ל שאינו חייב לשורפה אבל ודאי יכול לשורפה אם ירצה.
שאני התם דאיכא הפסד חולין, וא"ת למאן דאית ליה לעיל [ט"ו ע"א] דמדבריהם דר' יהושע קאמ' ולית להו טעמא דשאני התם דאיכא [הפסד] חולין תיקשי ליה מהך ברייתא דמודה ר' יהושע בשמן אלמא מפליג בין היכא דאיכא פסידא להיכא דליכא פסידא, וי"ל דר' מאיר נמי אית ליה טעמא דהפסד דחולין אלא דקסבר דבמתני' בחמץ ואיכא נמי הפסד עצים יש לנו להתיר כמו משום הפסד חולין דלהפסד מועט נמי חששו, ולא דמי לשמן דהתם הפסד מועט נמי ליכא דהא חזי להדלקה ואיכא הרבה בני אדם שלוקחין אותם בדמים יקרים להדלקה כמו בשביל אכילה.
ראוי לזילוף, וא"ת והא אמרי' דתרומה בשריפה, וי"ל דכי היכי דאמרינ' גבי ערלה וכלאי הכרם [תמורה ל"ג ע"ב] הראוי לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה גבי תרומה נמי נימא הכי הראוי לשריפה שריפה כגון דבר יבש, הראוי לקבורה קבורה כגון יין שאינו ראוי להדלקה (וזילותו) [וזילופו] זו היא קבורתו, (וא"ת) [וא"כ] כי היכי דאמרי' בשמן דרך שריפתה תיהנה ממנה ה"נ גבי יין דרך קבורתו אתה נהנה ממנו.
<h2>דף כא.</h2>
אין הכרעה שלישית מכרעת, פי' רש"י דעת שלישית היא זו כיון שב"ש וב"ה לא הזכירו לגלות דעתן דניהוו חיישי לתקלה כלל, דודאי אי אמרי' הכי ב"ש אומרים בין בבית בין בשדה תשפך הכל וב"ה אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף ואתא להכריע ובין בבית ובין בשדה בבית כב"ה ובשדה כב"ש אז הוי מכריע, אבל השתא דלא גילו בדעתן וחיישי לתקלה לא הוי הכרע, וא"ת ולמה לי האי טעמא תיפוק לי' דהוה תלמיד והכרע תלמיד אינו הכרע כדמשמע פרק כירה במסכת שבת [ל"ט ע"ב], לכ"נ כפי' ר"ח דפי' אין הכרעת שלישית מכרעת פי' דור שלישי (לב"ש ולב"ה גבי) [לגבי ב"ש וב"ה] משום דהוי תלמיד והכרע תלמיד אינו הכרע. מודה ר' יהושע מיבעי ליה, וא"ת לעיל גבי חבית של תרומה שנשברה לפרוך אמאי נקט כלל מודה ר' אליעזר הא לא הוה ליה למימר אלא מודה ר' יהושע, וי"ל דשנינן כדמשני הכא ולא חש להאריך עד המסקנא כדמשני ליה.
מאכילין לבהמה ולחייה ולעוף, פי' רש"י לחייה כגון חתול וחולדה, ול"נ דבפר' דלעיל קאמ' [י' ע"ב] מה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא תבא חולדה ותטול וצריך בדיקה אחריו, אלמא משמ' דמשום חולדה צריך בדיקה, וי"ל דמיירי כאן כגון בכפותא דהשתא ליכא חששא.
דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל, וא"ת מאי (קאמר) [קא קשיא ליה] דילמא הכי קאמר כל שעה שמותר לאכול מן התורה מאכיל לבהמה והשתא ניחא לר' יהודה נמי דליכא למימר דהא איכא חמש דבחמש אסור לאכול ומותר להאכיל לבהמתו דזה אינו דהא בחמש מותר לאכול מן התורה, וי"ל דלא מצינא למימר הכי דא"כ הוה קשה דהאיכא תחלת שש דמותר לאכול מן התורה דאינו אסור עד סוף שש ואסור להיות מאכיל, אלא ודאי צ"ל דר"ל כל שעה שמותר לאכול אפי' מדרבנן ולהכי פריך לי' שפיר.
אבל חיה דאי משיירא מיהא מצנע' לה, ותי' דהא פי' (רש"י) לעיל בכפותה והיכי קאמר דמצנעא לה הא קא חזינא מאי עבדא, לכ"נ דה"פ אבל חיה ועוף דאי משיירא קמצנעא לה בשאינה כפותה, ואע"ג דהכא מיירי בכפותה מ"מ גזרי' כפותה אטו אינה כפותה, ועי"ל דמיירי כשחבל שלה ארוכה ויכולה להלך בכל הבית ואז יכולה להצניע. ואי תנא חיה משום דאי משיירא מיהא מצנע ולא קא עבר [על] בל יראה, וא"ת מ"מ עובר משום בל יטמין, וי"ל דמשום בל יטמין ליכא כיון דלא ידע דאיכא שם חמץ כדפ"ל בפ"ק [ו' ע"ב].
אלא א"כ יודע שיכלה קודם הפסח, פי' רש"י מפני שמוזהר על חמצו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים, ול"נ כיון דאינו שלו הא' [לעיל ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וי"ל דלא דמי דהתם דחמץ של גוי הוא ליכא למיחש למידי אבל הכא דחמץ היה של ישראל והרשימות של ישראל הם על הלחם וא"כ איכא משום חשד שלא יאמרו העולם שהוא מפקיד חמצו בבית הגוי ולאחר הפסח יטלנו והיינו איסור גמור.
<h2>דף כא:</h2>
כותח וכל מיני כותח אסור כו', פ"ה דסביר להו כב"ש, ול"נ דא"כ ר' יהודה בן בתירא דאמר כב"ש, לכ"נ דקאי אף כב"ה ושאני כותח דשם בעליו עליו והכל יודעין דכותח של פלוני היה, וא"כ יאמרו העולם שהפקידו אצלו, אבל ק' לפי' ר"ת דפ' לקמן [מ"ב ע"א] דתערובת חמץ מותר לשהותו אחר הפסח, לכ"נ לפ' שמא יחשדוהו כשיראוהו בפסח בבית הגוי שמכרו הישראל לגוי בפסח ממש.
חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו, וא"ת מאי איריא חרכו קודם זמנו אפי' חרכו לאחר זמנו מותר דהא קיימא לן [תמורה ל"ג ע"ב] כל הנשרפין אפרן מותר, וי"ל דקסבר שריפתו לא היינו חריכתו ומ"ה קאמר דדוקא קודם זמנו. עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא, פי' רש"י דלג"ל דהא ודאי לא הוי פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דאמר דחמץ בפסח מותר בהנאה כל שבעה דקאמר לקמן [כ"ח ע"ב] תמיה על עצמך היאך חמץ אסור כל ז', ור"י פי' דשפיר ג"ל דלא איצטריך לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דהא בכל פרקין דלעיל קאמר ושורפין בתחלת שש אל[מ]א משמע דחייבין לשורפו, ולר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה למה ישרפנו אלא יתננו לפני כלבו או ימכרנו לגוי, וא"כ כל פרקין דלעיל לא אתיא כר' יוסי הגלילי אף נמי האי פירקין.
בהדיה דקשרף ליה ליתהני מיניה, פי' רש"י מידי דהוה אתרומה טמאה. וק' לר"י דהיכי מדמה לאיסור תרומה טמאה שאני תרומה טמאה דמותרת בהנאה ומ"ה אמרי' דרך שריפתה תהני ממנה, אבל גבי חמץ דאסור בהנאה לא אמר הכי, וע"ק דמאי איריא דנקט ר' יהודה אפי' רבנן נמי דא' השבתתו בכל דבר איצטריך ל(י)ה[ו] האי טעמא דמ"מ הם מודים דיכול לשורפו אם ירצה דסד"א דרך שריפתה ליתהני מינה מידי דהוה אתרומה טמאה וא"כ מאי איריא דנקט ר' יהודה אפי' רבנן נמי כדפ', לכ"נ דה"פ בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה פי' דהשתא מיהא לא איתיה בעין, והשתא מיהא ניחא דלא מצי למימר אליבא דרבנן דהוא בקבורה וקיימא לן [תמורה ל"ד ע"א] דכל הנקברין אפרן אסור אפי' כי שריף ליה נמי אסור וליכא למימר אליבא דרבנן דסד"א בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה כמו שהיה כבר נשרף דאפילו היה נשרף אסור לרבנן כדפ', אבל לר' יהודה דאית ליה דהוא בשריפה ניחא דהא קיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר, וא"כ שפיר קאמר סד"א בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה אז שהיה כבר נשרף דאז לא הוי בעין ולר' יהודה אפרן מותר אם היה נשרף קמ"ל דלא דאע"ג דהאפר מותר השתא מיהא דלא בא הכילוי אסור. וקשה דהיכי ס"ד לומר אפי' לר' יהודה דבהדי דקשריף ליה ליתהני מיני' והאמרי' לעיל דאיצטריך ומותר בהנאתו לומר דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אבל חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה ובהדי דקשריף היינו חרכו לאחר זמנו ופשיטא דאסור בהנאה, וי"ל דחרכו הוא גרוע מנשרף דמשחרכו עדיין הוא חמץ אלא שנשתנה מראיתו, אבל נשרף אין זה כי אם אפר, והא דאמרי' חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה היינו בשאר הנאות ולא קאי אהנאת היסיק.
להקדים נתינה דגר למכירה דגוי, ותימה דהיאך ס"ד למימר דאם הנבילה שוה י' ליט' שצריך ליתננה לגר קודם שימכרנה לגוי ויאבד כל ממונו, וי"ל דאיירי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא, א"נ י"ל דה"פ להקדים נתינה דגר פי' וגם מכירתו דהא מרבינן גר למכירה ולנתינה למכירה דגוי, פי' וגם נתינתו דגם גבי גוי מותר ליתנה ולימדה שצריך להקדים נתינה דגר לנתינה דגוי ומכירה דגר למכירה דגוי. אלא לר' יהודה כלומר אלא לר' אבהו אליבא דר' יהודה כל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מנליה ותימה דמשמע דלר"מ ניחא ולר' מאיר נמי ק' דהא מוקי ליה לקרא להקדים וא"כ איצטריך לגופי' וא"כ כל אסורין שבתורה דאסורין בהנאה מנל' וי"ל דלר' מאיר ודאי ניחא דודאי אי נמי לא כתיב קרא הוה ידעינן שפיר להקדים מסברא ואע"ג דמוקי לי' לקרא להקדים לעיל היינו דוקא בתר הכי דכתב קרא וגלי לן שהם שוין בין במכירה בין בנתינה דאז ודאי מוקי לי' לקרא בלהקדים אבל ודאי אי לא כת' קרא כלל הוה ידעי' שפיר להקדים מסברא ואם כן שפיר נפקא מינה מדאיצטריך קרא למישרי נבילה מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה דודאי הוי מיותר דהא ידעינ' להקדים אפי' לא כתיב קרא אבל לר' יהודה פריך שפיר דקאמ' לדברי(ה)ם ככתבן הוא דאתא וא"כ איצטריך קרא לגופיה.
<h2>דף כב.</h2>
אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב וכו', וא"ת לשתוק קרא מאותו, וי"ל מ"מ ידעינ' שפיר דכל אסורין שבתורה דאסורין בהנאה, מדאיצטריך לכלב תשליכון אותו להתיר שריפה מכלל דכל איסורין שבתורה אסירי בהנאה. ופי' רש"י דאי לא כתיב אותו לא הוה ידעינן כל אסורין שבתורה וכו' דהא דאיצטריך לגופיה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה דבשביל לא יחרץ כלב לשונו מכובד כלב מן [הגוי] דיהבינן טריפה לכלב ונבילה לגוי. ועוד תירץ הר"ר יעקב מאורליינ"ש דשפיר איצטריך אותו דמדאיצטריך קרא להתיר טריפה לא הוה ידעינן דכל אסורי' שבתורה אסורין בהנאה דלעולם אימא לך דמותר בהנאה ושאני הכא מ"ה איצטריך להתיר טריפה משום דמהאי קרא דרשינן [חולין ס"ח ע"ב] הוציא עובר ידו לחוץ וקדשים שיצאו חוץ ממחיצתן דסד"א דאיתקש יוצא (לחולין) [דחולין] ליוצא דקדשים כיון דתרומה נפקי לן מהאי קרא וכי היכי דיוצא דקדשים אסור בהנאה הכי נמי יוצא דחולין אסור בהנאה ולהכי איצטריך לכלב תשליכון להתיר טריפה וא"כ לא ידעינן מיניה כל איסורין שבתורה כדפ', ומ"ה איצטריך אותו. ואי אתה משליך לכלב כו'. וא"ת למה לי קרא בקדשים דאסורין בהנאה תיפוק לי' מדכתיב בהן אכילה דכתיב ואכלת דמשמע איסור אכילה והנאה כדקאמ' כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע והכא כתיב אכילה דדרשינן מינייהו חולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה כדאמרי' [קידושין נ"ז ע"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום ואיזו זו חולין שנשחטו בעזרה, וי"ל דלא אמ' דאכילה משמע איסור הנאה אלא היכא דכתב בהדיא לאו דלא יאכל לא תאכלו אבל הכא דלא ידעינן לאו דאכילה אלא מדרשא לא מוכחינן איסור הנאה. ור' יהודה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, פי' רש"י לגבי איסור הנאה אבל לגבי אכילה אית', וק' דבנזיר [כ"ט ע"א] מוכח דמאן דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אפי' באכילה שרו, לכ"נ הכא הכי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואפי' באכילה שרו, ואע"ג דמוכח במס' קדושין [נ"ז ע"ב] דאסורין באכילה ודריש ליה מקרא, מ"מ לא סבר ר' יהודה האי דרשא דלא מוקי לה האי קרא בהכי.
ר' שמעון נמי מיסר קאסר לה. וקשה דמשמע דהשולח ירך לנכרי ר' יהודה היא, וק' דא"ר יהודה סוף פ"ק דע"ז [כ' ע"א] דאסור ליתן מתנת חנם לגוי, וי"ל דההיא דחולין מיירי בשולח לנכרי שכינו ואמ' אם היה נכרי שכינו או מכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו. והק' הק' מקורבויי"ול דמ"מ לא אתיא כר' יהודה דהא קסבר פ' גיד הנשה [חולין ק' ע"ב] דגיד נאסר לבני נח וא"כ השולחו לנכרי קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול, וי"ל דאין זו סברא דלא היה נאסר אלא לבני יעקב דדוקא לפני מתן תורה היה דהא לא נשנית בסיני. ור' שמעון אוסר. ותימה אליבא דחזקיה דסבר דוקא לא יאכל משמע איסור הנאה, אבל לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו לא משמע איסור הנאה א"כ היכי קאסר לה גיד הנשה בהנאה הא לא כת' אלא לא יאכלו, וי"ל דכיון דקסבר אין בגידים בנותן טעם א"כ לא שייך ביה אכילה, וא"כ ע"כ הא דאסר קרא גיד היינו בהנאה דאין אכילה שייכא ביה כיון דאין בגידים בנ"ט.
מועלין בהן, דוקא מדרבנן אבל מן התורה לא שייך ביה מעילה לאחר זריקת דם, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו וכו' ומה מים מותר אף דם נמי מותר, וא"ת התינח דם חולין אבל דם קדשים מנלן דמהאי קרא לא נפקא לן אזהרה דקדשים אלא דחולין דהוי נשפך כמים אבל דם דקדשים לא נפקא לן מהאי קרא דהא לא הוי נשפך כמים, וי"ל דכיון דגלי לן בהאי אזהרה לחולין שמותר בהנאה א"כ איסור דלא תאכל דכת' גבי דם חולין אינו כי אם איסור אכילה ולא הנאה גלי לן נמי לכל אזהרות דכתיבי גבי דם אפילו גבי דם דקדשים דלא הוו איסור הנאה אלא איסור אכילה. ואימא כמים המתנסכין. וא"ת א"כ לישתוק קרא ממים ואיסור נפקא לן מלא תאכלו, וי"ל דממים לא מצי למישתק מינייהו דהא איצטריך לענין הכשר כדמוקי לה לעיל מה מים מכשירין אף דם מכשיר. וה"ק ואימא כמים המתנסכין כלומר דמהאי היקישא לא מצי למילף דשרי דם בהנאה דמצינן למימר דמים דקרא לאו במים המותרין מיירי.
<h2>דף כב:</h2>
למאי הילכתא איתקש דם למים, והק' מורי' רבי' הרר"פ נ"ע מאי פריך הא איצטריך קרא להאי היקישא דלעיל דמה מים מכשירין וכו', ותירץ דלא פריך מכמים דפשיטא ליה דאיצטריך כדאמ' לעיל, אלא פריך למאי הלכתא איתקש דם למים לענין דרשא דתשפכנו. ואבר מן החי לבני נח, מיירי בתרי עברי דנהרא ומ"ה עובר משום לפני עור כיון דלא מצי ליטלינו אם לא יתננו הישראל דאי בחד עברי דנהרא אינו עובר דהוא היה יכול ליטלינו בלא נתינ' של ישראל.
כיון שהגיע לאת יי' אלהיך תירא מיד פירש, וא"ת אמאי לא מוקי לרבות אביו ואמו, וי"ל דכבר נפקא ליה מאיש אמו ואביו תיראו. ועי"ל דלא הוה משתמע לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת השם. כל אתים שבתורה מה תהא עליהם, לפי שהיה פורש מכולם דבא זה ולימד על כולם [דכמו שזה] (ד)לא ניתן לידרש האחרים נמי לא ניתנו לידרש לפיכך חזר מכולם.
מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ת"ל וערלתם את ערלתו וכו', וא"ת למה לי למיכתב הני תלת ריבויי כיון דנפקא לן מחד רבוייא לא יהנה תו לא איצטריך דכל הני בכלל לא יהנה הן, וי"ל דאפי' הוה הנאה אסורה לא הוה לן למיסר הני דאינו הנאה גמורה. בצביעה אין בה הנאה אלא מראית העין בלבד וההדלקה דרך שריפתו יהנה ממנו אבל עיקר ההדלקה אינו להדליק אלא לשורפו וא"כ אי לא נפקא לן מרבוייא דקרא לא היה לנו לאוסר' בשביל הנאה, ותימה דמאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאיסור הדלקה וגבי תרומה [שבת כ"ה ע"א] אמרי' איפכא דאיצטריך קרא להתירה דאמרי' שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, וי"ל דהיינו טעמא משום דסד"א דנילף תרומה ממעשר הקל דאסר ביה רחמנא בהדיא הבערה דכת' לא בערתי כדאמרי' פ' במה מדליקין [שם] ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי תרומה חמורה לא כ"ש והיה לנו לאסור בתרומה ולכן צריך להתירה קרא כדפ'. איצטריך, פי' איצטריך למיכתב וערלתם שלישי דאי לא כתב אלא תרי ערלים סד"א הואיל וכתב לכם שלכם יהא הייתי מתיר חד מהני תלת ולא הוה נפקינן אלא תרי קמ"ל וערלתם שלישי. והק' הר"ר יעקב מקורבו"ייל דאמאי כתב תלתא קראי דאפילו לא כתב אלא תרי ערלים הוה ידעינן הכל צביעה והדלקה ולא יהנה דלא יהנה נפקינן מלא יאכל והני תרי לצביעה והדלקה, דלא מצי למימר דאי לא כתב אלא תרי ערלים הוה שרינן חד מהני תלת מלכם שלכם יהא ולא הוה אסרי' אלא דווקא תרי דא"כ לשתוק קרא מלכם ומערלים ולא ליכתוב אלא חד וערלתם ולא יאכל ומנייה נפקי' תרי אסורי הנאה וצביעה כמו אי כתב וערלתם שני ולכם, וי"ל דלעולם הוה ידע דמלכם לא היה יכול לשתוק דהא איצטריך לן בשביל נטוע לרבים כדקאמ' בתר הכי אלא הוה ידעי' דדרשי' מיניה נמי לכם שלכם יהא דהכי משמע פשטיה, ואע"ג דאיצטריך להביא הנטוע לרבים ולהכי איצטריך למיכתב וערלתם שלישי דאל"כ הוה שרינן חד מהני תלת מקרא דלכם. כך פי' בשיט'. ורבי' יחיאל מפריש תירץ דחד וערלתם איצטריך גבי מילה כדא' (בת"כ) [בתוספתא שבת פט"ז ה"ח] דילפינן ערלה דמילה מערלה דהכא מה הכא ממקום שעושה פרי, ותרי וערלתם חד לצביעה וחד להדלקה ולא יהנה נפקי' מלא יאכל.
<h2>דף כג.</h2>
לכם להביא הנטוע לרבים, פי' רש"י בר"ה, ול"נ דהא במסכת ערלה [פ"א מ"ב] קתני הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר והדר קתני הנוטע בר"ה אלמא דנוטע לרבים והנוטע ברשות הרבים לאו חדא מילתא היא, לכ"נ דנטוע לרבים דקאמר הכא ר"ל נוטע ברשות היחיד לצורך הרבים. ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, וא"ת למ"ד [עירובין ל"א ע"א] אין מערבין אלא לדבר המצוה, א"כ מאי הנאה אית להו, אי משום דיהנה מן המצוה הא איכא מ"ד מצות לא ליהנות ניתנו, וי"ל דסבר [כ]מ"ד מערבין אף לדבר הרשות, אי נמי קסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה וקסבר מצות ליהנות נתנו. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, פי' רש"י קוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש דלאו קצירה היא, או מאכיל לבהמה חטים גמורין ע"י קטוף, וק' להר"ר יעקב מאורליינ"ש דמשמע מתוך פי' רש"י דהא דקאמר קוצר לשחת ר"ל אף לאדם, וזה אינו דמוכח במנחות [ע"א ע"ב] דלאדם אסור ליהנות מן החדש בכל ענין, לכ"נ דחדא היא וה"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה כלומר כדי להאכיל לבהמה מן השחת, ול"נ דא"כ היכי מוכח דחדש מותר בהנאה לעולם אימא לך דחדש אסור בהנאה והא דקאמר קוצר לשחת היינו משום דאיסור חדש אינו נוהג אלא בתבואה שהביאה שליש, ותי' בשיטה דע"כ צ"ל דאיסור חדש נוהג בשחת דגמר לחם לחם מחדש אלמא חדש נוהג בשחת, והשתא ניחא דמוכח שפיר דחדש מותר בהנאה מדקא' קוצר לשחת.
ותנן ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם, פי' רש"י דוקא נזדמנו אבל לכתחלה אין לעשות סחורה מהן כדאמר במס' שביעית [פ"ז מ"ג] אין עושין סחורה לא בפירות שביעית ולא בטריפות ולא בשקצים ורמשים, וא"ת היאך אנו מוכרים סוסים, וי"ל דבירושל' [שם ה"א] נמי פריך האי קושיא, ומשני למלאכתן הן גדילין והא דאסרינ' לעשות סחורה היינו דוקא במידי דאכילה, וממ"ק דקא' פ' מרובה [פ"ב ע"ב] לא יגדל אדם חזירים משום דקם ליה בארור, ותפוק לי' דמדאורייתא אסור משום דאין עושין סחורה לא בנבילות ולא בשקצים וכו', וי"ל דנפקא מינה למיקם עליה בארור כדאמ' התם, ועי"ל דהתם מיירי כגון שנפלו לו בירושה מאביו גוי או גר שנתגייר, ואשמעינ' שצריך שימכרם לאלתר ולא שיגדלם. ועוד או' ר"י דהא דאסור לעשות בהן סחורה היינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם היה מגדלם כדי למשוח בהם עורות או כדי למוכרם לישראל למשוח בהם עורות ודאי בכי האי גוונא לא מיתסר. אי הכי לכתחלה נמי, וא"ת מאי אי אמרת בשלמא איכא אי מיירי כדקא' מעיקרא דלא דרשי לכם שלכם יהא ולא יאכל לא משמע אלא איסור אכילה לבד אז נמי ק' אי הכי אפילו לכתחלה נמי, ופי' בשיטה אא"ב כדקאמ' מעיקרא דלא דרשי לכם שלכם יהא ולא יאכל לא משמע אלא איסור אכילה מ"מ לא שרייה קרא בהנאה בפירוש וא"כ ליכא תימה אם אסרו חכמים לעשות מהן סחורה לכתחלה, אבל השתא דדרשי' לכם שלכם יהא, א"כ שרייה קרא להנאה בהדיא א"כ אפי' לכתחלה נמי דהיכי אסרו רבנן מה שהתיר הכתוב בפי'.
לחזקיה למה לי למיכתב לא יאכל ומייתי לכם למשרייה, פי' רש"י בשלמא לר' אבהו ניחא דהא לא מצי למיכתב שום דבר שלא יהא לכם למישרייה דהא קסבר דלא תאכל ולא תאכלו משמע איסור הנאה אלא לחזקיה קשיא. שאני התם דאמר קרא לך שלך יהא, וק' לחזקיה דסבר דווקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא תאכל ולא תאכלו לא משמע אלא דוקא איסור אכילה א"כ לא לכתוב לא יאכל ולא הוה צריך ללא יראה לך, וי"ל דחזקיה לא סבר לה כר' יוסי הגלילי דדריש לך שלך יהא אלא קסבר דחמץ אסור בהנאה, וא"כ לא איצטריך לן להכי, וכן משמע דקאמר לעיל. [כ"א ע"ב] מנין לחמץ שאסור בהנאה כל ז'. לרבנן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וא"ת ממ"ק אמאי לא נפקי' נמי שלך יהא כדחזינ' לעיל גבי לכם דאע"ג דאיצטריך לנטוע לרבים מ"מ נפקי' מינה שפיר שלכם, והא הכא נמי נימא הכי דאע"ג [דמפיק] לך לשלך אי אתה רואה וכו', מ"מ נפקי' מינה נמי האי דרשא לשלך יהא, ופי' בשיטה דלא דמי דבשלמא לעיל אע"ג דמוקמינ' ליה לנטוע [לרבים] מ"מ נפקי' מיניה שפיר שלכם יהא דהכי משמע פשטיה דקרא, אבל הכא כי מוקמינן ליה לשלך אי אתה רואה היינו נמי פשטיה דקרא, וא"כ ליכא לאוקומי במידי אחרינא.
ר' עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור וכו', וא"ת מאי שנא דלגבי איסור והיתר מחמיר גבי הדיוט יותר מגבי גבוה ולגבי טומאה וטהרה איכא איפכא דמחמיר טפי לגבוה מגבי הדיוט, וי"ל דאה"נ דודאי גבי איסור והיתר אשכחנ' דחמיר טפי בעלמא גבי הדיוט מלגבי גבוה דהא חלב ודם אסור לגבי הדיוט ומותר להקטיר לגבוה ומ"ה דין הוא דנחמיר טפי [גבי] הדיוט מגבי גבוה, אבל גבי טומאה אשכחנ' בעלמא דחמיר טפי גבי גבוה מלגבי הדיוט כגון רביעי דטמא בקדש וטהור בחולין ומ"ה דין הוא דנחמיר טפי גבי טומאה גבי גבוה יותר מלגבי הדיוט. וממ"ק דר' יוסי הגלילי אמאי לא מוקי לה לענין טומאה וטהרה כמו ר' עקיבא, וי"ל דקסבר דחלב לא הוי בכלל נבילה וא"כ לא הוה איצטריך קרא לומר דטהור, ור' עקיבא סבר דהוי בכלל נבילה (ומ"מ) [ומ"ה] איצטריך קרא לטהרו.
<h2>דף כג:</h2>
ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש, וא"ת ערלה וכלאי הכרם יוכיחו שאין ענושין כרת ואסירי בהנאה אף אני אביא גיד שאע"פ שאינו ענוש כרת דאסיר בהנאה, וי"ל דה"פ ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה ואהדרי' לכלל נבילה גיד לא כ"ש ואהדריה לכלל נבילה, והשתא לא שייך שפיר למיפרך ערלה וכלאי הכרם יוכיח דהא לא שייך למימר אהדריה לכלל נבילה דהא לא שייך כלל לנבילה. מה לחלב כו' תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חייה, וא"ת גיד הנשה נמי הותר מכללו גבי בהמה טמאה לר' שמעון דקפטר לעיל [כ"ב ע"א], ולר' שמעון קיימינן, וי"ל דחלב נמי הותר מכללו אצל בהמה טמאה כמו גיד, וא"כ ליכא שום היתר בגיד יותר מבחלב, אבל בחלב איכא היתר יותר מבגיד שכן הותר מכללו אצל חייה.
מניין ת"ל וכל חטאת וכו', וא"ת תיקשי ליה אמאי איצטריך לכם גבי שרצים לאשמועינן היתר הנאה כיון דקסבר לא יאכל לא משמע ליה איסור הנאה וי"ל דמזה לא ק' מידי דהא איצטריך שפיר דסד"א הואיל דכת' יהא דרשינ' מיניה בהווייתו יהא דאסרו מיניה הנאה אפילו בדיעבד כגון נזדמנו לו, לכך איצטריך לכם לומר שלכם יהא בדיעבד כגון נזדמנו לו, ומהא לא אסרי' אלא דווקא לכתחלה. אם אינו ענין לגופיה דכתיב והנה שורף, פי' רש"י גבי שעיר נחשון כת', ול"נ דהא במס' זבחים פ' טבול יום [ק"א ע"א] אמרינן כשאמר משה לאהרן מדוע לא אכלתם אותו הן לא הובא דמה אל הקדש פנימה וגומ', וענה לו אהרן אם שמעת בקדשי שעה בקדשי דורות לא שמעת, ואי מיירי בשעיר נחשון הא לא הוי קדשי דורות, וע"ק דבת"כ דריש בהדיא דהיינו שעיר של ראש חדש מדכת' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והיינו שעיר של ר"ח שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו, לכ"נ דודאי מיירי בשעיר של ר"ח, וק' היכי מוכח דחטאות החיצונות שהובא דמן לפנים שיהו בשריפה מהאי קרא, לימא דשאני האי שעיר משום דהוראת שעה היתה ולא מצי למילף אחריני מיני' דהכי אמ' לקמן סוף פ' כיצד צולין [פ"ב ע"ב], וי"ל דהא דאמר לקמן הוראת שעה היתה היינו לענין שלא עיברו צורתו דלדורות בעיא עיבור צורה והוראת שעה היתה שלא עיברו צורתו, ולהכי לא מצינן למילף דפיגול אינו טעון [עיבור] צורה מחטאת דאהרן, אבל מה שנשרף לא היה הוראת שעה דאפי' לדורות יהיה בשריפה.
<h2>דף כד.</h2>
דאי מדר' אלעזר דאמר אין לוקין על לאו שבכללות, והק' הר"ר אליעזר ממיינץ דהא בפ' אילו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] תנן הנותר והפיגול, ואמאי יהא [לוקה] הא לאו דידיה לאו שבכללות דהא נותר כת' בהאי קרא דמייתי הכא וחשיב ליה הכא לאו שבכללות, וא"כ היכי קאמר במ' מכות דלוקין עליו. ותי' ר"י אמאי לא יאכל כי קדש לאו חשיב ליה לאו שבכללות לגבי נותר דמפרש בהדיא וביה לא משתעי קרא דכת' ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם, אבל ודאי לגבי האי דרשא דכל שבקדש הוי לאו שבכללות כדפ', ופיגול נמי ניחא הא דקאמ' לוקין עליו דגמרי עון עון מנותר. שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו כו', וק' דהא איצטריך לרביעי בקדש כדאמ' בפ"ק [י"ט ע"א] וא"כ היכי מוקי ליה הכא לכל איסורין שבתורה, וי"ל דאי לא הוה אתי אלא לרביעי הוה ליה למכתב והבשר אשר יגע בכל טמא יטמא, א"נ ישרף ומדכתב לא יאכל מוקמי' ליה שפיר לכל איסורין שבתורה. היקישא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו', ומיירי האי קרא בקדשים דכת' ביה ובכורות בקרך וצאנך ודרשי' מיניה אלו חטאות ואשמות ומיירי נמי בטומאת עצמן כדיליף במס' יבמות [ע"ג ע"ב] מג"ש דהכ' כת' בשעריך וכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו מלמד שהטהור והטמא אוכלין בקערה אחת ואינם חוששין, והכא ה"ק לא תוכל לאכול בשעריך מה שהתרתי לך במקום אחר, וא"ת אמאי איצטריך הג"ש דבשעריך למילף טומאת עצמן כמעשר תיפוק לי משום דכת' ביה לא בערתי ממנו בטמא ודרשי' מיניה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור, וי"ל דאי מההיא הוה אמינא דלא הוי אלא זירוז בעלמא אבל איסורא ליכא, לכך איצטריך הג"ש. וממ"ק דאמאי איצטריך היקישא בשביל למילף טומאת עצמן בקדשים תיפוק לי דלאו דלא תוכל לכל מה דכת' בהאי קרא [אתא] וא"כ הג"ש דבשעריך קיימא נמי לכל מה דכת' בהאי קרא וקאי נמי לקדשים, וי"ל דאי לאו היקישא לא(ו) הוה מוקמי' בקדשין טומאת עצמן אלא טומאה השוה בכלן דהיינו בשניטמא בטמא שלא טבל, אבל בטומאה הבאה מחמת טבול יום דלא שייכא במעשר כדאמרינן [להלן ל"ה ע"א] טבל ועלה אוכל במעשר לא הוה מוקמי' בקדשים, וקמ"ל ההיקישא דכי היכי דמוקמינן טומאת עצמן במעשר בכל טומאה דשייכא בו, ה"נ מוקמי' טומאת עצמן בקדשים בכל טומאה דשייכא ב[ה]ו. וממ"ק דמוקמינן פסול דיוצא חוץ למחיצות בכולן למה דשייך בהו במעשר חוץ לחומה ובקדשים חוץ לקלעים בלאו היקישא וא"כ אמאי איצטריך ההיקישא, וי"ל דלא דמי דודאי פסול דיוצא חוץ למחיצות דהוי פשטיה דקרא מוקמינן שפיר בכולן בכל אחד ואחד במאי דשייך בהו, אבל בטומאת עצמן דלא הוי פשטיה דקרא לא הוינן מוקמינן אלא טומאה דשייכא בכולן, להכי איצטריך ההיקי'. ועי"ל דאי לא הוי אלא ההיקישא לא הוה מוקמינן טומאת עצמן בקדשים כלל, דאי משום הג"ש דבשעריך דנפקינן מיניה טומאת עצמן לא קיימא אלא אמעשר דסמיך ליה אבל אקדשים לא קיימא כלל, ואע"ג דלאו דלא תוכל קאי אכולן היינו משום דהוי פשטיה דקרא, ולהכי איצטריך ההיקישא לאשמועינן טומאת עצמן בקדשים.
פוטיתא לוקה ארבע, שנים דכת' בשרץ סתמ' דכתיבי בשמיני דכת' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, והכא לא כתב על הארץ משמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ, ושנים גבי שרץ המים האחד כתוב בשמיני דכת' וכל אשר אין לו סנפיר וכו' שקץ הוא לכם וכת' בתריה ושקץ יהיה לכם מבשרם לא תאכלו וגו', והאחד כתוב בראה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם, ודוקא כשהדגה במים דאי הדגה בארץ לוקה עליה שבעה, ארבעה כדפ' וג' דכתיבי בשרץ הארץ דכיון שפירשה מן המים הוי שרץ הארץ. נמלה לוקה חמש שנים דכתיבי גבי שרצים סתם ושלשה דכתיבי בשרץ הארץ דכת' וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל, וכת' בקרא אחרינא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם וכת' לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ובשרץ העוף כת' וכל שרץ העוף (שקץ) [טמא] הוא לכם לא יאכלו. צירעא לוקה שש, פי' במס' ערובין פ' בכל מערבין [כ"ח ע"א].
<h2>דף כד:</h2>
והבשר דסיפא למה לי דכתיבי והבשר כל טהור יאכל בשר, פי' רש"י אבל לא בעי מבשר שני דהא איצטריך להא דאמר את שניתר לטהורים דהיינו לאחר זריקה מחייבין עליה משום טומאה. פרט לאוכל חלב חי שפטור דהא לא הוי דרך אכילה, וק' דא"כ היכי משכחת לה דם שחייבין עליו אם אכלו חי הא לא הוי דרך אכילה כדקאמ' הכא, ואי בשלו הא אמרי' בפ' הקומץ [מנחות כ"א ע"א] דם שבשלו אינו עובר עליו, וע"ק דאמר בפ' גיד הנשה [חולין ק"ב ע"ב] אכל צפור חייה בכל שהו לאחר מיתה בכזית, ואמאי הא לא הוי דרך אכילה, וי"ל דלא שייך למימר הכי אלא גבי חלב, אבל צפור הוי שפיר דרך אכילה חי דעוף הוי רך וחזי לאומצא ובדם חזי לגומעו. הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, ואע"ג דשור הנסקל אסור בהנאה וסד"א דאסור לסוך על גבי מכתו דהיינו הנאה מ"מ פטור דהיינו שלא כדרך הנאתו דאינו אסור, משמע הא אי הוי דבר שאינו אסור בהנאה הוה מותר לסוך על גבי מכתו אפי' דרך הנאתו, ותימה דהא אמרי' [שבת פ"ו ע"א] סיכה כשתיה כדכת' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וא"כ כיון דשתייה אסורה הוה לן למימר נמי דסיכה אסורה, וי"ל דהא דאמרי' דסיכה בכלל שתייה היינו דווקא בסיכה של תענוג דליהנות עבידי, אבל בסיכה של צער כמו על גבי מכתו מותרת וראיה מיומא [ע"ז ע"ב] דהתם אמרינן מי שיש לו חטטין בראשו סכן כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש, והיכי שרי והא סיכה בכלל שתייה ושתייה אסורה ביום הכפורים, אלא ודאי כיון שהיא סיכה של צער לא אמרינן סיכה בכלל שתייה. ומכאן אוסר הרב רבי' ברוך לנשים לסוך בניהם בשומן של חזיר כנגד האור כדי להחזיקם, דכיון דלא הוי סיכה של צער אלא הוי סיכה של תענוג אמרינן דסיכה בכלל שתייה, אבל אי הוי של צער ודאי שרי, ור"ת פי' דלא אמרינן דסיכה בכלל שתייה אלא בשמן בלבד דכת' ביה קרא דכת' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ובנדה [ל"ב ע"א] פי'.
אמרת ק"ו ומה ערלה כו', ופרי' התם במ' חולין [קט"ו ע"ב] איסור אכילה נמי נימא דנילף מהאי ק"ו וא"כ אמאי איצטריך ההיקישא משום איסור אכילה, ומשני התם משום דאיכא למימר חוסם פי פרה ודש בה ומזווג שור וחמור [וחורש] בו יוכיחו דנעבדה בהם עבירה ומותרת התבואה בהנאה ובאכילה אף אני אביא בשר בחלב אע"ג דנעבדה בהם עבירה מ"מ שרי באכילה, אבל השתא דידעינן איסור אכילה מהך היקישא ניחא דמצי למילף איסור הנאה מק"ו, דליכא למימר חוסם פי פרה יוכיח דאיכא למימר מה להני שכן מותרין באכילה תאמר בבשר בחלב שכן אסור באכילה כדילפינן מהך היקישא. ותימה כיון דילפינן מהך היקישא איסור אכילה א"כ מהך היקישא נמי נילף היתר הנאה דאין ג"ש למחצה, וא"כ היכי מצי למילף איסור הנאה מהך ק"ו, וי"ל דאהני הק"ו לאפוקי ההיקישא מלגבי היתר הנאה ולא מוקמינ' ליה אלא גבי איסור אכילה, אבל איסור הנאה ילפינן מהך ק"ו. וק' אמאי לא ילפינן איסור אכילה והנאה בבשר בחלב מנותר בג"ש דקדש קדש דכת' גבי נותר לא יאכל כי קדש (הם) [הוא], וי"ל דניחא ליה למילף מנבילה דילפינן עם קדש מאנשי קדש שהם עניין אחד דקאי כולהו אבריות, אבל לא ילפינן עם קדש מקדש דגבי נותר דאין זה ענין אחד. [זאת לא הבנתי... הא חוסם פי פרה ודש בה יוכיח... גליון]. וא"ת למה לי ג"ש לאסור אכילה כיון דנפקינן דאסור בהנאה מק"ו כ"ש דאסור באכילה, וי"ל דאי לאו דנפקינן איסור אכילה מג"ש לא הוה מוקמינן הק"ו באיסור הנאה אלא באיסור אכילה.
<h2>דף כה.</h2>
מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת כו', וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה ואז לא מצי למיפרך שכן ענוש כרת דהא שור הנסקל אינו ענוש כרת, ואור"י דשור הנסקל לא היה לו שעת הכושר כלל דלאחר שנגח הוא אסור וקודם שנגח נמי שהי' חי הי' מחוסר שחיטה. וא"ת ולילף כרת מהאי ק"ו, וי"ל דאין עונשין מן הדין. כלאי הכרם יוכיח, וא"ת ואמאי לא קאמ' ערלה תוכיח שאין ענוש כרת וליהדר דינא וליתי במה הצד, דכי פרכת מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, חמץ בפסח יוכיח, וחזר הדין הצד השוה שבהן כו', וי"ל משום דאי הוה קאמר הכי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן מערלה ומחמץ בפסח שכן גידולי קרקע דהא ליכא אלא תרי מלמדין וכי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו, אבל השתא דאמר כלאי הכרם יוכיח א"כ איכא ג' מלמדין ולא הדר דינא דהא ליכא פירכא מקולא וחומרא גבי כלאי הכרם דצריך למימר ערלה יוכיח, וא"כ הוי חד מתלת וקאמ' התם במ' חולין [קט"ז ע"א] דחד מתלת כי לא הדר דינא קולא וחומרא פרכינן פירכא כל דהו לא פרכינן, והאי פירכא דמה הצד שכן גדולי קרקע הוי פירכא כל דהו. ואי איתא ליפרוך מה לכלאי הכרם וכו', וא"ת ולימא ערלה תוכיח שאין לוקין עליה אלא כדרך הנאתן, וי"ל דא"כ הוי הדר דינא, וכי הוי הדר דינא אפי' בחד מתלת נמי פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע. לכך נאמר בכל נפשך כו', פי' במס' ע"ז. אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, פי' במס' סנהדרין.
<h2>דף כה:</h2>
לא איפשר ולא קמיכוין כ"ע לא פליגי דשרי, וא"ת פשיטא דמותר כיון דלא אפשר ולא קמיכוין מאי הוה ליה למעבד, וי"ל דהא דקאמר לא איפשר ר"ל לא אפשר אלא ע"י טורח גדול, והשתא ניחא דקמ"ל דהיכא דלא איפשר אלא ע"י טורח גדול דשרי. וכן משמע לק' [כ"ו ע"א] מההיא דמשלשלין האומנין בתיבות דחשיב ליה לא איפשר הואיל ואיכא טורח מרובה, והא דקאמר כ"ע לא פליגי דשרי קאי לאביי ורבא אבל לר' יהודה ור' שמעון לא מצי קאי דהא מדקאמר רבא בתר הכי עד כאן לא קאמר ר' שמעון אלא היכא (דאיפשר) [דלא איפשר] משמע דר' יהודה נמי פליג עליה בלא איפשר, וא"כ היכי קאמר הכא ד"ה שרי, אלא ודאי קאי לאביי ורבא כדפי'. כי פליגי דלא איפשר וקמיכוין, ונר' דמיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה כגון שיכול לסתום עצמו שלא יריח דאי הוי פסיק רישיה היכי הוה שרי ר' שמעון הא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה כו' [שבת ע"ה ע"א].
<h2>דף כו.</h2>
ודורש כל היום כו' והא הכא דלא איפשר וקמיכוין ושרי, וא"ת דילמא שאני הכא דהוי תלוש ולבסוף חברו דהוי מחובר ואין מעילה במחובר, וי"ל דלגבי מעילה חשבינן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש. שאני היכל דלתוכו עשוי, פרש"י ואין הנאת צלו נאסרת שאין זה דרך הנאתו, ותימה מה בכך והא לא כת' ביה אכילה, וא"כ אפילו שלא כדרך הנאתו נמי יהא אסור כיון דלא כתיב ביה אכילה, וי"ל דמעילה ילפינן מתרומה מג"ש דחטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב ביה אכילה והוי כמו שכתוב במעילה אכילה כיון דילפינן ליה מתרומה. קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, וא"ת ממ"ק דאה"[נ] מעילה ודאי ליכא דליכא איסור' דאורייתא אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, וי"ל דכיון דליכא אלא איסורא דרבנן הכא במקדש לא גזור.
הכניסה לרבקה ודשה כשירה, פי' רש"י גבי עגלה ערופה מיתניא, ור"י פי' גבי פרה אדומה דבהדיא מיתניא גבי פרה אדומה בתוספתא [פרה פ"ב ה"ב]. אם בשביל שתינק ותדוש פסולה, וא"ת ולמה לי למיתני הכשר דרישא ברבקה ופסול דסיפא בתינק ותדוש ליתני או אידי ואידי בהכניסה לרבקה או אידי ואידי בתינק ותדוש, וי"ל דברישא רבותא קמ"ל ובסיפא רבותא קמ"ל, ברישא רבותא קמ"ל דאע"ג דלא הכניסה לצורכה דבהמה כיון דלא הכניסה נמי לצורכו כשירה וכ"ש בשביל שתינק ותדוש דכשירה דלצרכה לחודיה הוא, וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג דהכניסה לצורכה דהיינו בשביל שתינק הואיל וגם לצורכו הוא דתדוש פסולה. שאני התם דא"ק אשר לא עובד בה מ"מ. וא"ת לפי' התו' היאך מייתי מהאי קרא דאשר לא עובד בה הא האי קרא בעגלה ערופה כת', וי"ל דפרה ועגלה ערופה ילפינן מהדדי בג"ש דעול עול דבעגלה ערופה כתיב אשר לא משכה בעול ובפרה אדומה כתיב אשר לא עלה עליה עול, וא"ת התינח למאן דאית ליה הג"ש דעול עול אלא למאן דלית ליה מאי איכא למימר, וי"ל דאפי' למאן דלית ליה ג"ש דעול מ"מ יליף שאר עבודות שפוסלות מאשר אשר.
<h2>דף כו:</h2>
עלה עליה זכר פסולה עד דמסיק מה [עבד דניחא ליה אף] עובד דניחא ליה, וכי עלה עליה זכר ניחא ליה משום העובר, ותימה דאטו בשפטני עסקינן דניחא להו להפסיד פרה אדומה ששוה דמים יקרים בשביל עובר שאין שוה אלא מעט, אלא ודאי לא ניחא ליה, וא"כ אמאי פסולה, ואו' רבי' שמשון מקוצי דע"כ צ"ל דפסולה היא, דאי אמרת כשירה היא א"כ יהא ניחא ליה במה שעלה עליה זכר כיון דאין הפרה פסולה, וכיון דניחא ליה אם כן פסולה, ועוד אומר ריצב"א דמיירי כגון שהיו הבעלים שם בשעה שעלה עליה זכר וא"כ מדלא סליק הזכר מעליה ויש לנו לתלות שיש לו שום ריוח בהאי עלייה א"כ יש לנו לומר דניחא ליה, דאע"ג דהיה מפסיד הדמים יקרים וא"כ היה לנו לומר דלא ניחא ליה, מ"מ י"ל דשמא בההיא שעתא לא היה מתכוין לאותה הנאה, אבל בעלה עליה עוף דליכא לתלות בשום דבר שבעולם לומר דניחא ליה ומ"ה כשירה. וממ"ק דכיון דכי ניחא ליה פסולה א"כ היכי קאמרי לעיל הכניסה לרבקה ודשה כשירה הא ניחא ליה בדישה, לפי' רש"י ניחא שפיר שפי' דמיירי בעגלה ערופה ועגלה ערופה בת שנתה וא"כ יש לנו לומר שאין רצונו (להטריפה) [להטריחה] לפי שהיא ילדה, וא"כ לא ניחא ליה בהאי דישה כלל, אבל לר"י דפירש דמיירי בפרה אדומה ק' אמאי כשירה הא ניחא ליה בהאי דישה, וי"ל דא"ה לא ק' מידי דפרה בת שתים ואכתי ילדה היא ואין רצונו להטריחה. ועי"ל דלעיל מיירי שיש שם פרות אחרות הרועות שם וא"כ שפיר נעשת הדישה בלא היא, וא"כ לא ניחא ליה שתדוש עם האחרות, אבל הכא בעלה עליה זכר אינה יכולה להתעב' בהאי עלייה אלא משום זכר, וא"כ יש לנו לומר דניחא ליה ומשום הכי פסול. ור"ח גר' לרבקה פי' לפטמה כמו עגל מרבק, והשתא ניחא דכשירה דלא ניחא ליה שתדוש כדי שתכחיש, ול"נ דא"כ אמאי נקט הכשר דרישא בהכניסה לרבקה ופסול דסיפא בתינק ותדוש כדפ"ל, דליכא לשנויי כדמשני לעיל ברישא רבותא קמ"ל דאע"ג דלא הכניסה לצורכה וכו', וזה אינו דהא הכניסה לפטמה דהיינו לצורכה לכ"נ כפ"ה. וא"ת למאן דלית ליה ג"ש דעול עול ולא יליף ליה פרה מג"ש ואשר איצטריך ליה לרבויי שאר עבודות בפרה, וא"כ האי דרשא דעובד דומיא דעבד בפרה מנליה דהא לא כת' האי קרא אלא בעגלה ערופה, וי"ל דכיון דמרבה שאר עבודות בפרה מאשר א"כ מרבינן להו דומיא דעגלה ערופה ממש דהיינו היכא דניחא ליה, אבל ממ"ק דהכ' אמרי' דעלה עליה זכר פסולה קאמרי ובמסכ' פרה [פ"ב מ"א] אמרי' דקמיפלגי רבנן ור' אליעזר בפרה מעוברת דר' אליעזר מכשיר ורבנן פוסלין ומשמע דעד כאן לא פליגי רבנן אלא משום דמעוברת היא הא לא מעוברת היא כשירה לדברי הכל אע"ג דעלה עליה זכר והכא אמרינן דעלה עליה זכר פסולה, וי"ל דאיכא למימר דההיא ברייתא התם אתיא כר' יהודה דסבר דעלה עליה זכר מאליו כשירה דלא פסל אלא הוא עצמו [ה]עלה עליה זכר, והשתא ניחא דר"א מכשיר דמיירי בעלה עליה זכר מאליו. וטעמא דרבנן דפסלי משום דקסברי עובר לאו ירך אמו הוא וא"כ העובר עצמו הוא משוי ומ"ה פסול, ור' אליעזר סבר דעובר ירך אמו הוא וא"כ לא הוי משוי. ועי"ל דהתם מיירי לענין עובר ליקחנה כשהיא במעי אמה לשם פרה אדומה דרבנן סברי דבעינן שתהא פרה משעת לקיחה דכת' ויקחו אליך פרה אדומה וגו' משעת לקיחה בעינן שתהא פרה ומ"ה פסלי. וא"ת והיכי משכחת לה פרה אדומה מעוברת והלא פרה אדומה בת שתים וקאמר במס' בכורות דפרה לא מיעברא בפחות מג' שנים, וי"ל דהאי שיעורא דבת שתים היינו למטה שאינה כשירה בפחות משתים אבל אינו למעלה דאפי' בת ד' וה' כשירה. במגוד, (פר"ח) [פר"ת] כמו (נגוזו) [נגדו] לי גלימא [בכורות מ"ד ע"ב].
ר' אומר הפת אסורה, דקא סבר דיש שבח עצים בפת כלומר יש הנא' עצים לאפיית הפת שהעצים עושים האפייה ולא הגחלים שכשהאבוקה כנגדו העצים שהן בעין אופין הפת ולא הגחלת, ואע"ג שהפת אפוי בשביל חום האבוקה דהיינו השלהבת קסבר דהאבוקה אינה כגחלת, פי' בע"ז. בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, וק' להרב מכונין דמשמע בשלה דיעבד אין אבל לכתחלה אסור, ואמאי הא אמרינן כל הנשרפין אפרן מותר דמשמע אפי' לכתחלה, וי"ל דיש לחלק בין אפר לגחלים, דדוקא אפרן מותר אבל כשהן גחלים לא מיקרי אפר ואסור. זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה, דלא מצי למימר דחדש יותץ אם לא קסבר זה וזה גורם אסור, דהא איכא זה וזה גורם, זה גורם שהתנור עמד על ידי עצים דאסור (זה) וזה גורם כשהוסק בעצי היתר ואפה בו הפת והא ודאי דלא שמעת ליה זה וזה גורם אסור דהא קיימא לן זה וזה גורם מותר וא"כ היכי קאמר יותץ. ותימה דהא דאמר זה וזה גורם מותר היינו דווקא דיעבד אבל לכתחלה לא, ומ"ה אמרי' ישן יוצן אע"ג דזה וזה גורם מותר משום דלא אמרינן מותר אלא דוקא בדיעבד ונתיצה בתנור היינו דוקא לכתחלה ומ"ה קאמר יותץ, וי"ל דקים ליה נתיצת התנור היינו דיעבד כיון דאיכא הפסד מרובה. וממ"ק דאמאי המתין למיפרך האי קושיא (ד)עד כאן הוה ליה למיפרך מדלעיל אמאי אמ' חדש יותץ הא הוה ליה זה וזה גורם [ו]מותר, וי"ל דלעיל ודאי לא מצינן למימר הכי, דלעיל ודאי מצינן למימר דנתיצת התנור הוי לכתחלה וא"כ לא מצי למיפרך הא הוה ליה זה וזה גורם [ו]מותר דהא דאמרינן זה וזה גורם מותר היינו דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ונתיצת התנור הוי לכתחלה כדפ', וא"כ הוה ניחא הא דאמר יותץ, אבל השתא דקמ"ל הברייתא דבין חדש ובין ישן יוצן א"כ ש"מ דנתיצת התנור הוי דיעבד וא"ה פריך מי שמעת ליה (ולא) [דלא] מצינו דנתיצת תנור הוי לכתחלה וא"כ הוה (לן) [ליה] למימר (יותץ) [יוצן], אלא ש"מ כדפ'.
<h2>דף כז.</h2>
אלא הא ר' אליעזר דעצי(ם) [אשירה], ובדין הוא דהוה מצי למימר הא רבנן דהא רבנן דר' אליעזר אסר טפי מר' אליעזר אלא הא דקא' ר' אליעזר ר"ל ר' אליעזר ומחלוקתו, והא דנקט ר' אליעזר בפירוש משום דניחא לי' למינקט תנא דמפורש שמיה בהדיא, ורבנן דלעיל דאמרי בין חדש ובין ישן יוצן משום שאין שבח עצים בתנור היינו רבנן דר' דקסב' אין שבח עצים בפת, וא"כ כמו כן סברי אין שבח עצים בתנור.
<h2>דף כז:</h2>
הכא בשושיפא לישב עליה דהשתא לא הוי דרך כילוי, ותימה דהא (ד)משמע דדרך כילוי שרי, וא"כ היכי קאמרי ולא ידליק בו הנרות הא הוי דרך כילוי ודרך כילוי שרי, וי"ל דלא הוי דרך כילוי אלא דוקא אותו שמן שהוא סמוך לנר שהנר מוצצת ממנה אבל שאר שמן שאינו סמוך לנר הוי בעין. ומ"מ אית ליה הנאה מאותו שמן שהוא בעין דעל ידי כך שיש בו הרבה שמן מאירה יותר וכיון דאית ליה הנאה מאותו שמן בעין, א"כ לא הוי דרך כילוי, ומ"ה קאמ' ולא ידליק בו הנר. לרבנן דשרו בקמייתא מאי, פי' רש"י (דכיון) [רבנן] דשרו דקסבר[י] דאין שבח עצים בפת, וק' דמאי ר"ל בקמייתא, וי"ל דנקט בקמייתא משום דשמואל אפיך להו, וה"ק לרבנן דשרו בקמייתא מאי קודם דאפיך ליה שמואל מאי. וכי מה בין זה לערלה, ותימה דמאי קא מדמי הקדש לערלה, ערלה שאני דלאחר כילוי מותרת וא"כ בשעת כילויה נמי חשבי להו רבנן כלאחר כילויה (דהא) [והא] לאחר כילויה נמי אסור ומ"ה קמיבעיא ליה בשאפה בו הפת אי שרי אי לא, לכ"נ דהכא מיירי בתנור חדש שהסיקוהו בעצי הקדש דהשתא נגמר הוא על ידי איסור וקמיבעי' להו כשחזרו והסיקוהו בעצים דהיתר ואפו בו הפת אי שרי או לא דהשתא הוה זה וזה גורם וקמיבעיא ליה לרבנן דשרו בקמייתא בההיא דתנור חדש דלעיל בשמעתין דהוה ליה נמי זה וזה גורם מאי, והשתא ניחא דפריך שפיר וכי מה בין זה לערלה כיון דהוי מטעם זה וזה גורם דהשתא ההיסיק מן התנור שאופין בו הפת הוי מעצי דהיתר. הכא בעצי שלמים עסיקינן, ה"נ דהוה מצי לאוקומי אפי' בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר' יהודה דאמר הקדש במזיד אין מתחלל, אלא ניחא ליה למינקט שלמים דמיתוקם בכל עניין אפי' בשוגג דלא שייך בהו מעילה דהא לא הוו קדשי (א') [ה'] וא"כ אפילו בשוגג אינו מתחלל. כגון שנפלה בעצי הקדש מאליה, וק' (דרבותא) [דאי ברייתא] מיירי בעצי אשירה כגון שנפלה מאליה (ו)א"כ היכי קאמר חוץ מעצי אשירה הא אמרינן [ע"ז מ"א ע"ב] ע"ז שנשתברה מאליה דלא נעביד בהו מעשה כלל, אבל כשנפלה דליקה דמעבד בה מעשה הוי כמו בטלה בידים.
לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, והקשה רש"י לפי שיטתו דלעיל אמאי יהא יושב ובטל ימתין עד שעה שביעית ויהא (השבתו לכל) [השבתתו בכל] דבר. ותי' דמיירי באדם שרוצה להפריש מיבשה לים קודם שבע שעות דהשתא לא מצי לבערו בכל דבר דקודם שבע לא הוי השבתתו בכל דבר. חלב של שור הנסקל יוכיח וכו', וקשה לריב"א דהיא גופיה נילף מנותר שיהא בשריפה [ד]דמי לזה בכל צד דאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, ותי' דאיכא למיפרך מה לנותר שישנו בבל תותירו.
<h2>דף כח.</h2>
חזר בו ר' יהודה ודנו דין אחר, נר' לריב"א דמשום הכי קאמר דין אחר יותר מדלעיל משום דלעיל היה צריך לכולן מתחלת דין ראשון דהיינו אכילה אלא מוסיף ביה איסור אחר, וא"כ לא הוה הבנין אב מכל וכל, ומ"ה (קאמר) לא קאמר דין אחר. נותר ישנו בבל תותירו, וק' לר"י דהיכי קאמר לעיל ומה נותר שאינו בבל יראה והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה מדקדמי בל תותירו דנותר לבל תותירו דחמץ הוי משום בל יראה, ואומר ר"י דשפיר עביד הק"ו דמ"מ נותר קל טפי דמיד כשהותיר ודאי עובר, אבל מכאן ואילך אינו עובר, אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר כל שעה ושעה הוא עובר בבל יראה. דאמרי' בשריפה ואתה אומר בקבורה, וק' לר"י לרבנן דאמרי בשריפה אמאי לא ילפינן מנותר שיהא חמץ בשריפה דהאי פירכא ליתא לדידהו דהא קאמרי שהן בשריפה, וי"ל דדרשינן הנותר הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה כדדרשינן לעיל [כ"ד ע"א], וקסברי דאתא למעוטי אפילו חמץ, ור' יהודה סבר דכיון דדמי ליה לנותר לא ממעטינן ליה דדמי לנותר מכל צד דאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו, וא"כ מרבינן ליה כמו נותר. וא"ת א"כ לעיל דמרבינן שאר איסורין דכת' בהו לא תאכל דאסורים בהנאה מנותר לא הוה ליה לרבות מלא תאכל אלא חמץ דדמי לנותר אבל שאר איסורין לא, וי"ל דמשום חמץ לא תאכל למה לי הרי מצינן למילף חמץ במה מצינו מנותר כמו דעבדינן הכא, וא"כ לא איצטריך קרא דלא תאכל אלא בשביל לרבות כל שאר אסורין. וממ"ק לר' יהודה דהיכי קאמר שהן בקבורה בשלמא חטאת העוף הבאה על הספק ניחא דלא הוי דומיא דשאר קדשים דליכא בה(ו) אכילה אבל אשם תלוי דהוי בכלל שאר קדשים ואיכא (בהו) [ביה] אכילה א"כ מאי שנא משאר קדשים שהן בשריפה, וי"ל דקסבר ר' יהודה דהם אתא למעוטי הני דוקא הם בשריפה ולא דבר אחר בשריפה. שתק ר' יהודה, פי' ר"י דהלכה כר' יהודה דאמר חמץ בשריפה דסתם מתניתין (דכריתות) [דתמורה ל"ג ע"ב] אתא כר' יהודה דקאמר התם אלו הן הנשרפין חמץ בפסח וא"כ סתמא כר' יהודה. וא"ת והיכי פסקינן כר' יהודה הא שתק וי"ל דפסקינן כוותיה מטעם דין ראשון ומה נותר שאינו בבל יראה וכו', ול"נ דהא אינו דין קאי למסקנא. לכ"נ להר"ר יחיאל דפסקינן הלכה כר' יהודה ולא מטעמיה אלא משום דאיתא במכילתין דר' עקיבא אומר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ איזהו השבתה שאינו בבל יראה ובל ימצא הוי אומר בשריפה דהא כלה לגמרי. וא"ת א"כ [אמאי] קאמר (בכריתות) [בתמורה] סתמא כר' יהודה לימא סתמא כר' עקיבא, וי"ל דנקט ר' יהודה משום דהוא נזכר בתלמודינו.
שחיקה (לר' יהודה) [לרבה] לא קשיא הא לים המלח הא לשאר נהרות, פי' לים המלח לא בעי שחיקה דספינות אינם הולכות לשם הא לשאר נהרות בעי שחיקה. ותימה דהיכי קאמר הא לשאר נהרות דמשמע דמצי לזורקה לשאר נהרות הא קאמ' לעיל ע"ז דלים המלח קאזלא דמשמע דוקא לים המלח, וי"ל דלעיל ה"פ ע"ז דמיירי כי אזלא לים המלח לא בעיא שחיקה, אבל ודאי מצי לזורקה לשאר נהרות ע"י שחיקה. וא"ת הא מנליה דמיירי כי אזלא לים המלח, וי"ל דבמס' ע"ז מיתניא מצא צורת (חיה) [חמה] וצורת (ירקון) [דרקון] יוליך (הנאה) לים המלח ובתר הכי קאמר ר' יוסי למילתיה, וא"כ מסתמא מיירי בים המלח דומיא דרישא, ומ"ה קאמר ע"ז דלים המלח קאזלא, והשתא קאמרי לרבה דלים המלח [אזלא] לא בעיא שחיקה ובשאר נהרות בעיא שחיקה. וק' דהיכי פליג עליה רב יוסף מהאי מילתא דלים המלח קאזלא לומר דלשם נמי בעיא שחיקה הא ספינות אינם הולכות לשם, וי"ל דאה"נ דמיהא לא פליג עליה ולא פליג אלא דווקא בחמץ דלרבה אפי' בנהמא בעיא פירור ולרב יוסף כיון דמאיס לא בעי פירור, אבל בע"ז לא פליגי לענין שחיקה דתרווייהו מודו דלים המלח לא בעי שחיקה ובשאר נהרות בעיא שחיקה. א"נ פליג בע"ז לענין פירושו של ים דקאמר ר' יוסי דרבה קאמר דמיירי לים המלח ורב יוסף סבר דמיירי שפיר בשאר נהרות, ועל ידי שחיקה, וא"כ לפי מסקנ' זו לא מיתוקם תניא כוותיה כדרב יוסף דהא הוי נמי כוותיה דרבה דבהא לא פליגי כדפ'. וא"ת לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי וקאמרי דע"ז לא מצי לזורקה לשאר נהרות אפי' ע"י שחיקה משום דנעשה אבק ונאספת בשפת הנהר וראויה לזבל, וא"כ מאי תקנה איכא בע"ז וכי צריך להוליכה לים המלח, וי"ל דשוחקין אותה ואחר כך קוברין אותה.
<h2>דף כח:</h2>
ובשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, וק' דמאי קאמר אתאן לת"ק אפי' לר' שמעון נמי אתא דהא קא' ר' שמעון דחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר בולא כלום, וא"כ הא דקא' משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתיא שפיר כוותיה ומיירי בליל חמשה עשר דאז אסור באכילה ובהנאה, וי"ל (אהא) [דהא] דקאמר ר' שמעון אינו עובר בולא כלום לאו לגמרי קאמר לענין אכילה דודאי לדידיה נמי איכא איסור עשה באכילת חמץ משש שעות ולמעלה דכת' תשביתו שלא כדרך אכילה משמע, והשתא ניחא דלא מצי למימר אתיא כר' שמעון דהא לר' שמעון איכא איסור אכילה משש שעות ולמעלה ואיסור הנאה ליכא אלא דוקא בתחלת ליל חמשה עשר [והאי] דאמר מותר [ב]הנאה [משום] דתשביתו משמע השבתה שלא כדרך הנאתו לאפוקי אכילה אע"ג שהוא מבערה מן העולם כשהוא אוכלה מ"מ אסור דהיינו כדרך הנאתו, אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר' שמעון. וקשה א"כ אמאי שורפין אותו בשש לא ישרפהו אלא מעט מעט דהרי הוא מותר בהנאה, וי"ל דחיישינן דילמא אתי למיכל דהא דשרינן להסיקו תחת תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא דילמא אתי למיכליה. אבל מספקא ליה להר"י אי חשבינן השבתה אם היה מוכרו לגוי או לא מי אמרי' דמוכרו לגוי לא חשיבא השבתה דאי חשבינן ליה השבתה אליבא דר' שמעון אמאי ישרפנו בשש היה לו למכור לגוי, או דילמא דמכירה לגוי חשיבה ליה השבתה והא דאמר ר' שמעון ישרף בשש לא אשכחנ' דקאמר ר' שמעון הכי אלא גבי תרומה דלא איפשר למוכרה לגוי כדאמרי' סוף פ"ק [כ' ע"ב] דר' שמעון (ד)אמר דשורפין תרומה טהורה וטמאה זו לעצמה וזו לעצמה ושורפין דקא' היינו בשש דהיינו בשעת הביעור, אבל בחולין סבר דמכירה לגוי חשיבא ליה השבתה.
תלתא קראי כתיב חד לקודם זמנו וחד לאחר כו', וקשה דהכא משמע דנפיק לאו דקודם זמנו מייתור דקרא ולעיל אפיקתיה מעליו. וי"ל דתרווייהו צריכי דאי מעליו לחוד ה"א דעליו ר"ל דאכילת פסח דהיינו בליל ט"ו להכי איצטריך יתור להשמיענו דקודם נמי אסור, ועליו ר"ל עליו דשחיטת פסח דלא מצי למימר דעליו ר"ל דאכילת פסח דא"כ לישתוק קרא מייתור ולכתוב עליו לחוד והוה ידענא דעליו ר"ל דאכילה דאי לא הוי עליו לא הוה ידעינן מאיזה זמן הוא אסור מאיסור דקרא שעה אחת קודם ט"ו או שתי שעות להכי איצטריך עליו להשמיענו דהוי אסור משעת שחיטת הפסח מאחר שכתוב ייתור דלאו להשמיענו איסור דקודם זמנו. אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו בדבר אחר מניין, פי' רש"י מאליו בלא שום דבר חמוצו בדבר אחר מניין פי' על ידי שאור, ול"נ דהכא משמע שנתחמץ מאליו מיקרי טפי חמץ משנתחמץ ע"י דבר אחר, ובמס' מנחות [נ"ב ע"ב] משמע איפכא דקאמר התם גבי שתי הלחם דבאות חמץ דכת' חמץ תאפינה ר' מאיר [אומר] שיאור באה חמץ מתוכו פי' מעצמו מניח לחמצו, ר' יהודה אומר אף היא מצה מן המובחר אלא מביא שאור ונותן לתוכו אלמא דנתחמץ ע"י דבר אחר מיקרי טפי חמץ משנתחמץ מאיליו, וי"ל דאה"נ דנתחמץ ע"י דבר אחר מיקרי טפי חמץ משנתחמץ מאיליו, ונתחמץ מאליו דקאמר הכא ר"ל ע"י שיאור, וה"ק אין לי אלא שנתחמץ מאליו כגון ע"י שיאור דבהכי מיקרי שפיר מאיליו כגון דהחימוץ הוי ממין מצה, חימוץ בדבר אחר מנין כגון שנתחמץ בשמרי יין. [ה]הוא עליו לקובעו חובה אפי' בזמן הזה הוא דאתא, וק' לרש"י תפוק לי מקראי דכת' שבעת ימים מצות תאכלו ו(כ)גו' (שבעת ימים) מצות יאכל [את שבעת הימים], ופי' רש"י דמכל הני לא נפקי' חובה דהא כת' שבעת ימים ואינה חובה אלא לילה ראשונה ולא נפקינן מינייהו אלא דווקא שלא יאכל חמץ אבל אם רצה ליזון בלא חמץ ובלא מצה הרשות בידו, אבל לקובעו חובה נפקינן אפילו בזמן הזה מהאי קרא דהכא מדכתב לה להיקישא גבי ערב פסח כדכת' תאכל עליו מצות דמשמע כי פסח מה פסח לילה הראשון אף היקישא דשלא בזמן פסח לילה הראשון. בו הוא אינו אוכל אבל הוא אוכל (בפסח) מצה ומרור, וא"ת א"כ היכי מיירי הא דקאמר בן נכר (בן נכר) [בו] אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור, בשלמא גבי ערל ניחא דר"ל דחייב לאכול מצה ומרור, ומ"מ פסח לא מצי למיכל כדכת' כל ערל לא יאכל בו אבל גבי בן נכר מאי קאמר אי ר"ל שחייב פשיטא דאפי' בפסח נמי הוא חייב שהרי ישראל משומד (ד)חייב בכל המצות האמורות בתורה כמו אם היה נוהג מדת יהודי, ואם לימא שמותר לאכול מצה ומרור פשיטא וכי קדושה יש בהן הא אפילו גוי מצי למיכל מינייהו, ונר' לר"י דלעולם ר"ל חובה שחובה לאכול מצה ומרור, וכ"ת אפי' פסח נמי י"ל דמיירי קרא היכא דעשה תשובה בין עשייה לאכילה דהשתא לא מצי אכיל מפסח שהרי עדיין לא עשה תשובה כשנשחט הפסח, וסד"א כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ובפסח לא מצי למיכל, במצה ומרור נמי לא אכיל קמ"ל דמחוייב הוא לאכל מצה ומרור.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא אפי' תוך זמנו נמי מותר, פי' רש"י באכילה. וק' לר"י דהיכי הוה מצי למימר הכי הא קחזינן לעיל [ה' ע"ב] גבי חמץ של גוי כי קבל עליו אחריות עובר עליו וכ"ש הכא (הכי) [דכי] שקיל ליה למיכליה קם ליה ברשותיה, וא"כ ודאי עובר עליו, לכ"נ לר"י דהא דקאמר הכא דאפי' תוך זמנו נמי שרי ר"ל בהנאה, וה"ק אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה לאחר הפסח. ובדין הוא דאכילה נמי שרי לאחר זמנו כו', ובדין הוא דאפי' תוך זמנו נמי שרי בהנאה, ומיהו נראה דבשל גבוה מצינן למימר דאפי' תוך זמנו דמותר באכילה, ולמ"ד דבמזיד נמי אינו מתחלל וא"כ לא קם ליה ברשותיה דאינו עובר עליו. ור' שמעון קנסא הוא דקא קניס, והכי קיימא לן כר' שמעון דאחר זמנו ליכא שום איסור אלא דווקא משום קנס, ובקודם זמנו קיימא לן כר' יהודה דאמר משש שעות ולמעלה הוא בלאו ואסור בהנאה.
אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, ועבדי' כרת כמיתה מ"ה וכי היכי דבמיתה פטור בקלב"ם כמו כן כרת נמי פטור בקלב"ם. ול"נ דהא מיירי הכא בשוגג מדקאמ' ת"ק מעל ובשוגג ליכא כרת וא"כ היכי פטר דקאמ' לא מעל, וי"ל דמיירי במזיד בחמץ ושוגג בהקדש והשתא ניחא דאיכא כרת ומ"ה פטור מקלב"ם. ועי"ל דלעולם מיירי בשוגג בזה ובזה ומ"מ פטר מן התשלומין דעבדינן שוגג כמזיד וכי היכי דבמזיד פטור בשוגג נמי פטור. וק' דאם כן אמאי נקט חמץ של הקדש לנקוט האוכל הקדש (דהכ') [ד]פטור [ד]עבדינן שוגג כמזיד ובמזיד פטור דהאיכא מיתה בידי שמים ואיכא מ"ד התם בכתובות [ל' ע"ב] דבמיתה בידי שמים נמי פטור מקלב"ם וי"ל דהכי לא מצי למימר דגלי קרא דהנהנה מן ההקדש חייב קרן וחומש ואשם, וממ"ק דהיכי קאמר לא מעל ופטור מקרן וחומש ואשם הא מוכח בשבת [צ"ג ע"ב] דאקרב' לא פטור מקלב"ם משום דבא לכפרה, וי"ל דמזיד פטור מקרן וחומש דקלב"ם וא"כ ה"נ פטור מקרבן דהא בהא תליא דקיימא לן [ב"ק קי"א ע"א] דכל היכא דקרן וחומש לא מישתלם אשם נמי לא מישתלם. ומר סבר אין פודין וכו'. וק' להר"ר חיים כהן דהא הכא בחמץ ליכא אלא קדושת דמים בלבד וא"כ היכי קאמ' אין פודין הא מוכח במס' בכורות [י"ד ע"א] דכי ליכא אלא קדושת דמים דלכ"ע פודין, וי"ל דהיינו דוקא בדאורייתא אבל מדרבנן אין פודין והכא מיירי בדרבנן. וכ"ת אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא, וי"ל דכיון דאין פודין א"כ לא שוו מידי דלית בהו מעילה.
<h2>דף כט:</h2>
הדר בי' רב אחא בר יעקב מההיא דהא אסיקנא דלר' יהודה אפי' חמץ של נכרי אסור אחר הפסח, ובריש פ"ק דחולין [ד' ע"ב] מייתי ראייה מחמצן של עוברי עבירה (ואחר) [דאחר] הפסח מותר מיד מפני שמחליפין. וקא' התם סברוה הא מני ר' יהודה היא אלמא דקסבר דמותר וקשיא דר' יהודה אר' יהודה, וי"ל דההיא דהתם מיתוקמא כרב אחא בר יעקב וקודם דהדר ביה דאז הוה סבר דלר' יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. מ"ד מעל כר' יוסי הגלילי דקסבר דחמץ מותר בהנאה וא"כ מצי למוכרו לישראל להסיקו תחת תבשילו ומ"ה מעל דהא הפסיד ההקדש, וק' דהיכי מצי ישראל לקנותו הא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וי"ל כיון דמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער, ומ"ה אינו עובר עליו. וממ"ק דהיכי קאמר דיקנהו הישראל להסיקו תחת תבשילו הא (ד)קאמר הכא דאין פודין, וי"ל דהיינו דוקא להאכילו לכלבים דאיכא בזיון דקדשים, אבל ודאי שאר הנאות מותרות. וממ"ק דאמר (פ"ק) [בב"ק נ"ג ע"ב] דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור דנבילתו לא הוי לבעלים משום דאין פודין, ואמאי והאמרי הכא דשאר הנאות מותרות, וי"ל שאני התם דקדושת הגוף היא וא"כ איסור דאין פודין הוי התם דאורייתא, ומ"ה דין הוא (בשאר) [דשאר] הנאות נמי אסורות אבל הכא דליכא אלא קדושת דמים וא"כ איסור דאין פודין לא הוי אלא דרבנן, (ו)מ"ה דין הוא דשאר הנאות (נמי) מותרות. ומ"ד לא מעל כרבנן, וק' דהיכי קאמרי דלא מעל מ"מ מפסיד ההקדש דהא יכול למוכרו לגוי להסיקו תחת תבשילו. וי"ל דקסברי רבנן דבשום ענין אינו יכול למוכרם לגוים משום דחיישינן שמא לא יסיקם תחת תבשילו אלא יאכלם, וא"ת ולמכור ההקדש לגוי ויסיקנו הגוי בפניו, וי"ל דחיישינן דילמא אתי הישראל למיכל מיניה אם יהיה בשעת ההסקה, וממ"ק דאמאי קא אמרי רבנן דלא מעל הא הפסיד ההקדש דהיה יכול להסיקו ולמכור אפרו דהא כל הנשרפין אפרן מותר, וי"ל דכמו שהוא בעין עכשיו לא (שני) [שוי] מידי לא שייך ביה מעילה. ונר' דע"כ צ"ל דכ"ע אין פודין דאי גר' פודין א"כ מאי טעמא דמ"ד לא מעל הא הפסיד ההקדש [ד]הרי יכול למוכרו ההקדש לגוי אע"ג דלישראל אסור בהנאה, אלא ודאי גר' אין פודין, ולא ק' דמ"ד מעל דמ"מ הפסיד ההקדש דהא היה יכול למוכרו לישראל להסיקו תחת תבשילו כדפי'. וכן צ"ל דגר' לאו כממון דמי דאי גר' כממון דמי א"כ מאי טעמא דרבנן דאמ' לא מעל הא הפסיד ההקדש דהא ראוי לאחר הפסח והוי גורם לממון ודבר הגורם לממון כממון דמי אלא ודאי גר' לאו כממון דמי, ולר' יוסי לא ק' דהיכי קאמר דמעל כיון דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דהא מפסיד ההקדש כדפי' שהיה יכול למוכרו לישראל להסיקו תחת תבשילו.
ורב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, פי' [רש"י] משום חומרא דחמץ דאית ביה כרת, ול"נ דהרי חלב ושאר איסורין דאית בהו כרת ולא גזרינן שלא במינו אטו מינו, לכ"נ דשאני חמץ [ד]גזרינן שאינו מינו אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתי בקל למיטעי. ומ"מ אומר ריב"א דאנן צריכין להאי טעמא דאית ביה כרת דמהאי טעמא דלא בדילי מיניה לחוד לא הוה סגי שהרי כמה איסורין דלא בדילי אינשי מינייהו ולא גזרינן שאינן מינן אטו מינן וא"כ משש שעות ולמעלה ועד ליל חמשה עשר דליכא כרת אלא לאו בעלמא הוי בטל בששים. ואם כן אם נמצאת חטה בתרנגולת צלויה או במצה משש שעות ועד ליל ט"ו אינו צריך אלא נטילת (ב)אותו מקום שנמצאת.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא הלכתא חמץ וכו', פיר' במס' חולין, וגם אפרש הכא. פסק. אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו, ואפי' שאר איסורין נמי מין במינו במשהו מדפסיק רבא כרב והוא אמר אפי' בשאר איסורין. ועוד ראייה מההיא דלעיל דרב אמר בשאר איסורין נמי [מין במינו] במשהו מדאמ' דחמץ אסורו במשהו דאי אמרת דשאר איסורין אינן במשהו אמאי גזר בחמץ. ועוד ראייה בע"ז [ס"ו ע"א] דפליגי אביי ורבא בחמ[י]רא דחטי וחמ[י]רא דשערי, ורב[א] אמר במשהו והלכתא כרבא, וכן ההיא דחמרא חדתא בענבי דפליגי אביי ורבא חד אמר בתר שמא אזלינן וחד אמר בתר טעמא אזלינן ולא פליגי אלא דחד אמר דהוי מינן וחד אמר דלא הוי מינו, אבל כ"ע מודו דמין במינו (בששים) [במשהו]. אבל אין להקשות מההיא (דכל הבשר) [דגיד הנשה צ"ז ע"א] דאמר רבא אמרו רבנן בקפילא אמרו רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא אמרו רבנן בששים, י"ל דרבא אמרה ולא סבר ליה כדאשכחנ' בגיטין [ס"ה ע"א] דרבא אמר שלש מדות בקטנה והוא לא סבר לה כדאשכחנ' בנדה [מ"ו ע"א] דקטנה ממאנת עד י"ב שנים, אלא משמע דלית ליה ההיא דגיטין. וכשבא רת"ם הנהיג בו היתר ופסיק מין במינו בששים כמו ההיא (דכל הבשר) [דגיד הנשה] דאמרו רבנן בטעמא, ועוד ראייה (דתנן) [דתניא] [זבחים ע"ט ע"ב] חרסן של זב וזבה מדיחו במים פעם ראשונה ושנייה טמא שלישית טהור, בד"א במים אבל מדיחו במי רגלים אפי' אלף פעמים טמא דמין במינו לא בטיל, ור' אליעזר בן יעקב אומר בין במים בין במי רגלים פעם שלישית טהור דמין במינו בששים אלמא דהלכתא דמ"ב בששים דהלכה כר' אליעזר בן יעקב והכא לא גר' במשהו כרב. וראיה (ו)[ד]שאלו מדקמיה רב נטרונאי גאון הא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב או בנותן טעם כר' יוחנן ושני מדלא יהיב טעמא למילתיה ש"מ דלא גר' ליה ואי גר' ליה דווקא חמץ דחמיר איסוריה אבל שאר איסורין בששים, ומההיא דכל הבשר דאמ' כ"ע מודו דמין במינו במשהו היינו אליבא דאותה ברייתא דפליגי ר' ורבנן ולית הלכתא כוותייהו, ומההיא דע"ז דחמרא חדתא התם מיירי בטבל ויין נסך דכ"ע מודו אפי' ר' יוחנן דאמ' ושאר איסורין בנ"ט מודה בטבל ויין נסך במשהו. ועוד אומר רת"ם דאפי' חמץ בפסח היה לנו להתיר בנ"ט דהא פליגי הכא רב ור' יוחנן וקיימא לן כר' יוחנן לגבי רב, ולאחר פטירתו של רש"י הביא רת"ם אותם ראיות ואמר אי לאו דמיסתפינא מחביריי דקרו לי יעקב שריא הייתי מתיר חמץ בפסח בששים. וחטה שנמצאת בתרנגולת אם נתבשלה בפסח אסורה מפני שהרוטב מפעפע הטעם בכל הקדירה, אבל אם נצלת מותרת בקליפה, וראיה מפ' גיד הנשה [צ"ו ע"ב] דאמר ירך שנתבשל בטלה בששים אמר שמואל לא שנו אלא נתבשלה אבל נצלה קולף והוא סבר כל איסורים במשהו וא"ה אמר קולף מיהו אין זה ראייה דאיכא למימר שהוא או' אליבא דברייתא ולא סבר ליה מיהו אומר רבינו ברוך דסגי בקליפה. ויש שהיו רוצים להתיר חטה הנמצאת בתרנגולת מפני שמתעכל במיעיה כדאמ' [אהלות פי"א מ"ז] (אם) [כלב] שבלע כזית מן המת דהוי שיעורו בג' ימים שיעכל במיעיו, אבל בעופות כדי שתפול (לארץ) [לאור] ותשרף ובשיעור זה הוא מתעכל מיד וטהור, וטעות הוא לפי שיש חילוק בין איסורא לטומאה דהתם [בכורות ז' ע"ב] נמי אמר דג טהור שבלע דג טמא הדג טמא, אלמא לא מחזקינן במעוכל גבי איסורא דשני איסורא מטומאה ה"נ אמרי' גבי חטה. לשון ר"פ הגה"ה (בע"ג) [בע"פ] יש להתיר חטה שנמצאת בתרנגולת צלויה או במצה אע"ג שנאפת אחר חצות, ומיהו אם חזרו והוחמו המצה או הצלי (כשם) [בשעה] שהחטה שם משנכנס י"ט אסור דחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי במשהו. ואם נאפת בפסח עם שאר מצות מסקנא שנכון לאסור אותה מצה והשאר מותרות. ועוד פי' בשם הגדולים מאייברא שאוסרין התרנגולת שנמצאת בה חטה אפי' במליחה, וכן הרר"ט. אך בתוס' רבינו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצלויה אפי' יש כמה עופות בשפוד כולן אסורין לפי [ש]כשהופכין השפוד מוליך הטעם בכולן, אבל במליחה מותר ע"י קליפה.
אמר רב קדירות בפסח ישברו אמאי נשהינהו עד לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינו גזירה דילמא אתי למיעבד במינו, וא"ת והאמרינן לעיל דרב לא גזר שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו וא"כ היכי קאמר הכא גזירה דילמא אתי למיעבד במינו, וי"ל דלא דמי דלעיל נמי מיירי לאסור בתערובת בדיעבד, ומ"ה קאמר דלא גזר, אבל הכא דפריך וליעביד בהו שלא במינו בהכי ודאי גזרינן דאי שרית ליה למיעבד שלא במינו אתי למיעבד במינו. פסק. ופסק רש"י דלית הלכתא כרב מתרי טעמי חדא דאית ליה כר' יהודה ואנן קיימא לן כר' שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ועוד דקסבר דנ"ט לפגם אסור מדקאמר ישברו ואנן קיימא לן דנותן טעם לפגם מותר. וק' דהכא משמע דסבירא ליה לרב דנ"ט לפגם אסור וא"כ במ' ע"ז [ס"ח ע"ב] גבי ההיא עובדא דאתא לקמיה דרב דעכברא (ו)נפל לשיכרא ואסר רב ומספקא ליה אי אסר רב משום דקסבר נ"ט לפגם אסור או משום דעכברא דנפל לשיכרא אשבוחי משבח, ואמאי לא תיפשוט להו דנ"ט לפגם אסור מהכא, וי"ל דמהכא לא מצי למיפשט דאפי' כי אסר הכא נט"ל שמא בעלמא סבירא ליה דנט"ל מותר ושאני הכא דהוי השביח ולבסוף פגם, אבל בההיא דנפל עכברא לגו שיכרא הוי פגום מעיקרו וא"כ שמא סבר לי' דמותר ומ"ה מספקא להו. ותדע דהא איכא חילוק בין השביח ולבסוף פגם ובין פגם מעיקרו דהא איכא מ"ד התם דשמן של גוים אסור ואפילו בכלי שאינו בן יומו מפני שקליפתן של גוים אוסרתן וגבי דבש מסיק ואמר דבשן של גוים בכלי שאינו בן יומו מותר דלמאי ניחוש אי משום גיעולי גוים הא נותן טעם לפגם הוא ומותר ומאי שנא דדבש שרי ושמן אסור, אלא היינו טעמא דשמנונית כלי גוים משבח להו לשמן ומ"ה אסור אע"ג דהדר פגמיה, אבל דבש דשמנונית כלי פוגמתו מעיקרו מ"ה שרי, אלמא דיש חילוק בין פגם מעיקרו ובין השביח ולבסוף פגם. ועוד אומר הר"ר יוסף דנבנדיוש דלא מצי למיפשט דנ"ט אסור דשאני הכא [ד]משום הכי אסר רב נט"ל דכיון דקסבר חמץ במשהו בין במינו בין שלא במינו א"כ אוסר משהו ולא גרע פגם ממשהו ומ"ה אסר נט"ל, אבל ודאי ליכא למיפשט מיניה בעלמא. וממ"ק דהיכי מוכח מהכא דרב אסר (מהכא) נ"ט דילמא דהא דאסר היינו משום דגזרי' שאינו בת יומה אטו בת יומה, וי"ל דהא ליכא למימר דהא אחר הפסח ליכא שום קדירות בת יומן דהא עבר עליהם כל יומי הפסח, ועוד אומר הר"ם דמדקאמר רב במילתיה דילמא אתי למיעבד משמע דאסר אפי' בדיעבד, וא"כ ליכא למימר דאסר משום גזירה דמטעם גזירה לא הוה אסר דיעבד, דאע"ג דאמרי קדרות בפסח ישברו דהוי דיעבד מ"מ מה שבתוכו לא אסרינן. וממ"ק דמאי קאמר תלמודא ונשהינהו עד לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן והא אין מבטלין איסור לכתחלה, וי"ל דאין זה לכתחלה דכיון דאמרי ישברו היינו דוקא דיעבד, א"נ לעולם אימא לך בעלמא דאין מבטלין והכא שאני דאית ביה פגם ומשהו ומ"ה אמרי' דמבטלין. ועי"ל דהא דאמרי דאין מבטלין היינו דוקא בנתכוון ליהנות מן האיסור אבל לא נתכוון ליהנות מן האיסור מבטלין דאי לא תימא הכי היכי מגעילינן כלי שהוא בן יומו בתוך כלי גדול שיש בו ששים מבליעתו הא בולע איסורא במנא דמגעילינן להו וחוזר איסור שבמים ונותן טעם לכלי וא"ה מגעלינן וסגי בהגעלה, אלא לאו היינו טעמא משום דלא נתכוון ליהנות, הכא נמי משום הכי מבטלינן משום דלא נתכוון ליהנות. וממ"ק דהאי קדירות היכי דמי אי מיירי דנשתמש בהו חמץ בעין כגון דייסא או וויירמשיאל"ש א"כ כולה קדירה נעשית נבילה ובכולה משערינן ואי דלא נשתמש בהו חמץ בעין רק תבשיל בשר וכיוצא בו ומשום דלא איפשר למינטריה שפיר מחמץ מגעלינן להו והלא נתבטל קודם הפסח ואפי' בתוך זמנו נמי מותר, ואומר הר"ם דלעיל מיירי דנשתמש בהו חמץ בעין ומ"מ לא אמרי' דנעשית נבילה דמגעלינן הרבה פעמים ואחר כך נישייליה לקפילא ארמאה וטעים ליה אם יש בו טעם חמץ או אם פגם טעמא ומהימנינן ליה. ול"נ לרבי' יהודה דנהי דפגי' ממנו טעם חמץ מ"מ המים נעשים נבילה וחוזר האיסור ונבלע בכלי דהא כל כלי שהוא אסור שאינו בן יומו אף לא בשל בתוכו אלא מים לבד מ"מ המים חוזרין ועושין הכלי כמו שהוא בן יומו, לכ"נ דלעולם מיירי דנשתמש בהו חמץ בעין ומ"מ היינו טעמא דלא משערינן בכוליה דהואיל דאיכא ימים רבים דלא (נתתמשו) [נשתמשו] בו (ו)נתבטל כל איסורו ונתייבש והלך לו.
דילמא אתי למיכליה בכותחא, ותימה דליקנחיה יפה ויאפה בו הפת ויהא שרי דהא הוי נותן טעם בר נותן טעם, הבשר לתנור והתנור לפת ועדיין אינו אסור עד שיאכלנו בכותח' דהכי אמרינן פ' כל הבשר [חולין קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח והיינו טעמא משום דאיכא תרי נותן טעם הבשר לקערה והקערה לדגים. לכ"נ לריב"ן דדווקא עלו בקערה אמרי' דמותר אבל נצלו בקערה לא והכא היינו נצלו ומ"ה אסרינן, ומ"מ אין זה ראייה מכאן דלאו דוקא עלו דה"ה נצלו, ומ"מ לא ק' מההיא דהכא לההיא דהתם דשאני הכא גבי תנור דלא איפשר למיקנחיה שפיר משום דאיכא ביה גומות ואיכא שמנונית בעין ומ"ה אסרינן הפת למיכליה בכותחא. ומ"מ נראה דאפי' אמרינן דדוקא עלו אבל נצלו אסור מ"מ היינו דווקא נצלו דליכא אלא תרי נותן טעם אבל בנתבשלו דאיכא תלתא נותני טעם מותר, דאיכא ג' נותני טעם הבשר למחבת והמחבת למים והמים למה דמבשל לתוכו, דליכא למימר דכשהבליעה נפלטת מן המחבת נכנסת מיד להאי דמבשל לתוכו וליכא אלא תרי נותני טעם דכיון שהמים מפסיקין נכנס קודם למים ומן המים נכנס להאי דמבשל לתוכו. ומכאן התיר ריב"ן ביצים שנתבשלו במחבת חולבת להשים אותה בפשטיד"א עם בשר כיון דאיכא ג' נותני טעם. וממ"ק דהכא קאמר דהפת אסור למיכליה... ואפי' במילחא, ולקמן פ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב] אמרי' פת שאפאן עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח משמע דוקא בכותח אבל עם בשר מותר, וי"ל דלא דמי דשאני התם דליכא אלא ריחא בתנור אבל הכא הבליעה נפלטת ונבלעת בפת כדפ' שאין יכול לקנחו שפיר ומ"ה אסרי'. פסק. וריחא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דהא דאמרי' ריחא מילתא היא היינו דוקא בתנוריהן שהן קטנים אבל בתנורים שלנו שהם גדולים ודאי ריחא לאו מילתא היא, אבל אם יצא ושמן מפשטייאה של נבילה ונמשך עד תחת הפשטייאה של היתר או נוגעות זו בזו אסורה. ואותו דקר שקורין פיילא שבו מוציאין את הפת מן התנור דאם נמשך משמנונית הפשטייאה של נבילה על גבה שלא יוכל להשתמש בה הישר' כל אותו היום עד למחר ולמחר מצי להשתמש בה, ואע"ג דגזרינן שאינו בן יומו אטו בן יומו מ"מ שאני הכא דלא איפשר דלא יעשה הגוי דקר חדש בשביל הישר'. וכן מחבת שלנו שקורין טרפ"א נראה דהוי כתנור שלהם ואם אפה תחת הטרפ"א ככר חלה אחת עם הפשטייאה לא מצי למיכלה אלא עם בשר.
<h2>דף ל:</h2>
והלכתא אידי ואידי ברותחין. תימה דבמס' ע"ז [בתוספתא פ"ט ה"ב] תניא הסכינים והשפודים ואיסכלאות מלבנן באור, וכן בפ"ק דחולין [ח' ע"א] דאמר רב נחמן סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר, ופריך ותיפוק לי משום שמנונית דאיסורא ומשני כגון שלבנה באור, וי"ל דבירושלמי [ע"ז פ"ה הט"ו] מפרש דמיירי בסכינים גדולים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד, וכן ההיא דחולין. ועי"ל דההיא דהתם איסורא בלע והכא היתירא בלע וכי פליט ליתא לאיסורא בעיניה. ואותם סכינים שבלועים בהיתר סגי ברותחין אבל סכינים של גוים צריך ליבון. ועל כן היה מצריך ר"י ב"ר מאיר ליבון לאותם סכינים ישנים שקונים מגוים, וא"כ לשוחזו באבן שקורין מולא בלט סגי שהרי ליבון אינה מסיר אלא כדי שיסיר קליפה עליונה והאבן מלבן אותן ומסיר הקליפה. אבל אותם סכינים שיש בהם חריצים שקורין אשקייאש צריך לבון ולא סגי בהשחזה בריחים לפי שהריחים אינם יכולין להסיר הקליפה שבתוך הגומות, אבל הוא יכול להסי' האיקייאש בסכין אחר וללבנו בסכין אחר ולהסיר הקליפה ע"י סכין חריף ומותר בכך. ואותן טראפש הבלועות בהיתר אינו צריך אלא לחממה על האור כדי שתאדים אבל אינו צריך כדי שיסיר הקליפה. פסק. ואותן טרפש הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא, כשאדם רוצה לעשות בי"ט פשטייאה מבשר ואין לו אלא טרפש חולבת מותר להכשירה ולחממה באור, אע"ג דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן [שבת קל"ג ע"א] הוא ולא מכשיריו, שאני הכא דצורך אוכל נפש הוא דמיד כשיהיה חמה... ואז יהיה כשירה ישים אותה מיד על הפשטייאה ומאותה חמימות יאפה הפשטייאה, וא"כ הוא אוכל נפש ממש. אבל אותן טרפ"ש הבלועות מאיסור אינו יכול לחממה להכשירה שהרי צריך לחממה עד כדי שישיר קליפה העליונה והפשטייאה אינו צריך לחמימו' (בזה) [כזה] וא"כ מכשיר אוכל נפש הוא. [א"ה, עיין ארחות חיים הל' יו"ט סי' ס"ז בשם הר"פ].
עץ פרור מגעילן ברותחין קסבר כבולעו כך פולטו, וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא דסגי בהגעלה, וי"ל דסד"א כיון דפעמים שסומך הכף שקורין קולייר"א על גבי הקדרה לצד האור והאור מכניס השמנונית לתוכה דהוי תשמישו על ידי האור והוי צריך ליבון, לכך איצטריך לאשמועינן דסגי ליה בהגעלה. פסק. א"ל זה תשמישו ע"י צונן וזה תשמישו ע"י חמין, מכאן נראה דצריך כלים חדשים בפסח להשים יינם לתוכו לפי שפעמים שמשימין (המין) [חמץ] בתוך כלי בתוך היין ומשימין לצד האור.
ובית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי, פי' מפני התבלין שהן חריפין, וכן פי' בערוך, ופי' ר"ת דהכא מיירי בלא הגעלה אבל ודאי בהגעלה סגי, ושוב חזר בו דכיון שהאיסור שבו משום קיוהא דחמץ לא סגי ליה בהגעלה, וצריך מורטיי"ר חדש. אבל העולם נוהגים להסיר הקליפה העליונה במקב' של ברזל ודומה כמין חדש, אבל מדוכות של גוים שאינן אסורין אלא משום שמנונית בהני ודאי סגי בהגעלה להפליט השומן. והר"ר שמשון מפרייר"א פי' דהא דאמרי' הכא בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי היינו דוקא ללוש בתוכו משום דקיוהא דחמץ מחמיץ העיסה, אבל שאר תשמיש מותר [ע"י] הגעלה. פסק. ומסתבר טפי כפי' ר"ת לכן טוב הוא להסיר אותם תיבות שלשין בהן מן הבתים בפסח, אע"פ שאין בהם חמץ.
היכא דאקדיש (לזה) [לוה] וזבין לוה (פי') וכו', ותימה דהיכי מיירי דהכא אמרינן דשעבוד מפקיע מידי הקדש ובעלמא אמרי' [כתובות נ"ט ע"ב] דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וי"ל דהא דאמרינן דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא בקדושת הגוף אבל הכא מיירי בקדושת דמים, ומ"ה קאמ' דשעבוד מפקיע מידי הקדש.
<h2>דף לא.</h2>
וזקפן עליו במלוה, פי' וקבע לו זמן ובתוך אותו זמן מת ראובן, וא"ת למה לי זקפן במלוה בלא זקיפת מלוה יכולין היתומים לטעון כל מה שהם טוענין, וי"ל דאי לא זקפן עליו במלוה הוה שמעון מצי למימר שהיה תופס מעות מחיים בשביל אחריו [דהא דמי מכר] עומדים ליפרע מיד בלא איחור [והוי] כמי שתפס מחיים ותפס מחיים שמיה תפיסה, אבל השתא שזקפן עליו במלוה לא מצי טעין שהי' תופס במעות האילו שהרי לא הגיע זמן של פריעה כדמוכח בכתובות [פ"ה ע"א] דבעינן הוכחה (שיעכבם) [שעיכבם] לשם תפיסה מחיים דקאמ' אית לך סהדי דתבעינהו מחיים וכו'. משעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. וא"ת גבי מטלטלי נמי נימא הכי, וי"ל דדווקא קרקע שייך למימר הכי שהוא בת שעבוד וכשקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כמו שהוא בידו כיון שאם מכרוה או משכנוה ראובן חוזר וגובה אותו וחשיב כאילו הוא בידו כבר משועבדת נמי לבעל חוב, אבל במטלטלין אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאם מכרום או משכנום אינו גובה מהם.
<h2>דף לא:</h2>
הא דא"ל מעכשיו הא דלא א"ל מעכשיו, הא דקאמ' אינו עובר מיירי דלא א"ל מעכשיו והא דאמ' עובר מיירי דא"ל מעכשיו, והא דאמר הגעתיך ר"ל מעכשיו יהא שלך אם לא (אפרק) [אפרע] לך לזמן, ומ"מ קשה לאביי דאמ' למפרע הוא גובה היכי קאמר אינו עובר הא הוי ברשות הישראל כיון דלמפרע הוא גובה, וי"ל דאביי מוקי לה דפרעיה קודם דמטא זמניה דהשתא לא הוי ברשות הישראל דהא דאמר למפרע הוא גובה היינו היכא דלא פרעיה קודם זמניה והכא מיירי דפרעיה קודם זמניה ומ"ה קאמר אינו עובר והא דאמר עובר מיירי דלא פרעיה ור"ל הגעתיך כלומר החמץ יהא שלך בשביל החוב. אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח ד"ה עובר, וא"ת ולאביי דאמר למפרע הוא גובה א"כ ברשות הגוי הוא וא"כ היכי קאמר דברי הכל עובר, וי"ל דהא דאמר למפרע הוא גובה היינו היכא דלא פרען קודם דמטא זמניה, והא דקאמר הכא דדברי הכל עובר מיירי דפרעוה קודם דמטא זמניה ומוקי ליה לברייתא בהירהינו אצלו ובדר' יצחק קמיפלגי.
וצריך שיבטל בלבו, פ"ה שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו, פי' בבל יראה. וק' דאפי' לא יתפקח הגל איכא משום בל יטמין, ועו"ק אמאי נקט בלבו לימא צריך שיבטל דהא בעינן ביטול בפירוש כדמשמע בכל דוכתא, לכ"נ לרבי' מנחם מייונ"י דלעולם מיירי שבטלו קודם הפסח כדרך כל מבטלים, וא"כ ליכא משום בל יראה ומשום בל יטמין, ומ"מ בעי בטול בלבו שיחשב שלא ליטלו ושלא לפקח הגל דילמא אתי למיכליה.
<h2>דף לב.</h2>
בהא סבר לה כר' נחוניא בן הקנה עד אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, (אלא) דעביד כרת כמיתה, וכי היכי דפטור ממיתה משום קלב"מ כדנפקא לן מלא יהיה אסון כמו כן בכרת נמי מיפטר משום קלב"מ, ומ"ה קאמ' גבי תרומת חמץ דבמזיד פטור דהאיכא מיתה בידי שמים, ועבדי' מיתה ככרת ומיפטר מקלב"ם, והק' רש"י אמאי נקט תרומה לינקוט האוכל חמצו של חבירו וניתני שוגג חייב לשלם ומזיד פטור משום כרת, וי"ל דנקט תרומה להשמיענו דכי הזיד בתרומה ושגג בחמץ דמיפטר מקלב"ם דתרומה דבתרומה איכא מיתה בידי שמים ועבדינן מיתה ככרת דכי היכי דבכרת בידי שמים פטור מקלב"ם כמו כן במיתה בידי שמים פטור מקלב"ם. וממ"ק דאמאי נקט חמץ לינקוט תרומה בשאר ימות השנה דפטור מקלב"ם כדפ' משום מיתה דבתרומה איכא מיתה בידי שמים, וי"ל דנקט חמץ למיסתמיה כר' יוסי הגלילי ואשמעינ' דהיכא דשגג בזה ובזה דחייב דחמץ בר דמים הוא והיינו כר' יוסי הגלילי, והא דקא' בשוגג משלם קרן וחומש ע"כ צ"ל דמיירי דשגג בזה ובזה דאי מיירי בהזיד בחמץ אמאי משלם והא איכא כרת וא"כ מיפטר משום קלב"ם, ואי הזיד בתרומה אמאי משלם חומש, אלא צ"ל דודאי שגג בזה ובזה, עד כאן לשון רש"י. והשתא קאמרי לעיל דקאמ' דנקט תרומה להשמיענו דכי הזיד בתרומה ושגג בחמץ דמיפטר משום קלב"ם דתרומה ועבדי' מיתה בידי שמים ככרת. ותימה דמנלן הא לעולם אימא לך דהא דפטור לאו משום קלב"ם דתרומה הוא דלא עבדי' מיתה בידי שמים ככרת, אלא משום שגגת חמץ דעבדינ' שוגג כמזיד וכי היכי דאם הזיד בחמץ מיפטר משום קלב"ם כמו כן בשוגג נמי מיפטר משום קלב"ם, וא"כ הק"ל אמאי נקט תרומה לנקוט חמצו של חבירו, וע"ק דהיכי קאמר במתני' בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמינן ליה דשגג בזה ובזה, וא"כ היכי חייב הא מיפטר משום קלב"ם דעבדי' שוגג כמזיד, לכ"נ לפרש דמ"ה לא נקט חמצו של חבירו דאי הוה נקט הכי לא הוה מצי למימר בשוגג משלם קרן וחומש דהא מיפטר משום קלב"ם דעבדינ' שוגג כמזיד, אבל השתא דנקט תרומת חמץ ניחא דלא מיפטר משום קלב"ם משום שגגת חמץ דגלי קרא בתרומה דמשלם ולא מיפטר משום קלב"ם דהאוכל תרומה במזיד איתה [ב]מיתה בידי שמים ועבדי' מיתה בידי שמים ככרת לעניין למיפטר משום קלב"ם, וא"ה אמר רחמנא דמשלם בשוגג ולא עבדינן שוגג כמזיד בתרומה, אלמא דגלי קרא דבתרומה לא מיפטר משום קלב"ם וא"כ לא מצינן למימר דפטור משום שגגת חמץ כדפ'. והשתא הא דקאמר במתני' בשוגג משלם קרן וחומש אינו צריך לדחוק ולומר דמיירי דשגג בזה ובזה, דלעולם אימא לך דשגג בתרומה והזיד בחמץ ומ"מ לא מיפטר משום קלב"ם דהא גלי קרא כדפ' דגבי תרומה לא מיפטר משום קלב"ם. [וממ"ק] דלעיל [כ"ט ע"א] קאמר גבי הקדש לא מעל דמיפטר משום קלב"ם ומוקי ליה כר' נחוניא, ואמאי קאמר לא מעל לימא דגלי קרא דגבי הקדש לא שייך פטור דקלב"ם דהא [ב]כל הקדש איכא מעילה ובמעילה איכא מיתה בידי שמים, ועבדינ' מיתה בידי שמים ככרת, וא"כ הוא פטור מקלב"ם דאיכא מיתה בידי שמים ואפי' הוא שוגג מ"מ עבדינ' שוגג כמזיד וא"ה אמר רחמנא דנהנה מן ההקדש מועל אלמא דגלי קרא דפטור מקלב"ם לא שייך גבי הקדש וא"כ אמאי קאמר (קרא) דלא מעל דפטור משום קלב"ם הא גלי קרא דקלב"ם לא שייך גבי הקדש, ואף לפי' רש"י דלעיל שפירש דשוגג ומזיד בחמץ מ"מ נימא כיון דגלי גלי בכל ענין כדפ' הכא גבי תרומה, וי"ל דההיא דלעיל סבר דהזיד במעילה ליכא מיתה כ"א אזהרה וא"כ ליכא פטור דקלב"ם, וא"כ לא מצינן למימר דגלי קרא דגבי הקדש לא שייך פטור דקלב"ם [ד]בהקדש ליכא מיתה בידי שמים דקסבר דהזיד במעילה באזהרה, וממ"ק למ"ד חייבי מלקיות שוגגין פטורין ועבדינן מלקות כמיתה וכי היכי דבמיתה פטור משום קלב"ם כמו כן במלקות פטור משום קלב"ם וא"כ הק"ל דאמאי לא מעל הא כי הזיד במעילה איכא מלקות ומלקות כמיתה וא"כ שייך ביה פטור דקלב"ם, וא"ה קאמר דהנהנה מן ההקדש מעל אלמא דגלי קרא דבהקדש לא שייך פטור, וי"ל דההוא דקאמר לא מעל קסבר דחייבי מלקיות שוגגין חייבין והשתא לא גלי קרא דפטור מקלב"ם לא שייך גבי הקדש וא"ה קאמר לא מעל, ולמ"ד חייבי מלקיות שוגגין פטורין נימא דקסבר כהני תירוצים אחרים דמשני לעיל בפודין וכו'. וממ"ק דהניחא למ"ד דעבדינן מיתה ככרת דלדידיה מישבינן שמעתיה כדפ', אלא למ"ד דלא עבדינן מיתה ככרת, א"כ לא גלי קרא דלא שייך פטור דקלב"ם גבי תרומה, וא"כ היכי קאמר במתני' בשוגג משלם קרן וחומש הא מיפטר משום קלב"ם שגגת חמץ דעבדינן שוגג כמזיד, וי"ל דלמ"ד דלא עבדינן מיתה ככרת קא אמרי דלפי מדה משלם, ועי"ל דלעולם לפי דמים משלם, ומ"מ לא ק' אמאי אינו פטור משום שגגת (גבי) חמץ דעבדינן שוגג כמזיד משום דתשלומי תרומה כפרה הוו כדאמ' [תרומות פ"ו מ"א] אם רצה הכהן למחול לו אינו יכול למחול לו, וכן בת כהן שאכלה בתרומה משלמת קרן וחומש לעצמה וכיון דהוו כפרה בשוגג דהיינו תשלומים דקרא לא מיפטר משום קלב"ם כי היכי דבקרבן לא מיפטר משום קלב"ם.
<h2>דף לב:</h2>
ות"ק הא כתיב ונתן ההוא מיבעי לי' דבר הראוי להיות קדש, וקשה דאמאי קאמר ההוא מיבעי ליה וכו' הא לעיל מפקינן מקדש דבר הראוי להיות קדש ולא מונתן, וי"ל דתרווייהו צריכי דמקדש לא נפקינן אלא דאין יכול לשלם מעות כדמוכח בבבא מציעא [נ"ד ע"א] אלא צריך לשלם פירות, אבל לא הייתי יודע שצריך לשלם תשלומין מעליא להכי איצטריך ונתן להשמיענו דבעינן נתינה הראויה להיות קדש.
ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פטר בו המזיד מעילה שלא וכו', ותימה אימא היא הנותנת דשאר מצות שהן בכרת וחמורות הן לא בעינן שיהא לו כפרה ומ"ה פטור מקרבן, אבל מעילה דליכא כרת ואינה חמורה כל כך בעינן שיהא לו כפרה, ואז ודאי לא אמרי' שיהי' פטור מקרבן, וכי האי גוונא אמרי' במסכת מכות [ב' ע"ב] דהתם רוצה למילף דעדים זוממין אינם גולין מק"ו דרוצח ומה רוצח שעשה מעשה אינו גולה זוממין שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו, וקאמר התם דהיא הנותנת דרוצח שעשה מעשה לא בעינן שיהיה לו כפרה ומ"ה קאמר דאינו גולה. אבל עדים זוממין דלא עשו מעשה וליכא אלא דבורא בעלמא בעינן שיהא להם כפרה ומ"ה אמרי' דיגלו, וי"ל דלא דמי דהתם גבי רוצח לא שייך תשובה דאפי' הוא עושה תשובה אינו פטור מגלות (ולהתם) [ולהכי] שייך שפיר למימר היא הנותנת, אבל הכא גבי כרת שייך שפיר תשובה דכשהוא עושה תשובה פטור מכרת, וא"כ לא שייך למימר היא הנותנת, וה"פ ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פטר בו המזיד אפי' עשה תשובה מעילה (שלו) [שלא] חייב בהן כרת אינו דין שיפטור בה מזיד אם עשה תשובה. והר"ר יצחק המכונה משיר"א שאד"י מכרך טיר"י פי' דלא מצי פריך הכי, וה"פ ומה שאר מצות שחייב בהן כרת ומביאין על השוגג קרבן חטאת דכל שזדונן כרת שגגתו חטאת, וא"ה אינו מביא קרבן בזדון, מעילה שאינו חייב בה כרת וא"כ אינו מביא על שגגתו חטאת א"ד שלא יביא על זדונו קרבן, וממ"ק דלימא שבועת העדות ושבועת הפקדון יוכיח שלא חייב בהן כרת ולא פטר בהם מזיד דהם הוו מד' שמביאין קרבן על המזיד כשוגג, אף אני אביא מעילה דאע"ג דלא חייב בהן כרת מ"מ אינו פטור מקרבן, וי"ל דמהני ליכא למיפרך דחידוש הוא הא דאמרינן דמביאין קרבן על המזיד כשוגג מה שאין כן בכל הקרבנות, וכיון דחדוש הוא לא ילפינן מינייהו. לא אם אמרתם בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה וכו', וא"ת היכי ס"ד דמקשה דמיתה חמורה הא כולי עלמא ידעי דכרת חמור, וי"ל דמ"מ איכא צד חומרא במיתה דליכא בכרת כדקאמ' בירושלמי דמחוייב מיתה הולך לתמיון מממונו מה שאין כן בכרת. כ"פ הר"ר שמואל מאיירירא.
<h2>דף לג.</h2>
גמר חטא חטא מתרומה. אבל רבנן לא סברי הך היקישא, ותימה דהא אמרי' מהך היקישא הרבה דברים וא"כ היכי מצינן למימר דרבנן לא סברי הך היקישא, וי"ל דהא דרבנן לא סברי הך היקישא היינו דוקא לענין מיתה משום דגלי קרא ומתו בו ולא במעילה, אבל לגבי שאר דברים כגון עיקר מילי דמעילה דחשיב (פ"ק) [פ"ה] דמעילה [י"ח ע"ב] אה"נ דסברי שפיר הך היקישא, ואזהרה נמי ילפינן גבי מעילה מהך היקישא דמה אכילת תרומה הזהיר דכתיב וכל זר לא יאכל קדש אף הנאת קדש דמעילה הזהיר. ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית, וקשה דמשמע הך היקישא דקא' הכא ומינה לא יהא אלא (דר') [כר'] הא כרבנן נמי אתיא [ד]הא רבנן נמי סברי שפיר הך היקישא לענין שאר דברים, וי"ל דאליבא דרבנן מצי למימר דכיון דלא סבר[י] הך היקישא לענין מיתה ה"נ לא סבר[י] לענין כזית. לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין. וקשה דהא האי פירכא לא שייך אלא דווקא כי ילפי' ליה משבת אבל אי ילפינן ליה משאר מצות כגון חלבים ועריות לא שייך למיפרך האי פירכא דהא חייב בהן שאין מתכוין כגון דקסבר רוק הוא ובלעו גבי חלב, וגבי עריות נתכון להטיח באשתו והטיח בערוה דמ"מ נהנה הוא מעבירה וא"כ ליעביד ק"ו מחלבים ועריות, וי"ל דאיכא למיפרך מה לחלבים ועריות שכן אין בהן שליח לעבירה תאמר במעילה שכן יש בה שליח לדבר עבירה שכן יש להתחייב המשלח (כגון) [כמו] אם עשה הדבר.
כיון שלא היתה לו שעת הכושר, פי' הא דקא' תתן לו ולא לאורו מיירי שלא היתה לו שעת הכושר, וא"ת מנלי' הא דילמא דמיירי כשהיתה לו שעת הכושר כיון דהשתא מיהא [אין] היא ראויה בשעת (הכשרה) [הפרשה], וי"ל דמסתמא כי היכי דדרשינן גבי ראשית הגז [חולין קל"ז ע"א] לו ולא לשקו לאפוקי נוצה של עזים דהיינו דבר שלא היתה לו שעת הכושר כמו כן מוקמינן ליה ולא לאורו בדבר שלא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר דהשתא לא היתה לו שעת הכושר, דאי בתר תלישה הא החמיץ במחובר ואי קודם תלישה אין תורמין במחובר. אבל אחמיץ בתלוש הכי נמי דקדשה כיון דהיתה לו שעת הכושר אע"ג דהחמיצה קודם הפרשה, וא"ת א"כ מאי קאמר בד"א במפריש תרומה והחמיצה דמשמע דוקא שלא החמיצה קודם הפרשה והא ליתא דהא אפי' החמיצה קודם הפרשה נמי הויא תרומתו תרומה כדפ' כיון דהיתה לו שעת הכושר שעה אחת בתלוש, וי"ל דודאי אה"נ קאמר, וה"ק בד"א במפריש תרומה כלומר דבר שהיא ראויה שעה אחת להיות תרומה ואז ודאי אפילו לא היתה ראויה בשעה שעשאה תרומה כגון דהחמיצה קודם הפרשה הויא תרומה כיון דהיתה לה שעת הכושר, אבל במפריש חמץ תרומה כלומר שהיתה חמץ משעת חיבורה לקרקע ד"ה אינה קדושה, וא"ת התינח גבי תרומת חמץ אשכחנ' שלא היתה לה שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר, אבל גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור היכי אשכחנא שם שלא היתה לה שעת הכושר הא אין טומאה דהכשר במחובר וא"כ היתה לה שעת הכושר בתלוש קודם שהוכשרה ונגע בה טומאה, וי"ל דמיירי כגון שיש משקה טופח על השבולים וקצרן אדם טמא והשתא הכשר וטומאה באין לה כאחת בשעה שתולשה מן המחובר ולא היתה לה שעת הכושר מעולם.
<h2>דף לג:</h2>
אמר קרא ראשית שצריך ששיריה ניכרין, כלומר ראשית משמע שתהא היא ראשית ואילו שיריה נכרין שתהא מתרתן לישראל ואי במפריש תרומה חמץ מה סברא יש בשיריה שתהא ראשיתו עושה אותן שיריים, וא"ת מ"מ הוי ראשית ששיריה ניכרין דהא השתא הוי מותרת בהנאה דהא אליבא דר' יוסי הגלילי קיימינ', ופי' רש"י מעיקרא נמי כשהוא טבל מותרת בהנאה דטבל מותר בהנאה מן התורה ואינו אסור אלא דרבנן דווקא, וא"כ ליכא היתר בשיריה כיון דמעיקרא נמי הוו מותרין בהנאה.
לאימת מיטמו לכי סחיט לכי סחיט ליתיה לשיעוריה דפחות מכביצה לא מטמו אחרים אבל ודאי מקבלין טומאה בכל שהו וכן משמע בת"כ דקא' התם מכל האוכל מלמד שהן מקבלי' טומאה בכל שהוא, יכול אף לטמא אחרים יהו מטמאין בכל שהו ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת דהיינו כביצה. וק' לר"ת להא דפ"ה דמקבלין טומאה בכל שהו דקאמ' במס' אהלות [פי"ג מ"ה] אילו ממעטין בחלון וקחשיב פחות מכביצה אוכלין ואי מקבלין טומאה היכי חוצצי' הא קיימ' לן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, לכ"נ לר"ת דודאי לא מקבלי טומאה מן התורה אלא דוקא כביצה, והשתא ניחא הא דקאמ' ואילו ממעטין בחלון וקחשיב פחות מכביצה דחוצץ שפיר כיון דאינו מקבל טומאה דאוריית', אבל ודאי מדרבנן גזרו שיקבלו טומאה בכל שהו, והא (דמייתר) [דמייתי] להו בת"כ מקרא דכל האוכל אשר יאכל אינו אלא אסמכתא בעלמא. כביצה מכוונת טהור, דהא המשקה אינו מקבל טומאה עד שיצא לחוץ וכשיצא לחוץ טיפה ראשונה שוב ליכא שיעורא לטמא דהא נשאר פחות מכביצה, וא"ת הא מטמא המשקה כשיוצא לחוץ דהא נוגע בהם כשהוא סוחט, ופי' רש"י דמיירי בסוחט בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה, וא"ת ומאי טומאה נמי דשייכא באוכל כיון שאינו נוגע בהם, וי"ל דאיכא טומאה באוכלין כשהענבים נופלין חוץ ומחזירן בידו למדוך. ודווקא כביצה מכוונת דאי איכא יתר מכביצה א"כ כי נפקא ליה פורתא נמי מקבל טומאה מן האוכל דהא נשאר בהם כביצה, וק' דהא כי איכא נמי יתר מכביצה מ"מ כיון דאמרי' משקין מיפקד פקידי א"כ משקין לא הוו מן המניין וא"כ מן האוכל ליכא כביצה, וא"כ אם יתר מכביצה נמי הוה לן למימר דטהור, וי"ל דמ"מ כשהן בתוך הזג מצטרפין עמם להשלימו לכביצה, דדכוותה תנן במס' מנחות [נ"ד ע"ב] כביצה אוכלין וכן כביצה חלב ונותר ופיגול שהניחן בחמה וצמקו טהורין חזר והניחן בגשמים וטפחו טמאים וחייבין עליו משום חלב ונותר ופיגול ואע"ג דהגשמים הנבלעים לתוכו לאו חלב נינהו מ"מ כל כמה שהן בתוכו הוי כמו חלב, ה"נ כל כמה שהמשקין בתוך הזגין הוי כמו האוכל עצמו. וקשה דלא דמי להתם דהתם מעיקרא הי' בהן שיעור ומ"ה דין הוא שנעשים הגשמים כמו חלב כל כמה שהן בתוכו אבל הכא ביתר מכביצה מעולם לא היה בהן שיעור אי לא הוו המשקין א"כ ליכא למימר דחשיב משקה כמו (הזוג) [הזג]. לכ"נ להר"ר שמואל מאייור"א דלא גרע מעצם שבתוך הבשר דקאמ' במס' (שקצים) [עוקצים פ"ב מ"ב] דכשנגעה הבשר מצטרף לבשר להשלימה לשיעור, ומגרעין של תמרה דמצטרף לתמרה עצמה כל כמה שהוא בתוכו, ודווקא טמא מת שסחט אבל בזב שסחט אפי' כביצה מכוונת טמא דמיד שיצא המשקה מטמאו בהיסיט, ודווקא בשהגרעין מחוברין יחד לגרגיר שקורין גראפ"א בלע"[ז] דאי הוו הגרעין כל חד וחד לחודיה אפי' סאה וסאתים טהור.
וכי טומאה שבהן להיכן הלכה, וא"ת למ"ד משקין מיבלע בליעי ק' דתנן התם במ' טהרות [פ"ג מ"ב] גוש של זיתים טמא שהניחן בתנור והוסק התנור כביצה מכוונת טהור יתר מכביצה טמא, כביצה מכוונת טהור דמשום הגוש עצמו לא נטמא התנור דאוכל לא מטמא הכלי ולכשיצא ממנו המשקה לא ניטמא דהא לא נשאר בו [כביצה] לטמא המשקה כשיצא הטיפה ראשונה, ואמאי כיון דמשקין מיבלע בליעי אם כן כשניטמא הגוש ניטמא המשקה שבתוכו, וא"כ מיד כשיצא הטיפה ראשונה ניטמא התנור מיד וא"כ אמאי כביצה מכוונת טהור, וי"ל דהגוש היה שני שקיבל טומאה מראשון והשתא דכביצה מכוונת טהור דכשיצאה הטיפה ראשונה לא נשאר שיעור (נשאר) שיכול לטמאות אותה טיפה, וא"כ אין לה טומאה אלא אותה טומאה שקיבלה עם הגוש דהיינו שני ושני אינו מטמא כלי, ומ"ה אמרי' דתנור טהור בכביצה מכוונת אבל ביתר מכביצה מיד כשיצתה טיפה ראשונה עדיין נשאר בגוש שיעור לטמאות הטיפה וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, וא"כ הטיפה נעשית ראשונה ומטמאה לתנור דראשון מטמא כלי. וממ"ק לרבי' מנחם מיאנ"י דבמס' טהרות [פ"ג מ"א] תנן הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקין טופח ראשונים קרשו נעשו שניים חזרו ונמקו כביצה מכוונת טהור יתר מכביצה טמא ואמאי טומאה שבהן להיכן הלכה דה"נ פריך הכא, וק' בין למ"ד מבלע בליעי בין למ"ד מיפקד פקיד, ואור"י דהא דקאמ' טהורים ר"ל מטומאה שהיתה בתחלה דהיינו ראשון דכיון שקרשו בנתיים ונעשו אוכל נפקעה אותה טומאה דראשון, ואע"ג דהשתא נעשו משקין דחזרו ונימקו מ"מ כביצה מכוונת טהור מאותה טומאה (מראשון) [דראשון] דלא חזרו לטומאה שהיה בהן בראשונה, וכשיצתה נמי הטיפה ראשונה לא קיבלה טומאה מהשאר דלא נשאר בהם שיעור כדי לטמאות, אבל יתר מכביצה טמאים דנעשים ראשונים דמיד שיצתה הטיפה ראשונה קיבלה טומאה מהשאר שעדיין נשאר בהם שיעור כדי לטמאות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ נעשו ראשונים כשחזרו ונימקו.
לאימת מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בצר ליה שיעוריה. מכאן הק' ר"ת לפי [מה] דפי' רש"י לעיל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה דהכא משמע דבעי' כביצה מדקאמר בצר ליה שיעוריה, ומ"מ או' רבינו אפרים דיש ליישב פי' רש"י דלעיל דמהכא לא ק' דהכא מיירי לענין הכשר ולענין הכשר מודה רש"י דבעינן כביצה אע"ג דלקבל טומאה סגי בפחות מכביצה דמאיזה מקום נפיק מקרא דאשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת, ובתר הכי כת' אשר יבא עליו מים דהיינו הכשר, וא"כ לענין הכשר בעינן כביצה דומיא דלטמא אחרים דבעינן כביצה כיון דהכשר מטא עלה.
<h2>דף לד.</h2>
אבא שאול גבל של ר' היה (והיה) [והיו] מחמין [לו] חמין בחטין של תרומה. פי' רש"י ואע"ג דתרומה אסור לזרים מ"מ מותרת בהנאה כדאמרי' [עירובין כ"ו ע"ב] מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וק' דבסוף מסכ' תרומות [פי"א מ"י] תנן מדליקין בשמן של תרומה שנטמאת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי חולין ברשות כהן, משמע דווקא ברשות כהן אבל ברשות ישראל אסור. אלמא משמע דתרומה אסורה בהנאה לישראל, וכן ק' דבמ' ע"ז [ט"ו ע"א] קאמ' כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו כיון דהפרה של ישראל היא, אלמא משמע דתרומה אסורה בהנאה לזרים, ואו' ר"ת דודאי הנאה של כילוי אסורה לזרים, והשתא ניחא מההיא דמדליקין בבתי כנסיות וכן מההיא דכהן ששכר הפרה דהא הוי הנאה של כילוי ומ"ה אסורה, אבל מהכא ק' דהיאך היו מחמין חטין של תרומה והא הוי דרך כילוי ואסור, וי"ל דבביתר היו הרבה בחורים כהנים והיו מחמין להם חמין בחטין של תרומה שנטמא', והשתא ניחא דלא הוי בשביל זרים. וא"ת והא מנלן דתרומה אסורה דרך כילוייה לזרים, ואו' ר"י דנפקא לן כדקא' במס' שבת בפ' במה מדליקין [כ"ו ע"א] אין מדליקין בטבל ט(ע)מא ומפ' טעמא משום דכתיב משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך [בה] היתר אלא משעת הרמה ואילך דטבל אסור אף לכהן, אף תרומה טמאה אין לך בה היתר שיש בה דהיינו ההיסיק אלא משעת ההרמה ואילך, ומינה מה תרומה טהורה הנאה שיש בה דהיינו אכילה אסורה לזרים אף תרומה טמאה הנאה שלה דהיינו ההיסיק אסורה לזרים, והדר גמרי' טהורה מטמאה מה טמאה הנאה של כלוי אסורה ולא שאר הנאות דמהיכן גמרי' איסור הנאה לזרים בטמאה מטהורה, וא"כ אימא כטהורה ממש מה טהורה הנאה שיש בה דהיינו הנאה של כלוי דהיינו אכילה אף תרומה טמאה לא מיתסרא אלא בהנאה של כילוי כגון הדלקה [ד]אף תרומה טהורה הנאה של כילוי אסורה דהיינו ליתן לבהמה לאכול. ועוד אומר הר"ר משה מפונטוייז"א דלא ק' מיהא דמשמע בע"ז דתרומה אסורה בהנאה לזרים, דטעמא דאמרי' דלא יאכילנה כרשיני תרומה הוי משום דבהמה נפש איקרי כדאמר' במ' ביצה [כ"א ע"א] אשר יאכל לכל נפש אף נפש בהמה במשמע כדכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה, והבהמה של ישראל היא ובעינן נפש קנין כספו של כהן והאי לא נפש קנין כספו של כהן ומ"ה אמרי' דלא יאכילנה, ומ"מ אומר ריצב"א דאנו צריכים לשני הטעמים דע"כ אנו צריכים לטעם של כילוי מדקתני התם על גבי חולים וברשות כהן אבל ברשות ישראל אסור, והתם לא שייך טעמא דנפש, אלא ודאי משום הנאה של כילוי, וגם אנו צריכים לטעם דנפש גבי כהן ששכר את הפרה של ישראל אע"פ שמזונותיו עליו, כלומר על הכהן, ומ"מ אין הנאה לישראל וא"ה אסור, והוא מטעם נפש. ומיהו אינו ראי' דמצינן למימר דילמא אתי להאכילה טפי ממה שחייב ליתן לה ואז הוי הנאה של ישראל, וצ"ל דאנו צריכים לטעם של כילוי מדלא קתני רישא דישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונות' עליו אלא ש"מ דאם היו מזונותיו על הישראל אסור, ואמאי נפש של כהן הוא, אלא ש"מ כיון דמתהני הישראל אסור, מטעם הנאה של כילוי. והר"ר שמשון משנ"ץ אומר דהנאה של כילוי אינה אסורה אלא מדרבנן, וראייה מירושלמי דקתני על הך משנה דמס' תרומות [פי"א ה"ה] ברשות ישראל אסור ה"מ על גבי חולה אבל במבואות ובבתי מדרשות מותר, אלמא מדרבנן הוא דאסור ומשום צורך הרבים לא גזרו. וכן נמי אמרי' בתוספתא בת כהן נשואה לישראל שומרת פתילה מבית אביה לבית בעלה משום דמדרבנן הוא ובהנאה פורתא כי האי לא גזרו, וא"כ לפי זה מיירי שפיר (ד)הא [ד]אבא שאול דהיו מחמין חמין בחטין של תרומה בבחורים של ישראל, ומ"מ מותר משום דצרכי רבים הוא ובשביל צרכי רבים מותר כדפ'.
תנינא גידולי תרומה תרומה, והק' הר"ר נסים גאון דבתוספתא [טהרות פ"א ה"ה] תניא גידולי תרומה ומעשר חולין, ותי' הר"ר שמשון משנ"ץ דהא דקאמ' (ארי) [הרי] הוא חולין היינו לענין דאין מונין בו שלישי, ובירושלמי [תרומות פ"ו ה"א] מתרץ דהיינו לענין שחייב בלקט ושכחה ופיאה דסד"א דפטור כמו תרומה עצמה וקמ"ל דלא. ול"נ האי תירוץ לרבי' שמשון משנ"ץ דהא בתוספתא שהבאתי קתני בהדיא תרומה ומעשר שני טבל ומדומע וקא' דהרי הן כחולין, ואי מיירי לענין לקט הא דין לקט לא שייך בטבל ומדומע, לכ"נ כדפרשי' מעיקרא. גדולי גדולין בדבר שאין זרעו כלה. פי' רש"י כגון שנטע בצל שקו' ציווי"ש והוא ניתוסף ארבעה או חמשה הנך קורין גידולי גידולין, ול"נ דכיון דעליו כאן היו מן הראשון לא הוי גידולי גידולין, לכ"נ לריב"א דגידולין היינו הך כדפ', וגידולי גידולין היינו אם לקח מהני שגדלו סביב ונטפו וניתוספו סביב ארבעה או חמשה, והביא ראיה מירושלמי [תרומות פ"ט ה"ב] דמסיק גידולי גידולין משיעשו שתי גרנות והיינו בכי האי גוונא שנזרע ונלקט שתי פעמים.
אלא אי אמרת פסול הגוף למה לי [עיבור] צורה, וק' לריב"א דמאי ס"ד דילמא האי פסול דחטאת העוף דקתני היינו בדם ובבעלים דבעי [עיבור] צורה, וי"ל דמ"מ היה סבור שמה שיהיה בלול איכא היסיח הדעת, וא"כ לא ליבעי תו [עיבור] צורה דהא הוי פסול הגוף.
<h2>דף לד:</h2>
אלא א"א פסול הגוף מי קמרצה ציץ. משמע הא הוי פסול טומאה שפיר מרצה ציץ ומ"ה מודה ר"י דאם זרק הורצה דאפי' נטמא ודאי בפסול הגוף מרצה ציץ ומ"מ לכתחלה לא יזרוק דקסבר ריצוי ציץ כדיעבד הוא, וק' דאמאי הורצה ביוצא כיון דקסבר ר' יהושע לקמן וקא' נמי הכא שאם אין בשר אין דם אמאי מרצה כיון דפסול דיוצא הוא דהא אמרי' בהדיא פ' הקומץ רבה [כ"ה ע"א] דאין ציץ מרצה על פסול יוצא, וי"ל דאע"ג דר' יהושע לכתחלה תרתי בעי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין א"כ לא חשבינן לי' אלא כמו פסול ע"י דבר אחר כיון דליכא אלא פסול יוצא חוץ לקלעים ומ"ה מרצה ציץ דחשבינן לי' כמו פסול חסרון מחיצות דאמרי' בפ"ק דמנחות [י"ב ע"א] דבדיעבד הורצה, וממ"ק דזהו דוחק דמ"מ הוי פסול הגוף הואיל ואיכא פסול בבשר, לכ"נ לפ' דקסבר ר' יהושע דזריקה מועלת ביוצא בשר לאפוקי מידי מעילה וכ"ש דהיא מועלת לענין הרצאה דהא ר' אליעזר דאמר הכא יזרוק סבר התם דלהוציא בשר מידי מעילה לא מהניא, וכיון דקסבר דזריקה מועלת בפסול יוצא ודאי מרצה ציץ.
והא מחוברין נינהו. לפי פרש"י ק' שפיר[ש] שנותן מים חיים שלא יעבור (וערה) [ויערם] מכלי אל כלי והיאך היה רוצה לומר כן והאמר' התם [פרה רפ"ז] מילא חביות ונמלך לעשות מהן קידוש אחד כשר, ועוד תימ' דהא לא מייתי הכא דומיא דהא דלעיל דהני דלעיל מיירי במעלה דטומאה והכא לא מיירי במעלה של טומאה, לכ"נ לפ' דה"פ ונתן מים חיים אל כלי כלומר דצריך ליקח אותם לשם מי חטאת, ונתן קרי ליה תלושין כלומר דמחשיב ליה קרא תלושין לענין קבלת טומאה שיקבלו טומאה כתלושין. והא מחוברין נינהו אלא מעלה דבדין היה לנו לומר שלא יקבלו טומאה אלא עשאוהו כתלושין לענין קבולי טומאה ה"נ מעלה והשתא ניחא דהוי כמו מעלה דטומאה.
<h2>דף לה.</h2>
כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. פי' רש"י דלענין תרומה מיירי דתורמין מכוסמין על חטין דאינם ב' מינין דאם היו שני מינים לא היו תורמין מזה על זה דאין תורמין ממין על שאינו מינו, וק' לפי' דהא בהדיא במס' תרומות [פ"ב מ"ו] תנא כל שהוא כלאים זה על זה אין תורמין מזה על זה ובריש מס' כלאים תנן החטין והזונין אינן כלאים זה על זה, והשיבולת שועל והכוסמין והשיפון והפול אינן כלאים זה על זה, משמע דווקא חטין וזונין אינן כלאים הא חטין וכוסמין הוו כלאים, וא"כ אין תורמין מזה על זה, לכ"נ דלענין חלה מיירי הכא דמצטרפי להשלים זה על זה כשיעור אבל לענין תרומה לא מצטרפין. וא"ת ומאי שנא חלה מתרומה, וי"ל דחלה היינו טעמא משום דתלויה בעיסה וא"כ כשעיסותיהן שוות זו לזו מצטרפי, אבל תרומה אינה תלויה בעיסה אלא לענין כלאים. אבל קשה דהכא משמע דכוסמין הוו מין חטין דווקא אבל לא מין שעורין וק' דאמר' במס' חלה [פ"ד מ"ב] החטין [אינן] מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין ושעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין אלמא דכוסמין בהדי שעורין שפיר מצטרף, ואומר ר"י דהכא ה"פ הכוסמין מין חטין כלומר אף מין חטין וכ"ש מין שעורין, השיבולת שועל מין שעורין ולא מין חטין, וקשה דמשמע הכא דשיבולת שועל ושיפון הוי מין שעורין ולא מין חטין, ואילו התם תנן במ' חלה [רפ"ק] החטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה, ואומר ר"י דה"פ כולם מצטרפין זה עם זה כסדר דפי' הכא, ובירושלמי משני כאן בנשוך כאן בבלול, פי' בנשוך שכל אחד ואחד נעשית עיסה בפני עצמו ואחר כך נשכו ונתחברו יחד, התם ודאי כולן אין מצטרפין זה עם זה אלא כמו שמפורשין הכא, אבל בבלול פירוש שכל הקמחים נילושו יחד ועשו מהן עיסה אז חשיבי כולהו כמין אחד. וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת, דמרבינן פ' העור והרוטב [ק"כ ע"א] נפש לרבות השותה.
<h2>דף לה:</h2>
ומה ראית, פי' במס' ביצה בפ"ק [י"ג ע"ב]. אבל לא בטבל פשיטא. תימה דלקמן מצריך קרא ומאי פריך, וי"ל דפריך פשיטא דאין יוצאין לכתחלה ואמאי צ"ל דהא חזינן (דודאי) [דדמאי] לא הוי טבל ודאי (דאין) [דקתני] יוצאין א"כ פשיטא דטבל ודאי אין יוצאין [לכתחלה] אבל לא פריך דאין יוצאין [כלל]. וא"ת ולקמן אמאי צריך קרא תיפוק לי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דה"נ אמ' פ' לולב הגזול [ל' ע"א], וי"ל דשאני לולב הגזול דמהללין בו ומשבחין בו לפני המקום כדי לרצות בו וכן קרבן וכן מצות שבאות משום ריצוי התם ממעיטנא מצוה הבאה בעבירה אבל הכא דאינו בא לרצות לא ממעיטנא משום מצוה הבאה בעבירה.
<h2>דף לו.</h2>
עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ר"ג אומר תשרף מיד, פי' לפי שהוא חמץ, וא"ת והא אמרי' לעיל דמי פירות אינם מחמיצין, וי"ל דאין מחמיצין דקא' היינו חמץ גמור מיהו חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן ולכך קאמ' ישרף מיד. ומיהו קשה דלקמן [מ' ע"א] קאמ' גבי קימחא דאבישונא אמר רבא אפי' זיקפא שרי דמי פירות אין מחמיצין ור"ל שרי לגמרי ואפי' לאו ליכא, ופי' ר"ת דודאי מי פירות אין מחמיצין כשהם לבדם אבל הכא מיירי בשעירב מים עמהם דאז ממהרת להחמיץ יותר דהכי משמע מדקרי ליה עיסה אם כן משמע שנילושה כבר, וה"נ א' במ' מנחות [נ"ד ע"א] דקאמ' תפוח שריסקו ונתנו בעיסה והחמיצה הרי זו אסורה ופריך והרי מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומשני נהי דחמץ גמור לא הוי חמץ נוקשה מיהא הוי, ובריש כל המנחות [נ"ז ע"א] אמ' אשר תקריבו ליי' לרבות נסכים לחימוץ דברי ר' יוסי הגלילי ופריך מנח(ו)ת (ו)נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין ריש לקיש אמר משום ר' יוסי הגלילי מגבלה במים וכשירה, והשתא אי ס"ד דמי פירות מחמיצין אפי' בלא מים וחמץ נוקשא הוי, א"כ אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים וכשירה, גיבול (דמים) [דשמן] נמי אע"ג שכולה משמן היא איצטריך לאזהורי שלא תאפה חמץ דשייך ביה חמץ נוקשא וחמץ נוקשא פסול כדמשמע גבי תפוח שריסקו, אלא ש"מ דמי פירות אין מחמיצין כלל והכא מיירי שעירב בהם מים. וכן משמע דתפוח שריסקו מיירי במים עם התפוח דקא' ונתנו בעיסה משמע שכבר היה עיסה, וה"נ משמע דקאמ' אין לשין העיסה כדפ', מדקא' אין לשין ביין ושמן ודבש. וכן היה רש"י נוהג דהיה אוכל מצה עשירה שנילושה בביצים לאחר שש שעות, ואע"ג דאמ' בירושלמי [פסחים פ"י ה"א] כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, כי האי גוונא דלא שייכא ביה דין מצות דאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לית לן בה, אבל ר"ת אוסרה לפי דהא קחזינן שהעיסה ניעשת עבה יותר ממים. ורבינו שמואל מאייוור' מפרש בשם רבינו יצחק ב"ר אשר דמ"מ מי פירות לבדם מחמיצין כשנשתהו זמן מרובה ומייתי ראיה מהא דקאמ' בירושלמי [כאן ה"ז] חד בר נש דאנח חביתא דחמרא בגו חיטי ונפל מן היין על החטין אתו לקמיה דר' מנא א"ל זיל בעיר, פי' שרוף אותו, ואמאי הא מי פירות אין מחמיצין, אלא ש"מ אם נשתהו לזמן מרובה מחמיצין, מכאן נראה דיהא אדם נזהר אם נפל חטה לתוך כד של יין יזרוק היין לחוץ. ורבינו יחיאל מפרי"ש היה דוחה אותה ראייה דהתם מיירי על ידי מוי דאל"כ תיקשי דר' מנא אר' מנא דהא גבי ואילו עוברין [פ"ג ה"א] א"ר מנא בתרייהו וכולן ע"י מוי אלמא דאין מחמיצין אלא ע"י מים. והר"ר אליעזר המכונה שירא אליאש מכרך לאירוט אומר בשם זקנו הרב ר' נתנאל הקדוש מקינון דודאי אין אנו יכולין ללוש עיסה ממי פירות לבד בפסח משום דצריך ללוש שיעור חלה ואם אין נותנין בה מים א"כ הוה ליה חלה טהורה משום דהעיסה עדיין לא הוכשרה ואינה מקבלת טומאה מן הגבל וחלה טהורה אינה נשרפת, וא"כ מצה עשירה אסורה וצריך ליתן מים כדפ', וא"כ ודאי הוא מחמיץ מיד, והשתא דאתית להכי א"כ ודאי בחול נמי אין ללוש שיעור חיוב חלה ממי פירות כדפ'.
<h2>דף לו:</h2>
יצא מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות דא"ר אלעזר מנין למעשר שני שניטמא שפודין אותו וכו', וא"ת אמאי איצטריך לומר שניטמא בלא (מטמא) [נטמא] יש לו היתר בכל מושבות חוץ מירושלים על ידי פדייה, ונ"ל דמשום הכי קאמ' כדר' אלעזר וקאמ' דיש לו היתר בכל מושבות היינו אפי' לאחר שנכנס בירושלים לפי דמיירי שנעשה מצה ממעשר שני שהוא בירושלים ולכך איצטריך קרא למימר דאפי' בירושלים יש לו היתר. פרט לחלוט ואשישה. פרש"י דנהי דלחם איקרי עוני מיהא לא הוי. וק' דמשמע הכא דחלוט הוי לחם ולא ממעטינן ליה אלא משום עשירה ואנן בעינן לחם עוני, ולקמן בשמעתין [ל"ז ע"א] אמרי' מאי חלת המסרת חלוט של בעלי בתים, אלמא מדפטרינן מן החלה אלמא דלאו לחם הוא, ותירץ ר"ת דלקמן מיירי (באפייה) דלא הדר [אפייה] ולכך אינו קרוי לחם והכא מיירי (באפייה) דהדר (ביה) [אפייה] שחוזרין ואופין אותו או בתנור או באילפס, א"נ י"ל דהך דלקמן מיירי בשבלילתן רכה דהוי תחילתו סופגנין וסופו סופגנין ופטורה מן החלה כאשר אפרש לקמן [ל"ז ע"ב], אבל הכא מיירי בשבלילתו עבה והוי תחילתו עיסה ולחם קרינן ביה אבל לא הוי לחם עוני.
<h2>דף לז.</h2>
דנפישה בלישה, פי' במס' ביצה פ' יום טוב [כ"ב ע"ב]. פסק. ואין עושין כמין גלוסקאות, והכי הלכתא כר' יוסי דנימוקו עמו, מכאן נהגו העולם לעשות דפוס בפסח לצייר המצות לפי שהן רקיקין.
והמדומע פטורין מן החלה, פרש"י משום דכתיב תרימו תרומה ולא שכבר תרומה, ודוקא מחלה דרבנן פטור כגון בזמן הזה שהיא מדרבנן כדאמ' פ' יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] פלוגתא דר' יוסי ור' מאיר דר' מאיר מחייב מן החלה ור' יוסי פוטר ומפ' התם טעמא דר' יוסי דסבר דחלה בזמן הזה דרבנן ודימוע דרבנן, והם אמרו [והם אמרו] [ד]הם אמרו דמדומע פטור מחלה דרבנן דאי הוי מן התורה לא אתי דימוע דרבנן, דמן התורה חד בתרי בטיל, ומפקעא חלה דמן התורה.
וריש לקיש אמר הללו והללו מעשה אילפס הן ופטורין, ור' יוחנן אמר הללו מעשה אילפס הן והללו שעשאן בחמה, אומר ר"ת דלא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בתחלת[ו] עיסה דא"כ מאי טעמא דריש לקיש דפטר הא אמ' כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה, אלא פליגי בדבר שבלילתו רכה, ופליגי במעשה אילפס דר' יוחנן מחשיבו כעיסה והוי תחלתו סופגנין וסופו עיסה דחייבין בחלה, וריש לקיש אית ליה דאפייתו באלפס אינו מחשיבו לחם והוי תחלתו סופגנין וסופו סופגנין דפטורין מן החלה משום דלא הוי לחם. פסק. פסק רבינו חננאל דסוגיא דשמעתין אתיא כריש לקיש מדאמ' לקמן [ל"ז ע"ב] דכ"ע מעשה אילפס פטורין ולא קתני חייבין, ומ"מ נראה דהלכה כר' יוחנן דאמ' מעשה אילפס חייבים מדלא חשיב להו בהדי תלת דקיימא לן [יבמות ל"ו ע"א] דהלכה כריש לקיש. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי, וא"ת אמאי לא קאמ' לקמן דכ"ע מעשה אילפס חייבין, וי"ל דהיינו משום דלא מיתוקם שפיר פלוגתייהו דמאי טעמא דר' יהודה דפטר דלא שייך למימר האי טעמא מדלא קאמר איפכא אלא כשיכול למימר הכי ומיתוקם שפיר פלוגתייהו בהכי כמו קודם, אבל הכא ק' דמאי טעמא דר' יהודה דפטר אלא ש"מ דהלכה כר' יוחנן דמעשה אילפס הן וחייבין, ומיהו אע"ג דר' יוחנן מיחייב מעשה אילפס מודה הוא על ידי מים או שאר משקין דפטורין כדמוכח בשאלתות דרב אח[א]י. בירושלמי דמס' חלה [פ"א ה"ג] א"ר יוסי ור' שמעון בן לקיש כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין מברך עליו המוציא ואינו יוצא ידי חובתו בפסח א"ר יוחנן וכל כך על ידי משקה דהוי תחלתו סופגנין וסופו סופגנין דפטורין. מיכאן יש לפסוק דאותם קרייפייא"ש וכיניי"ץ פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא, וכל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה, וא"כ אותן פארטר"ש ורישול"ש חייבין בחלה דהוי תחלתו עיסה, וכי היכי דחייבין בחלה חייבין בברכת המוציא, ור"י היה אומר דלא דמי זה לזה כלום שהרי בחלה דין הוא שיתחייב כיון שנתחייב בשעת גלגול אבל ברכת המוציא אין מברכין עליו כיון שאין בהן תוריתא דנהמא. ומיהו נראה לר"י דמברכין עליהם ברכת המוציא, והביא ראיה מההיא דמנחות [ע"ה ע"ב] היה עומד ומקריב מנחות בירושלם נטלו (לא כלום) [לאוכלם] מברך עליהן המוציא, וקפסיק ותני לא שנא (נמי) במנחת סולת ולא שנא במנחת מחבת אע"פ שמטוגנין בשמן, על כן נראה לר"י שמברכין ברכת המוציא על פארטר"ש ורישול"ש דאין סברא לחלק בין מים לשמן. ומיהו הני וויירמשייא"ש אין מברכין עליהם ברכת המוציא משום דאין בהם ברכת המוציא אלא מברכין עליהם בורא מיני מזונות אבל חייבין בחלה כיון שתחלתו עיסה. מיהו רבינו יחיאל מפרי"ש היה מצוה לאשתו להפריש חלה בלא ברכה דהיה אומר דאינם חייבין בחלה ומייתי ראיה מיהא דאמ' במס' חלה [בירושלמי פ"א ה"ה] העוסה עיסתו על מנת לחלקה בבצק פטורה מן החלה, ואותן וויירמשייאל"ש אין רגילות שמשימין בהן בקדירה שיעור חלה, וא"כ היינו לחלקה בבצק. וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין בחלה ובהמוציא, וא"כ אותן אובליאנ"ש וגאפר"ש חייבין בחלה ובהמוציא שהן סופו עיסה, ומיהו נגל"ש הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו סופגנין ואין חייבין לא בחלה ולא בברכת המוציא דלית בהו לא תוריתא דנהמא, ואין חייבין בחלה אע"פ שאינם אפויין ע"י משקה כדפ' משום דתחלתו (גולכא) [גובלא] בעלמא נינהו, וה"מ כשלא קבע סעודתייהו עלייהו, אבל בפורים ובברית מילה דפעמים שקובעים סעודה עלייהו אין לאכל אותן ניאל"ש בלא ברכת המוציא, וכל הני דברים דפסקינן דמברכינן עלייהו ברכת המוציא, מ"מ טוב הוא שיאכלם בתוך הסעודה או שיעשה ברכת המוציא בפת גמור קודם.
וכן לענין לחמי תודה, דאמרי' במנחות [ע"ח ע"ב] דצריך שהלחם יהיה לו קדירות פנים בשעת שחיטת הזבח, וכן נמי אמרי' אם שחט הזבח עליהם מאחר שנאפת בענין זה שאין חוטין נמשכין הימנה קדש הלחם והתודה כשירה, וכן נמי אמרי' לענין שבת דאמר התם דצריך שיקרמו פני הלחם קודם שבת והיינו שאין חוטין נמשכין הימנה כדפרי' הכא. פסק. וא"כ צריך ליזהר לשים הלחם בתנור בערב שבת בעוד היום גדול משום דהפת הוא עב, וא"כ (אין) החוטין נמשכין הימנה אם לא היה זמן ארוך בתנור. אכן אותם פשטייא"ש צריך [להיות] דאין חוטין נמשכין הימנה קודם שבת ו(כ)שיהיה הבשר שבתוך הפשטייא"ש צלויה כמאכל בן דרוסאי כדאמ' בשבת [כ' ע"א].
<h2>דף לז:</h2>
ות"ק מאי שנא המעסה ומאי שנא החלטה, תימה לר"י דמאי פריך מאי שנא לימא דשנא ושנא והיינו טעמא דב"ה דמחייב גבי המעסה משום דקסברי תתאה גבר כלומר המוגלשי' שתחת הקמח גברו ואופין הקמח והוי לחם גמור, וגבי החלטה כמו כן תתאה גבר הקמח שתחת המוגלשין ואין יכולים לאפות ולא הוי לחם גמור, וכן לב"ש נמי דעילאה גבר והוי איפכא, וי"ל דזה אינו דקפסיק ותני אע"ג דליכא אלא שיעור חלה מצומצם, וא"כ אפי' למ"ד תתאה גבר ומבשל מ"מ אית ליה דעילאה אית ליה כח קצת וא"כ הוא מצנן וא"כ ליכא בה שיעור, ומ"ה בעי מאי שנא דחלטה דבין תתאה גבר ובין עילאה גבר אי אפשר שלא יבטל ממנו מעט וא"כ הוה ליה פחות מכשיעור. תברא מי ששנה זו לא שנה זו, פי' דמאן דתנא ב"ה מחייבין ברישא גבי המעסה כמו כן גבי החלטה מחייב ולא תנא ההיא דב"ה פוטרין, וכן מאן דתנא ב"ה פוטרין גבי החלטה כמו כן פוטרין גבי המעסה, ולא תנא ברישא דמחייבין, וא"ת א"כ קשה הא דקא"ר ישמעאל זה וזה לפטור דמשמע דלישנא אחרינא הוי, וזה אינו דכמו כן נמי אית ליה ללישנא בתרא דחלטה דב"ה פוטרין בזה ובזה, ולאיכא דאמרי דאמ' זה וזה לחיוב כמו כן נמי אית ליה למאן דתנא גבי המעסה ב"ה מחייבין דהוא סבר דב"ה מחייבין בזה ובזה כדמוכח תלמוד' דקאמ' תברא מי כו' וי"ל דמ"מ לא ק' דהא [ד]קאמר זה וזה לפטור קאי ללישנא דב"ה מחייבין בזה ובזה וא"כ הוי איפכא, והא דקאמ' זה וזה לחיוב קאי ללישנא דב"ה פוטרין בזה ובזה ופליגא.
הדביק מבפנים, פי' רש"י הלחם באילפס, והרתיח בחוץ פי' שנתנה על האור, ול"נ דא"כ מאי מספקא ליה פשיטא דהוי מעשה אילפס פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, לכ"נ לר"י דהכא בתנור מיירי ומיבעיא ליה כיון דתנור הוא לא חשבינן ליה מעשה אילפס או דילמא לא שנא, ולרב יוסף מיבעיא ליה כשהדביק בתנור ולא הסיקו לתבשיל על ידי אפייה דאבוקה כנגדו, וכן פר"ח, אבל רש"י [לא] פירש כן אלא פירש דההוא בתרא מיירא כמו כן באילפס.
<h2>דף לח.</h2>
אתיא לחם לחם. הקשה הר"ר דיילקרויישא מאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם, אמאי איצטריך לעיל [ל"ה ע"ב] למידרש שלא יצא אדם ידי חובתו בטבל משום כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד יצא זה שאיסורו משום לא תאכל טבל בהדי' תיפוק לי משום דבעינן משלכם והאי לא חשיב משלכם כדאמרי' בסוכה [ל"ד ע"ב] אתרוג של דמאי ב"ה מכשירין כיון דאי בעי אפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה כו', ודווקא דמאי אבל טבל גמור לא, משמע דלא חשיב ליה משלכם, ונראה לר"י דמצי למימר דאיצטריך קרא להיכא דהתבואה היה הכל שלו כגון אם היה כהן דהשתא לכם קרינ' ביה דאינו צריך להפריש ולכך איצטריך טעמא דלעיל. והר"ר שלמה מדרויי"ש מתרץ דלא דמי לאתרוג דהיינו טעמא דגבי אתרוג דאינו יוצא בטבל משום דבעינן גבי אתרוג שיהא הכל שלו אע"פ שיש לו שותפות בגויה משום דאינו יוצא באתרוג דשותפות שאם היה נותן תרומה או מעשר יהיה אתרוג חסר ויהיה פסול, אבל גבי מצה כיון דיש לו שותפות מתבואה שלו יוצא בו משום מצה דאם היה נותן ממנה מה שהוא חייב תרומה או מעשר א"ה לא הוי המצה פסולה דאכתי איכא שיעור מצה, ולהכי חשיב משלכם אי לאו קרא דבל תאכל חמץ. והר"ר יחיאל היה מדייק לפי דקפסיק ותני לעיל אפי' אין בה כזית דטבל דהתם אינו יוצא בה בשותפות דליכא שיעור אכילת מצה דלכל הפחות בעינן כזית, וא"כ הוי דומיא דאתרוג והדרא קושי' לדוכת', אלא ש"מ כדשנינן דמיירי שהכל שלו.
או דילמא אמרי' הואיל [ואילו] (ו)לא קרי(נ') ליה שם. תימה אם אמרי' הואיל א"כ ביכורים נמי יהו נאכלים בכל מושבות ומהאי טעמא גופיה הואיל דלא קרי(נ') ליה שם והוו חולין, וי"ל דלא דמי דשם בכורים אינם נאכלים בכל מושבות, אבל הכא שפיר אמרי' הואיל (והם לשם) [ויש להם שם] חלה נאכלת בכל מושבות כגון כל שאר חלות שאין מן מעשר שני, ועי"ל דלמאי דאפרש בסמוך דאין אמרי' הואיל (הדבר) [בדבר] שהוא חולין בעלמא לדבר שהוא קדוש ניחא דלא אמ' הואיל ולא קרא שם על הביכורים דא"כ הוי כחולין גמורין כדאפרש בסמוך. או דילמא חד הואיל אמרי' היינו כגון חלה של מעשר גופיה דלא נפקינן ליה אלא על ידי הרצאה הואיל ואי לא קרא עליה שם א"נ חולין של לקוח לא נפקינן ביה אלא ע"י הואיל דאי לאו לקוח הוא, אבל הכא אמרי' תרי הואיל הואיל ולאו לקוח הוא ועוד הואיל ואי לא קרו עליה שם, והק' רש"י בחלה מעשר גופיה איכא תרי, הואיל דאי לא קרו עליה שם והואיל ואי מטמ' פריק ליה ואית ליה היתר במושבות, ותי' כיון דבידו לטמות ולגרום לו טומאה מיד לא אמרי' הואיל ואי מטמא פריק וכו'. ואם תאמר הכא כמו כן נמי ליכא אלא חד הואיל הואיל ולא הוי לקוח בכסף מעשר שני הוה חלה של חולין ומצי נפיק השתא נמי דהוה לקוח נפיק. וי"ל דלא אמרי' הואיל מדבר דלא הוי אלא חולין בעלמא לדבר שהוא קדש השתא לפי דידעינן דודאי איכא חילוק בין חולין להקדש דאפילו יהא נפיק בחולין מ"מ לא יהא נפיק בקדש דהיינו מעשר שני.
חלות תודה ורקיקי נזיר עשאו לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מכאן משמע דמותר לעשות המצה בערב פסח קודם ו' שעות אע"פ שחמץ קיים דהא חלות תודה ע"כ עשויות מקודם ו' שעות דהא יש מהן דהיתה בהן חמץ וא"כ היו אסורות משש שעות ולמעלה וא"ה קאמר הכא דיוצאין בחלות תודה של מצה אי לא הוי טעמא משום דעשאו לעצמו, ולאפוקי מהני דעבדי ההיקישא ומפרשי דאסור לעשותן עד לאחר ו' שעות דליכא חמץ ומקיש מצה לפסח מה פסח נשחט לאחר ו' שעות בין הערבים אף מצה נמי, וזה אינו כדפ', אלא אדרבה כי איתקש לאכילה הוא דאיתקש כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמה פסח אינו נאכל אלא עד חצות אף מצה אינה נאכלת אלא עד חצות. ועוד ראיה דמותר לעשותן קודם ו' שעות מיהא דאמ' בירושלמי [פ"ב ה"ד] מצה ישנה פי' שעשויה קדם הפסח חדש או שני חדשים פלוגתא דב"ש וב"ה פי' כי היכי דפליגי בסוכה ישנה פליגי נמי במצה ישנה, ור' יוסי או' דברי הכל היא כלומר הכל מודים במצה ישנה דפסולה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אע"ג דפליגי בסוכה ישנה, והטעם הוי לפי שעשאה כל כך לפני הפסח בידוע שלא דקדק בה לשומרה מחמץ, משמע דהטעם הוי משום דלא דקדק בה דהיינו חדש לפני הפסח אבל אי דקדק בה כגון יום אחד או יומים כשירה, אע"ג שעשויה קודם הפסח שעדיין חמץ קיים, אלמא משמע דמותר לעשותם קודם ו' שעות. [א"ה, עיין עוד מש"כ לעיל י"ג ע"א ד"ה ומשייר]. פסק. משמע מירושלמי שהבאתי דמצה ישנה דלא דקדק בה פסולה, מכאן יש לפסוק דשומן אווזא מהותך אסור לאוכלו בפסח כיון שעשאו קודם הפסח בלא שם פסח, אע"ג דעור אווזא ובשר מלוחה מותרת לאכל בפסח היינו משום שכבר נתבטל הטעם דחמץ קודם הפסח דמסתמא אי איכא חמץ (בפסח) במלח ליכא אלא משהו וכבר נתבטל קודם הפסח, אבל שומן של עור אווזא שמא נוגע במחבת שנעשה בה שליינקו"ק (כל) שיש בה פירורין של חמץ מלאה כל המחבת, ובכוליה משערינן והוי כאילו כולה חמץ וא"כ לא נתבטל קודם הפסח ומ"ה אסור, ואפי' הי' או' אני זהיר שלא נעשה חמץ בתוך המחבת כשעשו בו השומן יותר מב' ימי' קודם וא"כ לא היתה בת יומא דכיון דלא אסיק אדעתיה לא רמי אנפשיה ומידכר, וכן יש ליזהר שלא להשים יין בפסח באותם קדירות שקו' פלומייץ בלע"[ז] כשהן ישנים דלפעמים משימין חתיכות של חמץ בתוך הקדירה עם היין ובכוליה משערינן (והני) [והוי] כולו חמץ ולא נתבטל.
<h2>דף לח:</h2>
יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה, דיום ולילה הויא זמנה, וא"ת התינח כשנשחט עליהם הזבח דחל קדושה עלייהו, אבל לא נשחט עליהם הזבח דלא הוקדשו א"כ מאי קאמ' יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה הא יכול לפדותה ולאחר אכילתה לכשירצה כיון שלא נשחט עליהם הזבח, וי"ל דאה"נ דמיירי שנשחט עליהם הזבח דהשתא אינו יכול לפדותה ולאחר אכילתה כלל. וק' דא"כ במתני' אדמפליג בין עשא' למכור בשוק ובין עשאן לעצמו ליפלוג בין נשחט עליהם הזבח ובין לא נשחט עליהם הזבח, לכנ"ל דמיירי בשלא נשחט עליהם הזבח וכ"ת א"כ מאי קאמ' יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה הא יכול לפדותה ויאכלנה כל זמן שירצה, מ"מ י"ל דה"פ דלענין עשייה מיירינן דבעינן שתהא עשויה לשם אכילה שבעה ימים יצתה זו שאינה עשויה להיות נאכלת לשבעה דדעתו היה לאכלה ליום ולילה כדין חלות תודה, אבל עתה שלא נשחט עליהם הזבח יכול לאוכלה כל זמן שירצה, והא דפריך נמי בסמוך ותיפוק לי דאינה עשויה בתחלה להיות נאכלת באנינות וכן נמי הא דקא' ותיפוק לי דאינה נאכלת בכל מושבות ה"פ דאינה עשויה להיות נאכלת בכל מושבות.
אמר ריש לקיש זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, כלומר הן באין בנוב וגבעון וא"כ הן נאכלין בכל מושבות כדתנן [זבחים קי"ב ע"ב] באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל והיינו כר' מאיר ולאפוקי מרבנן ור' שמעון דפליגי עלי' דקאמרי התם [קי"ז ע"א] כל הנדר והנדב קרב בבמה וכל שאר נדר ונדב אינו קרב בבמה דברי ר' מאיר, א"ר (יוסי) [אסי] מאי טעמא דר' מאיר לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו כלומר משה אמר לישראל כד אתיתו להתם ישרות תקריבו פי' נדבות חובות לא תקריבו, וחכמים או' לא קרבו ליחיד אלא עולות (אשם) ושלמים בלבד, ור' שמעון אומר אף לצבור לא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, אלמא דשמעתין אתיא כר' מאיר דה"ק ר' מאיר כל הנדר והנדב קרב בבמה, וחלות תודה ורקיקי נזיר נדר ונדב הוא. וק' אמאי קאמ' לאפוקי מר' שמעון דר' שמעון נמי קאמ' במגילה [ט' ע"ב] זה הכלל כל דבר הנדר והנדב קרב בבמה וחלות תודה ורקיקי נזיר הוי נדר ונדב, וא"כ סבירא ליה נמי דקרב בבמה כמו ר' מאיר, לכ"נ דאתיא נמי כר' שמעון ולא אתא אלא לאפוקי מחכמים, ואע"ג דקאמ' ר' שמעון במילתיה אף דמשמע דמוסיף על דברי רבנן לא קאי לרבנן אלא קאי לר' מאיר דלא חלק אלא ביחיד, ואתא ר' שמעון (נמי) למימר דבצבור נמי יש חילוק, ועי"ל דלעולם אתא לאפוקי דר' שמעון, ואע"ג דקאמ' הנדר והנדב וכו' מ"מ לא קא' כל(ל) וא"כ אינו כולל הכל ויכול אני למימ' דלא (קאמ') [קמיירי] מחלות תודה ורקיקי נזיר, דמדר' מאיר נמי לא הוה מוכח דאתיא כוותיה אלא משום דקאמ' כל דמשמע שכולל הכל אפי' תודה נמי. וממ"ק דאמאי קאמ' לעיל [ל"ו ע"ב] מרבי' אנו מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות כדר' אליעזר, ואמאי דחק לאוקומיה הכי לימא שיש לו היתר בכל מושבות כדקאמ' (הכא) [התם] קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל, ול"נ דל"ג התם מעשר שני, והשתא ניחא דאינו נאכל בכל מושבות אי לאו דמוקי ליה כר' אליעזר. ויש (דל"ג) [דג"ל], וא"ת א"כ ק' כדפי', וי"ל דלא מצינן למימר הכי דלעיל אמרי בירושלם והתם כשהוא בירושלם לא הותרו הבמות ואין יכולין לאוכלם אלא בירושלם דקלטו מחיצות, וא"כ לית ליה היתר בכל מושבות, ומ"ה צריך לאוקמיה כר' אלעזר בשניטמא, אבל הכא ניחא דפריך למה לי האי טעמא דלעיל תיפוק לי דאין נאכלין בכל מושבות, וקא' שפיר איצטריך כגון שבאו לנוב וגבעון דהותרו הבמות והיה לו היתר בכל מושבות כדאמ' והיה נאכל בכל ערי ישראל. והתם במגילה דפריך וניתי וכו', למאן דגר' ומעשר ה"פ ונייתי וכו' כלומר אמאי נוהג בכל ערי ישראל ונייתי ליה בנוב וגבעון דאית ביה במת צבור ומשני דגמר שם שם מארון ובנוב וגבעון לא היה בהן ארון ולפיכך לא היו אוכלין אותו לשם משום דהארון היה ראוי להיות שם בנוב שהיה במת צבור וכיון שלא היה ארון לשם הארון היה מעכבו שלא היו אוכלין מעשר שני דרבותא אמרי' [שלא כ]בעלמא [קידושין כ"ה ע"א] כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו, אבל שאר [במות] דלא היו ראויות לארון אין הארון מעכב אותם מלאכל מעשר שני, ולמאן דל"ג ליה ה"פ ונייתי כו' (ה"פ) כלומר אמאי לא היה נוהג מיהא בגבעון ומשני דגמר שם שם מארון ובארון כתיב אשר נקרא שם ובמעשר כתיב ואכלת שם דאינו נוהג אלא במקום שיש ארון, וא"ת והא היה נוהג בבית שני אע"ג דלא היה שם ארון דהיינו אחד מחמשה דברים שנחסרו בבית שני, וי"ל דשאני התם דלא היה שום ארון בעולם ומ"ה נוהג ולא היה ראוי לארון כיון שלא היה ארון כל[ל] בשום מקום, אבל בשבאו לנוב וגבעון לא היה שם ארון אבל היה בקרית יערים הילכך לא היה נוהג בנוב וגבעון כיון שאין שם ארון דגמר שם שם מארון, דבקרית יערים נמי לא היה נוהג משום דליכא במת ציבור.
<h2>דף לט.</h2>
פסק. ויוצאין בקלח שלהן, פי' הר"ר שמשון מקוצי דדווקא בקלח שלהן אבל בשורש לא, ויש ליזהר להסיר השורש מן החזרת. [א"ה, הובא בריטב"א בשם הר"פ]. ואצוותא דדיקלא, שגדילה סביב הדקל, ול"נ דא"כ היכי קאמר הכא דיוצאין בהן הא מין אילן הוא ואנן ירק בעינן דבעינן מין זרעים כדאמרי' מה מצה מין זרע אף מרור מין זרעים, לכ"נ דאצוותא דדיקלא היינו ירק שגדילה סמוך לדקל מן הקרקע. אף מצרים תחלתו רך וסופו קשה, והיינו בפרך בפה רך דיש בירושלמי [ה"ה] שמתחלה היה עושה מלאכה עמהם והיה נושא האבנים בכתף והיו אומ' המצריים לישראל ראו שהמלך עצמו עושה מלאכה וכל שכן אתם שיש לכם לעשות מלאכה והם באין ועוסקין במלאכה, וקרא מוכח דכתיב וישימו עליו לשון יחיד, על צואר פרעה, וה"פ השרי מסים שמו על פרעה.
<h2>דף לט:</h2>
פסק. לא לימחי איניש קידרא בקימחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר, פי' [הקונטרס] קמחא [דאבישונא] היינו קימחא שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור. ומכאן יש לאסור לנשים שמשימין קמח בתנור להתייבש ועושים תבשיל לבניהם קטנים דדילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ. וא"ל דהא דאסרינן הכא היינו בקימחא שנתייבשה כשהיא לחה כדפי' אבל בשאר קמח אין לחוש, דודאי לא נקט כשהיא לחה אלא משום דהיינו אורחיה דאין מייבשין אותה אבל בכל קימחא אסור דלעולם איכא חששא דילמא לא בשיל כדקאמ' תלמודא (דאמ') דאפילו בקמח שאינה לחה צריך בישול דאל"כ ליכא מאן דפליג דאסור דודאי הוא מחמיץ כשנותנו לתוך מים ומבשל ליה, וראי' מלקמן כדאפ' בסמוך [מ' ע"ב], וא"כ ודאי הוא דאשה אינה יכולה לעשות תבשיל לבנה אם לא תפרר המצה ותקח מן הפירורים או יחם המים קודם וישים בהם קמח או יעשנה כולה מחלב בלא מים דאז הוו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מ.</h2>
ואין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות עבד שמואל עובדא וכו' דנתבקעו ממש ומעשה רב, והלכה דאין אסור אלא דווקא בנתבקעו אבל לא נתבקעו מותר. פי' הר"ר שמשון מקוצי דדוקא בשעורים איכא חילוק בין נתבקעו ללא נתבקעו אבל בחטין אסורין אפי' לא נתבקעו כדקאמ' תלמודא דאגב צירייהו עייל בהו מיא, ואם כן אם נמצאת חטה בתבשיל או בצלי הכל אסור [אפי'] בלא נתבקעו כדפ', אבל במליחה אינו צריך כי אם קליפה כדפ"ל במין במינו. הדר אמר מצוה ללתות, וק' דהא אמרי' לעיל גבי פושרין מחמירין טפי גבי ישראל מלגבי כהנים כדקאמ' לעיל אם אמרו בזריזי' יאמרו בשאין זריזים, וגבי לתיתה הוי איפכא דגבי מצות אמרי' דמותר [ו]מצוה ללתות וגבי מנחות אסרינ' לתיתה אלמא דמחמיר טפי לענין לתיתה גבי כהנים מלגבי ישראל, ותירץ מורי' רבי' הרב ר' פרץ נ"ע דלא דמי דשאני פושרין דצריך זריזות טפי וכהנים זריזים טפי הם מישראל ומ"ה שרינן להו דלישה הויא במקום זריזין בעזרה שכהנים מצויין שם כדאמ' לעיל, אבל גבי לישה דמצות לא(ו), משום דישראל אינם זריזין כל כך זריזות מרובה דצריך גבי לישה דפושרין, אבל לתיתה בזריזות פורתא סגי לכך גבי מצות ישראל זריזין הם ואע"ג דישראל אינם זריזין כמו כהנים מ"מ הם זריזין גבי לתיתה דמשמע משום דגבי לתיתה סגי בזריזות פורתא ואותו זריזות הוי שפיר גבי ישראל ומ"ה מותרין הן ללתות, אבל לתיתה דגבי מנחות דהויא בבית הישראל ודאי אסור בישראל משום דישראל ודאי לא זהיר כל כך מחימוץ גבי מנחות כמו גבי חמץ בפסח, חדא דחמץ בפסח חמיר טפי שיש בו כרת, ועוד דכיון דעיקר הקרבה דמנחות היא בכהנים לא רמו ישראל אנפשייהו כולי האי כמו גבי פסח [דעיקר] רמיא גם גבי ישראל, כ"נ למהרר"ף נ"ע.
<h2>דף מ:</h2>
הבגד שאבד בו כלאים לא יעשינו מרדעת לחמור, או' ר"י דדווקא אבד בו כלאים אסור לעשות מרדעת גזירה שמא יקח ממנו ויעשה ממנו טלאי' בבגדו אבל בכלאים ידועים שרי דלא אתי למיטעי, ול"נ דמ"מ הויא אסורא בכלאים כדאמ' [ביצה י"ד ע"ב] אפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור לישב עליהן כיון שיש כלאים תחתיהן גזירה שמא תכרך לו נימא, וי"ל דהכא מיירי בקשין וה"נ אמרי' במס' כלאים [פ"ט מ"ב] כר וכסת אין בהם משום כלאים ומוקי לה התם ששטוחין על גבי איצטבא דאז הוו קשין כשהן שטוחין על דבר קשה. אבל עושין מהן תכריכין למת, פי' דליכא למיחש שמא יעלם דבגדי המת אסורין בהנאה, ומשום המת נמי ליכא חששא כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות, פי' במס' מנחות.
רבא מימחי ליה קידר', פירש"י קימחא דאבישונא. ול"נ לר"י דהא לעיל [ל"ט ע"ב] אסרינן לה דילמא לא בשיל שפיר, לכ"נ כדפ' בערוך דהיינו קמח עדשים דהיינו מיני קטנית דאין דרכן לבא לידי חימוץ כל כך, ומכאן ראייה דמה שהזכיר הקו' לעיל כשהי' לחה לאו דוקא דאי הוי דווקא למאי דחקי התו' לאוקומי הכא בקמח של שעורים או בשל עדשים לוקמיה בקמח של חטין בקימח' יבישה והא דאסרינן לעיל היינו בלחה, אלא ש"מ דלאו דווקא לחה ויבשה נמי אסורה דדילמא לא בשיל שפיר כדפ"ל. ור' יוסי אוסר פי' מיד כלומר אפי' ליאכלנו מיד אסור משום דקדים מחמיץ לפי שעה מיד יותר משאר דברים, ול"נ דבגמר' לא קאמ' אלא שמחמיץ כשאר דברים אבל יותר משאר דברים לא משמע דקאמ' אדמבשל חמוצי מחמצא, אבל לא מיד, לכ"נ דר' יוסי אוסר משום דהיינו דברים העשוים לשהות עד זמן מרובה וא"כ יבא לידי חימוץ, ומיד נמי הוא אסור מהאי טעמא דגזרינן שמא ישהנו זמן מרובה.
<h2>דף מא.</h2>
איכא בינייהו צלי קדר, דלמ"ד מפיגין (משמן) [טעמן] צלי קדר מותר דאינו מפיג טעמו דהא נצלה בשמנו, ול"נ דהיכי מצי למימר הכי הא הוו צלי אש מחמת דבר אחר מחמת הקדרה כשמחממו ומבשלו, ולקמן פ' כיצד צולין [ע"ו ע"א] ממעט צלי מחמת דבר אחר מקרא, וי"ל דודאי האי תנא נמי (דהכא) סבר דמ"מ עשה איכא משום כי אם צלי אש והא דממעט הכא היינו דווקא ממלקות, וממ"ק דהיכי יליף לאו בשאר משקין שמפיגין טעמן הא אין מזהירין מן הדין, וי"ל דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דמגלה לנו דשאר משקין הוו בכלל ובשל מבושל. אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח, [פירש הקונטרס דבישול מבטל ליה מתורת לחם], ול"נ דהא הוי תחלתו עיסה וסופו סופגנין דמרבינן לעיל [ל"ז ע"ב] דאיקרי שפיר לחם, וי"ל דודאי לחם איקרי ומ"מ קאמ' שפיר דאין יוצאין בו משום דלא איקרי מצה דהוי מצה עשירה.
<h2>דף מא:</h2>
איכא דאמרי חדא מיהא לקי, פי' [הקונטרס] דאם אכל חי או בחמי טבריא, ול"נ לר"ת דהא לעיל אליבא דכולהו אמרי' דבחי ובחמי טבריא דפטור, וע"ק דפ' המקבל [ב"מ קט"ו ע"ב] גבי פלוגתא דריחים ורכב קאמ' אבל כי אם צלי אש למאי אתא וכו' אי לאו לאוסופי לאו, ומאי פריך הא שפיר איצטריך לחי ולמבושל בחמי טבריא למימר דלקי כדקאמ' הכא, לכ"נ דה"פ אכל נא לקי שתים אחת משום נא ואחת משום צלי אש אם התרו בו ומבושל לוקה שתים אחת משום מבושל ואחת משום צלי אש אם התרו בו, נא ומבושל לוקה שלש אם התרו בו משום שלש, איכא דאמרי חדא מיהא לקי בנא או במבושל היכא דלא שייך להלקות משום נא או משום מבושל אלא התרו בו משום כי אם צלי אש קאמ' דלקי. אביי א' אין לוקין על לאו שבכללות, וצלי אש היינו לאו שבכללות שכולל הכל כי אם צלי אש אבל נא ומבושל לא קחשיב ליה לאו שבכללות, אע"ג דלא כת' אלא חד לאו על שניהם לאו דאל תאכלו וגו', מ"מ אינו לאו שבכללות כיון שהם מפורשים כל חד לחודיה. אכל זג וחרצן איכא דאמרי חדא מיהא לקי, פי' אם אכל לולבין וחרצן, וקשה דלהאי פי' דפירש לעיל דכי אם צלי אש לא מצי קאי אחי או אמבושל בחמי טבריא ולא קאי אלא דווקא אנא ומבושל כמו כן הכא נמי היכי מצינן למימר דכל אשר יעשה מגפן קאי אלולבין וגפנים אימא דלא קאי רק אחרצנים וזג דכתיב בקרא, וי"ל דשאני הכא דכל אשר יעשה כתיב קודם ומשתמע טפי דקאי לכל דבר.
<h2>דף מב.</h2>
לאמר לימד שכל הפרשה כולה בלאו נאמרה, וא"ת וכי בכל מקום שנאמר לאמר נאמר הכי, וי"ל דלא אמרי' הכי אלא דוקא היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה כמו בפסח כי אם צלי אש וכגון גבי המתפיס תמימים וכו' דכתיב אותו.
אשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה, פי' רש"י משום דבימות הגשמים החמה הולכת בשיפולו של רקיע ומחממת המעיינות ולהכי צריך לדלות מבערב ולהלינן כל הלילה, ול"נ דאדרבה ניסן הוי מימות החמה, לכ"נ לריב"א דסבר כי האי תנא דלקמן [צ"ד ע"ב] דקאמר בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ביום המעיינות הם צוננים ובלילה רותחין ומשום הכי צריך לדלותם ולהלינן כל הלילה כדי שיצטננו, וכ"ת א"כ דצוננים הם ביום יש לדלותם מיום גדול, וי"ל דאנן בעינן שישהו במעיין כל היום ויצטננו שם עד הערב. פסק. ומיהו אם שאבו המים [מה]מעין מבעוד יום או מעט בלילה אין להקפיד בכך כיון שלנו כל הלילה, עד לאחר עמוד השחר דהיינו עיקר הלילה כדאמר בקרבנות. פסק. לא בחמה ולא בחמי חמה, מכאן יש ליזהר כשנושאים המים בערב פסח כדי ללוש המצות בבית התנור שצריך לכסותם מן המפה על הדלי כדי שלא יפול חמה עליהם ויחם אותם, אבל אם אין החמה זורחת נראה דאינו צריך. (ובירושלמי) [וביומא] מפרש דיומא דעיבא כולי שמשא פי' כמו שמש הוא והוי כמו שהחמה זורחת, וא"כ צריך לכסותן אע"פ שאין החמה זורחת. עברה ולשה מאי, פי' רש"י דקאי אחמי חמה, ובה"ג מפרש דקאי אמים שלא לנו, ומסיק ליה רב ששת לאיסורא. פסק. ומכאן יש ליזהר שלא ללוש לא בחמי חמה ולא במים שלא לנו. ומעשה שבא לפני רבינו יהודה מפריש ולפני רבינו יחיאל באדם שלש מצות שלו קודם עמוד השחר ואסרו אותם וציוו להשליכם במים לפי שעיקר הלינה הויא מעמוד השחר.
<h2>דף מב:</h2>
טיפולן של בנות עשירים. וק' דא"כ הוא תכשיט נשים דקא"ר אלעזר וא"כ מאי מוסיף דקאמ' אף, ותי' הר"ר יעקב מאורליינש שמשימין בפנים של מטה באותו מקום דהוי מאיס והוי נוקשא טפי.
<h2>דף מג.</h2>
ונותנו לפני כלבו דר' מאיר לר' יהודה, וא"ת והאמרינן במ' חולין [כ"ג ע"ב] דמצה מעלייתא הוא, וי"ל דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור ומ"ה קאמ' ונותנו לפני כלבו. למה מנו חכמים את אילו, וק' לר"י דשפיר איצטריך לאשמועינן שהם באזהרה ואין בהם כרת, וי"ל דמ"ה לא איצטריך כולהו למימנינהו אלא בתרי מינייהו סגי בכותח הבבלי ובעמילן של טבחים דהוי חד על ידי תערובת וחד נוקשא בעיניה.
[על עירובו בולא כלום, כתב רב אלפס ואע"ג דאמר בולא כלום מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא וכי אמרו רבנן דלא לקי ה"מ דליכא כזית בכדי אכילת פרס וכן כותח הבבלי וכיוצא בו אבל אי איכא כזית בכדי אכילת פרס חייב, ולכך נ"ל דה"ה לכל שאר איסורין כדמוכח לקמן דא"ר יוחנן בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור וכיון דליכא כזית בכא"פ לא מצי מיחייב אצירוף וליכא למימר דמחייב אלא ע"כ דשייך בכל איסורין בין לרבנן בין לר' עקיבא כדמוכח לקמן קראי דהא לפירש"י לא [הוי]א קראי אלא אסמכתא בעלמא דסבר ט"כ דרבנן, ולפי' ר"ת נמי דסבר ט"כ דאורייתא מ"מ אין לוקין עליו כיון דילפי' מגיעולי גוים [וה]תם לא כתיב לאו, וגם לא... נקיטי דיליף לה מנזיר דמשרת ליכא לאו אלא... דכתיב ביה קרא ע"כ]. גליון.
ואילו נוקשה בעיניה לא קתני, וא"ת מה ראייה היא זו דילמא דנקט עירוב דהוי קיל טפי וממילא ידעינן נוקשא מכ"ש דהוי חמיר טפי, וי"ל דמ"מ גבי מיעוט הו"ל למינקט נוקשא להשמיענו דליכא כרת ומדלא נקטיה ש"מ נוקשא לית ליה.
<h2>דף מג:</h2>
איצטריך סד"א [וכו'] כל שישנו בקום אכול מצה, וקשה דהיכי הוה ס"ד למימר הכי אדרבה אימא איפכא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וי"ל דמסתבר ליה טפי למידרש הכי דהא הוי מסיפיה לרישיה דמעיקרא כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דה"פ לא תאכל עליו חמץ למי שצוה לו שיאכל מצות אבל למידרש איפכא מרישיה לסיפיה אין סברא למידרש, ועוד י"ל דמסתבר ליה למידרש לקולא כדי לקיים הג"ש מחמשה עשר בחג הסוכות דמהתם נמי משמע פטור גבי נשים.
וכ"ת ר' אליעזר לית ליה כל והתניא שאור בל תקטירו, וקשה לריב"א אמאי לא מייתי מההיא דלעיל כי כל אוכל חלב דהתם נמי דריש כי כל, לכ"נ דגר' כגירסת הספרים דג' חולין מנין ת"ל מן הבהמה חלב בעלי מומין מנין ת"ל כל והשתא ניחא דלא מצי לאיתויי מהתם. ול"נ להש"ר משנ"ץ דהא התם לא משמע דגר' הכי, לכ"נ דלעולם גר' כאידך גירסא ומ"מ לא מייתי מיניה דניחא ליה לאקשויי מתערובת לתערובת. אין לי אלא כולו מקצתו מנין, פלוגתא היא במס' מנחות [נ"ח ע"ב] בין רבא ובין אביי דרבא סבר דאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה בפחות מכזית, ולדידיה ה"פ אין לי אלא כולו שני זיתים מקצתו מנין פי' זית אחד ת"ל כל, עירובו מנין פי' היתר מצטרף לאיסור כגון חצי זית משאור וחצי זית מדבר אחר ת"ל כי כל, ואביי (ד)אמר התם דיש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה בפחות מכזית, ולדידיה ה"פ אין לי אלא כולו פי' זית אחד מקצתו מנין חצי זית ת"ל כל עירובו מנין פי' כגון שהקומץ נימוח דהוי דבר המעורב, אבל לא מצי למימר דהיינו היתר מצטרף לאיסור דהא אכל שהו נמי חייב אליבא דאביי דאית ליה הקטרה בפחות מכזית והא דפריך הכא היינו דווקא אליבא דרבא דאית ליה היתר מצטרף לאיסור.
חוץ מאיסורי נזיר, וא"ת אמאי לא קאמר חוץ מאיסורי נזיר וחטאת דהא ר' יוחנן גופיה סבר לקמיה [מ"ה ע"א] דהיתר מצטרף לאיסור בחטאת וא"כ קשה מר' יוחנן לר' יוחנן, וי"ל דהתם היינו קדשים ור' יוחנן לא נחת למיחשב הכא רק דבר דחולין אבל (לא) מקדשים לא מיירי כלל. שהרי אמ' תורה וכל מישרת, ל"ג וכל דאי ס"ד דמרבי (משרת) מייתורא דוכל א"כ מאי פריך לקמן והאי משרת להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה וכו', ומאי פריך אימא דדרשא דלקמן אתיא ממשרת ודרשא דהכא קיליף ליה מוכל אלא ה"ג שהרי אמרה תורה משרת. וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל דאמר מקצתו מנין ת"ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור אבל לא הוי כרבנן דלא דרשי כל, וכיון דלא דרשי כל א"כ לא מוכחי מקצתה גבי שאור, וא"כ לדידהו לא סברי דהיתר מצטרף לאיסור, ול"נ דהא לרבא לא הוי הפי' הכי דלדידיה מקצתו ר"ל כזית ועירובו ר"ל היתר מצטרף לאיסור, ועו"ק דמשמע דמחד דרשא מפיק היתר מצטרף לאיסור וא"כ מאי קאמר כמאן כר' אליעזר אפי' כרבנן נמי אתא דנהי דלא דרשי כל מ"מ כי כל דרשי לחד דרשא וא"כ נפק להו שפיר מקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור מכי כל, לכ"נ דה"פ דדריש כל ומוקי ליה למקצתו וא"כ אייתר ליה כי כל לרבות עירובו והשתא ניחא דכרבנן לא אתא דהא רבנן לא דרשי כל אלא דרשי כי כל לחד דרשא, וא"כ אי מוקמי כי כל למקצתו א"כ לא נפקי לה כלל עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור.
<h2>דף מד.</h2>
מקום מגעו אמאי פסל הא בטיל ברובא, פי' רש"י דאע"ג דבדימוע בעינן מאה היינו דווקא מדרבנן אבל מדאו' חד בתרי בטיל. ומשני הואיל וזר לוקה עליו בכזית אלמא דשם תרומה עליו לענין מלקות ה"נ לענין טומאה שם תרומה עליה, מיהו לא הוי כתרומה עצמה לפסול כולה. ול"נ פי' רש"י דפי' דחד בתרי בטיל מדאורייתא דהיינו דווקא במין במינו אבל במין בשאינו מינו לא, והכא הוי מין בשאינו מינו, ועו"ק לפי' רש"י דקרי ליה דימוע משמע שאינו בעין ומ"מ קאמר דטבול יום פוסל מגעו, וקשה דהא' בנדה [מ"ו ע"ב] עסה שנדמעה וכו' בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום, א"כ משמע דמגע טבול יום אינו פוסל דימוע במגעו, וי"ל דהתם מיירי בדימוע ממש שאין התרומה בעין והכא מיירי שהתרומה בעין כדמשמע (בתוספתא דבתוספתא) [בסיפא דבסיפא] תניא (בהדיא) [בד"א] שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור אלמא משמע שהוא בעין, וכיון שהוא בעין א"כ היכי פי' רש"י דבטל הא אמרינן בכל מקום דכל שהוא בעין לא בטל. לכ"נ לר"ת דהאי דהכא מיירי שהוא בעין וה"נ לא הויא כביצה במקום מגעו מן התרומה לבד כ"א ע"י החולין וטבול יום אינו פוסל בחולין ופחות מכביצה אוכלין אינו מקבל טומאה כדפר"ת לעיל [ל"ג ע"ב], אע"ג דלעיל קאמרי דאפי' פחות מכביצה אוכלין מקבל טומאה דרבנן וא"כ מאי קפריך דילמא הכא מיירי בטומאה דרבנן ומ"ה מטמא בפחות מכביצה, מ"מ י"ל דפסלי משמע דמיירי בטומאה דאורייתא, ומשני הואיל וזר לוקה עליו בכזית מאי טעמא דהיתר מצטרף לאיסור, והכי מייתי אלמא דחולין מצטרפין להשלים כשיעור כזית לענין מלקות ה"נ (אמרי') לענין טומאה אמרי' דמצטרפין זה עם זה להשלים שיעור לכביצה, לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. וא"ת לפי' ר"ת קשה דהא בעי' שחולין משלימין לתרומה וא"כ (א)מאי מייתי שאני הכא דאיכא כזית מן התרומה לבד, וי"ל דמ"מ צריך להשלמה מן החולין שאכל (מן) [עם] התרומה דבשביל שליקט מן התרומה מעט מעט ואכל בה בהפסק אינו חייב בכך משום דאין דרך אכילה בכך, אבל בשביל החולין שעמה אוכל כזית בזמן מועט שמצטרפין ומשלימין לכזית.
ואי מישטר קא שטר ליה ליכא כזית בכדי אכילת פרס, וא"ת בשכר המדי מאי איכא למימר דהא שתי ליה בעיניה, מ"מ אין לך אדם ששותה שתי כוסות בבת אחת הילכך בכדי אכילת פרס ליכא כזית מן החמץ לבד המים. אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמ' שאני אומר, לא ג"ל דהא דמרבינן היתר מצטרף לאיסור היינו דווקא אליבא דר' אליעזר ולא אליבא דרבנן, ואי הוה גרס הכי מאי פריך דילמא הך ברייתא אתיא כרבנן דאמ' אין היתר מצטרף לאיסור וא"כ שפיר קאמר שאני אומר, אלא ודאי גר' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר והשתא ניחא דפריך לכולהו. וה"נ צ"ל לעיל גבי האי דפריך אי הכי אמאי פליגי רבנן בכותח דל"ג אלא מאי היתר מצטרף לאיסור כדפ'. איתיבי שני קופות כו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס וכו', וא"ת מאי פריך לעולם אימא לך דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, והכא היינו טעמא דאמר שאני אומר דמיירי במין במינו [ד]ע"כ דאין מיירי במין בשאינו מינו כגון חטין בתוך שעורין [ד]א"כ ניכר הוא ואם כן יס(ת)לק החולין מן התרומה, אלא ודאי מיירי במין במינו וא"כ הדרא קושי' לדוכת', והא דקאמר דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היינו דווקא במין בשאינו מינו והכא מיירי במין במינו, וי"ל דה"נ מיירי במין בשאינו מינו, וכ"ת א"כ יס(ת)לק החולין מן התרומה, וי"ל כגון שנתערבו הקמחים קמח של חטין לתוך קמח של שעורין ואינם יכולים לסלקם זו מזו שאינם ניכרים.
<h2>דף מד:</h2>
וה"ה בערלה בשתים, פ"ה דאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו, אבל איסורו איסור עולם לית בו דאין איסורו אלא עד שלש שנים וא"כ אין איסורו איסור עולם, וק' דהפרי שזהו הערלה איסורו איסור עולם שהרי הפרי הגדל בשלש שנים ראשונים אסור לעולם, לכ"נ לר"ת דאה"נ דאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה, אבל יש היתר לאיסורו דאיכא שנה רביעית דאית בה איסור ערלה ויש היתר על ידי פדייה בשנה רביעית וא"כ יש היתר לאיסורו. ועי"ל דה"פ ואין היתר לאיסורו פי' אין היתר לגרום איסורו והשתא ניחא הכל, גבי נזיר יש היתר לגרום איסורו שמותר לנדור ולעשו' נדרים, וגבי כלאים פי' כלאי הכרם אין היתר לגרום איסורו דכת' לא תזרע כרמך כלאים, וה"ה לערלה בשתים פי' שאיסורו איסור עולם שלעולם הפרי אסור, איסורו איסור הנאה, אבל יש היתר לגרום איסורו פי' שמותר לנטוע אילנות הרבה.
ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה, פי' כיון דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור א"כ טעם כעיקר מנליה, וא"ת דילמא ר' עקיבא לית ליה טעם כעיקר דדומיא דרבנן דאית להו טעם כעיקר דלית להו היתר מצטרף לאיסור ה"נ לר' עקיבא דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לית ליה טעם כעיקר, וי"ל דע"כ צ"ל דר' עקיבא אית ליה טעם כעיקר מקרא אחרינא מדמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דאי לא נפיק ליה טעם כעיקר מקרא אחרינא לאיסור לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור אלא הוה מוקים ליה קודם לטעם כעיקר דחמור טפי דאית ביה כרת כמו גבי חמץ וחלב, אבל גבי היתר מצטרף לאיסור ליכא אלא לאו בעלמא כדאמרי' לעיל גבי חמץ דעל עירובו בלאו, ומ"ה פריך מנליה דע"כ אית ליה טעם כעיקר לר' עקיבא כדפ'.
דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי מן התורה, ואע"ג דהחלב נבלע בבשר ויהיב ביה טעמא ומיהו ודאי מדרבנן הוא (ד)אסור, וק' דהכא משמע דשרייה מבלעת ומחשב ליה חידוש הא [ד]כי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי, והא מעשים בכל יום שאנו שורים בשר אע"פ שהיא מלאה דם במים ואחר כך אנו אוכלים אותה ואמאי והא שרייה מבלעת כדחזינן הכא, וי"ל דהכא מיירי בטעמיה קפילא ארמאה וא' דאיכא בה טעם חלב ומ"ה חשיב ליה חדוש הא דשרינן ליה בעלמא כי האי גוונא, אלא ודאי מסתמא לא אמרי' דשרייה מבלעת אפי' בעלמא ומ"ה מותרת הבשר ששורין אותה במים. ועי"ל דלעולם (ד)הא דאמרי' דשרייה מבלעת היינו דווקא בפירות דאז אמרי' דכבוש כמבושל אבל במים כמו שאנו עושים לא, ועי"ל דהא דאמרי' דשרייה מבלעת היינו דווקא כשהחלב חם וא"ה שרי מן התורה משום דרך בשול אסרה תורה כדכת' לא תבשל ובעינן מבושל שיהא ראוי לאכילה אבל בדבר צונן לא אמרי' דשרייה מבלעת. ורבנן קדירה בת יומא א"א שלא וכו', פי' במס' ע"ז פר' בתרא.
<h2>דף מה.</h2>
תאכל כחמור (שבא) [שבה], פי' כגון חטאת ושלמים שנגעו זה בזה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד וחטאת אינו נאכל אלא ליום ולילה וקא' שלמים שנגעו בחטאת דאינם נאכלים אלא כחמור דהיינו ליום ולילה, ורח"ג כחומר שבהם, וכ"ת היכי משכחת לה בחטאת שנגעו בשלמים כחומר שבהם, וי"ל כגון שאכל ככר מן השלמים יום א' ולילה ב' כשנגעו בהם החטאת וקא' דאינו נאכל אלא כחומרא שבהם פי' שבשלמים דהיינו עדיין יום אחד בלא לילה ומחטאת יכול לאוכלה עד סוף ליל של יום ב' אי לא מפני שנגעו בשלמים. אמרי לך רבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ודווקא בקדשים אבל בחולין שרי דחולין מקדשים לא גמרי' וטעם כעיקר [נפקינן] ממשרת, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה, וא"ת אימא איפכא דטעם כעיקר נפקינן מחטאת ודווקא בקדשים והיתר מצטרף לאיסור נפקינן ממשרת ומכאן אתה דן לכל התורה כולה, וי"ל דמיסתבר ליה לאוקומיה בטעם כעיקר אפי' לחולין בשאר איסורין יותר מהיתר מצטרף לאיסור דהא טעם כעיקר חמור טפי כדפ"ל, וטעם כעיקר בשאר איסורין מנלן דמגיעולי גוים לא גמרינן ומקדשים נמי לא גמרינן. ור' עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור, משמע הכא דלכ"ע חטאת לא אתי לטעם כעיקר אלא להיתר מצטרף לאיסור אתי לאיתוי, וק' דבפ' גיד הנשה [צ"ח ע"ב] קאמ' (הכא) [הכי] דחטאת אתי לטעם כעיקר וקאמ' התם לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור ובחולין שרי, לכ"נ לר"ת דגר' התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ור"י פי' דלעולם גר' התם טעם כעיקר ואתיא כסוגיא דנזיר [ל"ז ע"ב] דסברי דתרוייהו דחטאת ונזיר צריכי לטעם כעיקר דמנזיר לחודיה לא סגיא דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן החמיר' בו התורה לאסור עליו אפי' זג וחרצן ומ"ה דין הוא דאסור וא"כ לא ילפינן מיניה בעלמא ומחטאת לחודיה נמי לא סגי דחולין מקדשים לא גמרי'.
<h2>דף מה:</h2>
כאן במקום לישה וכאן שלא במקום לישה, פרש"י דבעריבה איכא ג' מקומות שפה העליונה והדפנות והשולים שקו' פונץ ובמקום לישה אזלינן לקולא ומשום דהוי כעריבה ממש והשולים הוי מקום העשוי לחזק המים והעיסה והדפנות הוי מקום העשוי לחזק העיסה כשנילושה, והשתא העליונה הוי מקום שאינו עשוי לחזק כלל. וה"ק ת"ק מקום עשוי לחזק כגון השולים המחזיקים הקמח והמים אינו עובר אפילו בכזית, מקום שאינו עשוי לחזק כגון הדפנות שאינו עשוי לחזק המים אלא עיסה שנילושה חוצץ ועובר אפי' דהוי עשוי לחזק העיסה כשנילושה כדפ', בד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפי' במקום שאינו עשוי לחזק דהיינו הדפנות אינו חוצץ ואינו עובר כיון שעשויין לחזק העיסה כשנילושה, ושלא במקום לישה שאינו עשוי לחזק כלל דהיינו שפה העליונה לא מיירי ביה ת"ק, ואפי' פחות מכזית מודה דאינו בטל וחוצץ ועובר, ותנא בתרא ה"ק מקום העשוי לחזק העיסה כגון הדפנות אינו חוצץ בפחות מכזית, וה"נ אמר ת"ק, ומקום שאינו עשוי לחזק כגון שפה עליונה חוצץ אפי' בפחות מכזית, והשתא ללישנא קמא קרי לדפנות מקום שאינו עשוי לחזק אע"ג דהוא עשוי לחזק העיסה כשנילושה, וללישנא בתרא קרי ליה מקום העשוי לחזק, ושפה העליונה קרי ליה שאינו עשוי לחזק. ול"נ דבכל הני לישני משמע דפחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק דעובר עליו, ולקמן אמ' שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואים כל שאילו ינטל וכו', ומסיק לא אמרי' אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער מאי טעמא זמנין דמכניף להו ונפלי אהדדי, אלמא משמע דווקא כזית אבל פחות מכזית ליכא למיחש למידי, וע"ק דלישנא דלחזק לא משמע כדפ' הקו', לכ"נ לר"י דכל הני לישני דלחזק מיירי בכלי כגון שיש נקב תחת העיסה, וה"פ כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה, פי' במקום לישה מחמרינן טפי ושלא במקום לישה מקילינן טפי, וליכא אלא שתי מקומות חלוקים בעריבה השולים והדפנות, וקמייתא מיירא שלא במקום לישה וה"פ מקום העשוי לחזק הכלי אינו חוצץ ואינו עובר ואפי' איכא נמי כזית כיון שהוא עשוי לחזק ונתבטל שם, אבל במקום שאינו עשוי לחזק הכלי חוצץ ועובר כיון שיש בו כזית ואינו עשוי לחזק, אבל בפחות מכזית אינו חוצץ ואינו עובר אפי' במקום שאינו עשוי לחזק כיון דלא הוי דבר חשוב וליכא למיחש שמא ידבק בעיסה שלשין בתוכה דהוי שלא במקום לישה כדפ', ומ"מ עובר בכזית אפילו הוי שלא במקום לישה כיון דהוי דבר חשוב, אבל במקום לישה ומקום שאינו עשוי לחזק אפי' בפחות מכזית עובר דיש לחוש שמא ידבק בעיסה שלשין בתוכה כיון דהוי במקום לישה. ולתנא בתרא מיירי במקום לישה וה"פ במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר בפחות מכזית אע"ג דהוי מקום לישה דכיון דמחזיק הכלי לא גזרו ביה רבנן דיכול לשמור שלא ללוש על גבו הואיל ודבר מועט הוא, וכ"ש שלא במקום לישה דמותר ואפי' אינו עשוי לחזק כמתני' קמייתא ובמקום שאינו עשוי לחזק הכלי חוצץ ועובר אפי' בפחות מכזית כיון שהוא מקום לישה דחיישינן שמא ידבק בעיסה שלשין בתוכה כיון דאינו עשוי לחזק והוי מקום לישה, אבל בכזית חוצץ ועובר אפילו במקום העשוי לחזק הכלי כיון דהוי דבר חשוב, וא"כ משמע להאי פי' דאין אסור לעשות עריבות שלנו אלא א"כ יהא בו כזית במקום אחד, דהא דמחלק הספר בין מקום העשוי לחזק לבין מקום שאינו עשוי לחזק ה"מ בימיהם שהיו רגילים ללוש בעריבה אבל אנו שאין אנו רגילים לעשות כך אין לאסור אלא כשיהא כזית במקום אחת כדפ'. [לר"י במקום לישה כזית אפילו במקום שצריך לחזק צריך לבער, ובפחות מכזית במקום העשוי לחזק אינו עובר שאין לחזק עובר. שלא במקום לישה כזית אין צריך לבער במקום שצריך לחזק, ושאין לחזק עובר, בפחות מכזית אינו עובר אפי' אינו לחזק. גליון]. ומ"מ היה אומר רבינו יחיאל נ"ע דיש ליישב פי' רש"י דלעולם פחות מכזית עובר היכא דהוי במקום שאינו עשוי לחזק, ולא ק' מלקמן משום דאמ' דהכלי מצרפו לכזית אע"ג שאינו במקום אחת, וכן איתא בירושלמי [ה"ב] הכלי מצרף והבית אינו מצרף.
פסק. טח פניה בטיט בטלה, מכאן נראה דיש ליזהר בעריבה שיש בה חמץ בהרבה מקומות אע"פ שבמקום אחד אין בו כזית וא"ה צריך לטוחה או יתננה לגוי במתנה גמורה.
<h2>דף מו.</h2>
לגבל, פי' רש"י לגבל המגבל עיסת (אחרת) [אחרים] בשכר וכלים של בעלי בתים ואמ' עד ד' מילין הטריחוהו חכמים לילך ולהטביל כליו, ול"נ דא"כ לא הוי דומיא דתפלה דקאמר בתר הכי, ועוד דמדקאמר בתר הכי לא שאנו אלא לפניו אבל לאחריו מיל אינו חוזר ומסתמא קאי לכולהו, אם כן משמע דמיירי כשהוא בדרך, לכן נ"ל דמיירי לגבל במהלך בדרך ורוצה לעשות עיסתו בטהרה, אם יש לו גבל העושה בטהרה סמוך לו בד' מילין ימתין עד שיגיע לשם, וכן פירש בערוך, והשתא ניחא דהוה ממש דומיא דתפלה. ולתפלה, פי' רש"י אם בא בדרך ובא עת ללון אם יש בית הכנסת לפניו בסמוך ד' מילין ילך עד לשם כדי להתפלל, וי"מ לרחוץ ידיו לתפלה ול"נ דהיכי דמי אי כשהגיע זמן לתפלה הא אמרי' בברכות [ט"ו ע"א] אביי לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי בכל מאן דמנקי, ואי בשלא הגיע זמן תפלה הא פשיטא דימתין עד שימצא מים, לכ"נ כפי' רש"י. ולנטילת ידים, פירוש אם אדם מהלך בדרך ורוצה לאכול אם יש לפניו ימתין עד ד' מילין. וא"ת והא אמרינן [חולין ק"ו ע"ב] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, וי"ל דהכא מיירי בשלא התנה אבל התנה ודאי מועיל התנאי ואפי' לאכול מיד בלא המתנה ד' מילין. ועוד י"ל דלעולם מיירי בהתנה ובהתנה נמי צריך להמתין עד ד' מילין לפניו אם ימצא מים והתנאי מועיל לענין דאם לא ימצא תוך ד' מילין שאינו צריך להמתין יותר, אבל ודאי אם לאו התנאי היה צריך להמתין יותר מד' מילין אם לא היה מוצא מים. [א"ה, עי' ארחות חיים הל' נט"י סי' ו' בשם הר"פ].
כיצד מפרישין חלה בטומאה, מיירי בי"ט של פסח דבשאר ימים טובים יכול להפריש ולא יאפנה עד אחר יום טוב דליכא למיחש למידי, אבל בפסח אינו יכול לשהותה משום דמתחמץ, גם לא יאפנה משום דהוי אפייה שלא לצורך שאינו יכול לאוכלה ואם בשביל כהן כיון שנטמאת אינו יכול לאוכלה וגם אינו יכול לשורפה דהא אין שורפין קדשים בי"ט. וא"ת ואמאי אינו יכול לשורפה דהא דאמרי' אין שורפין היינו דווקא קדשים דאסורין בהנאה וא"כ הוי הבערה שלא לצורך, אבל תרומה שיכול להסיקה תחת תבשילו א"כ ישרוף אותה דהויא הבערה לצורך תחת תבשילו, וי"ל דכיון דתרומה מצותה בשריפה בטיל צורך הדיוט אצל צורך גבוה מידי דהוה אנדרי' ונדבות שיש בהן צורך הדיוט אוכלי הבשר כגון בשלמים ואסורים משום אמורים הקריבים לגבוה אלמא דבטיל ליה צורך הדיוט לגבי גבוה, ול"נ דא"כ צליית הפסח אמאי דוחה יו"ט כיון דמצותו בצלי אש א"כ הוה לן למימר דבטיל צורך הדיוט אצל גבוה, ולא קשה מנדרים ונדבות דלא הוי משום דבטיל ליה צורך הדיוט וכו' אלא הוי הטעם משום דעיקר הקרבתו הוי משום גבוה וכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, וא"כ הק"ל, עכ"נ דהטעם הוי משום דגזרינן תרומה אטו קדשים וכן משמע במס' שבת בפרק במה מדליקין [כ"ד ע"ב] והתם פי' ליה. ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ומאחר שלא קרא עליה שם מותר לאפותה דכל חדא וחדא (ד)חזיא ליה דאי בעי לאחר אכילה בצע אכל חדא וחדא פורתא ולאחר אפייה יפריש שלימה על כולם אם ירצה אבל קודם אפייה לא יקרא לה שם דאם היה קורא לה שם לא היה יכול לאפותה כיון דלא חזיא למידי והויא הבערה שלא לצורך כדפ"ה. וא"ת מ"מ אמאי אינו יכול לאפותה ואי משום דלא חזיא למידי והוי שלא לצורך מ"מ יהיה מותר כיון שאפאה עם המצה דהא אמרי' בביצה [י"ז ע"א] ממלאה האשה התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, וא"כ אפי' קרא עליה שם יכול לאפותה מטעם דפי', וי"ל דהיינו דוקא בתנור דכשהתנור מלא משביח את הפת יותר מכשהוא ריקם, אבל כשאופה חוץ לתנור כגון בפוייאייר"ש שלנו לא אמרי' הכי. וא"כ יש ליזהר שלא לקרות לה שם חלה עד שתאפה דהא כל חלה הויא חלה שנטמאת ולא חזיא, ולאחר אפייה יקח אותה מיד קודם שיקרא לה שם ויניחנה במקום המשתמר ואחר כך קורא לה שם ולא יטלטל בה משום דלא חזיא למידי כדפי'. ומ"מ נראה (לעשות כן) דמותר לטלטל בה לאחר שיקרא לה שם דהא חזיא לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו דחלת חוצה לארץ אין מוזהרין עליה אלא דווקא במי שיוצא טומאה מגופו כמו אדם גדול שראה כבר קרי, ואע"ג דהשתא ליכא כהן קטן באותו מקום א"ה מותר לטלטלה כיון שאם היה שם מותר לטלטלו. וכן אמרי' במס' שבת [קכ"ו ע"ב] מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אע"ג דליכא שם עורבים דכך משמע דמיירי בכל ענין, אלא הטעם הוי כיון שאם היו שם עורבים היה ראוי להם ה"נ אע"ג דליכא שם עורבים ה"נ גבי תרומה נמי נימא הכי. תטיל לצונן, אומר ר"י דבין ר' אליעזר [ובין] (ו)ר' שמעון לא פליגי אבן בתירה, אלא ודאי מודו דמטלת לצונן עדיף, וא"כ היכא שנארע מעשה שקורא לה שם קודם שאפאה צריך שיטיל לצונן. וקשה דהכא משמע דהטלה לצונן אינו בא לידי [חימוץ] ולעיל [מ' ע"ב] קאמרי' גבי חימוץ חיטי שטבעו באושתא דאסרו להם לעשות מצות מפני שהמים מחמיצין אותם, וי"ל דלעולם המים אינם מחמיצין [את החיטין] בעודם בתוך המים ומ"ה קא' מטיל לצונן, והא דלעיל היינו משום שהיה צריך להסיר החיטין מן המים כדי לטחנן ולאפותן ולכך אסרו אותם לפי שכשמייבשים אותן אז היו מחמיצין אבל ודאי כל זמן שהן במים אינם מחמיצין, א"נ יש לחלק בין עיסה לחטין.
<h2>דף מו:</h2>
הואיל ואי מיקלע לי' אורחים חזי לי', ותימה והא אמר במס' שבת פ' המצניע [צ"ה ע"א] הרודה חלת דבש בי"ט סופג את הארבעים, ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל דהתם [נמי] נימא הואיל ומיקלעי אורחים חזי ליה וכו', וא"ל דשאני התם דאיפשר לעשותן מערב י"ט דלענין אוכל נפש ליכא חילוק בין איפשר ללא איפשר כדמשמע פ"ק דביצה [ג' ע"א] גבי פירות הנושרין, וי"ל דמיירי שהדבש הדביש דאינו ראוי לאכילה, א"נ מיירי שתלש דבש סמוך לחשיכה כל כך שלא היה לו שהות אפי' אם באו אורחים לאוכלן וכו', פי' במס' ביצה. פסק. לדידך דאמרת דלא אמרי' הואיל [היאך אופין] מי"ט לשבת, אומר ר"י דהלכה כמ"ד אין [אופין מיו"ט לשבת] אלא משום הואיל ואפי' עשה עירוב תבשילין ואם כן יש ליזהר בי"ט שחל להיות בערב שבת שלא לעשות שום הכנה כל כך סמוך לחשיכה שלא יוכלו אורחים לבא מחוץ לעיר לאכול כגון אם לנו חוץ לחומה, וא"ת א"כ היכי אנו מדליקין מי"ט לחבירו או מי"ט לשבת דהא לא שייך אורחים והא לא (מצי) [חזי] לאורחים, וי"ל דשאני גבי נר דמהני לו נמי באותו יום טוב משום דהוי חשיכה ולא יוכלו לראות בבית בלא הנר ולהכי מותר.
<h2>דף מז.</h2>
נאכלין לאחד עשר, לפי שאינו דוחה לא שבת ולא י"ט, וק' דהיכי קא' דנאכל לאחד עשר לשבת הבאה הלא הוא יום הכיפורים שהרי כשחל שני ימים טובים של ראש השנה ביום ה' וביום ו' יום הכיפורים הוי בשבת שהוא אחד עשר לאפייתו וא"כ אמאי קאמ' דנאכל לאחד עשר הא אינו יכול לאוכלם כדפ', ואומר ר"ת שכשחלים שני ימים טובים של ראש השנה ביום ה' אז היה נאכל בליל של מוצאי שבת אע"ג דהוא ליל של שנים עשר מ"מ שפיר חשבינן ליה נאכל לאחד עשר כדאמרי' גבי קדשים דהלילה הולכת אחר היום שעבר כבר והוי כמו שהיה אוכל(ת)[ו] בשבת שהוא יום אחד עשר. ועוד נראה לר"י דלא ק' מידי דלעולם אינו נאכל יותר מאחד עשר דהא דעושי' שני ימים י"ט היינו כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה דאז הוי עיקר מן השני דהראשון אינו אלא כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה שיבואו קודם המנחה דאז יום ראשון עיקר, וכיון דהשני עיקר כשבאו מן המנחה ולמעלה כדפ' א"כ מיניה מנינן וא"כ יום הכפורים יהיה ביום א' שהוא עשירי ליום ו' ונאכל בשבת שהוא אחד עשר לאפייתו, וכ"ת איך אמרי' דיום הכפורים יבא ביום א' הא אמרי' דתרי שבתות בהדי הדדי לא עבדינן ואם יארע יום הכפורים ביום א' דחינן ליה, וי"ל דאתיא כאחרים דלית ליה דחיה.
א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, פי' לדחות י"ט זה בשביל שבת שנייה לא התירו, וא"ת והמקשה מאי ס"ד וכי היה ר"ל שמותר לעשות בי"ט זה בשביל שבת אחר שהוא אחר שבת זה הסמוך לי"ט זה, וי"ל דהיה סבור דכיון דלא איפשר דמותר דהא לחם הפנים אינו נאכל עד לשבת אחרת וצריך לסדר אותו על השלחן לשבת זה הוי שפיר לצורך שבת. אי אמרת צרכי שבת נעשים בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי די"ט בי"ט מיבעי' אלא ש"מ דצרכי שבת אינם נעשים בי"ט. וק' דמשמע דאי אמרי' דאין צרכי שבת נעשים בי"ט הוה ניחא ואמאי ניחא הא כי נמי אמרי' דאין צרכי שבת נעשים בי"ט מ"מ היה לנו לומר דצרכי י"ט עצמן נעשים בי"ט דודאי ליכא מאן דפליג דאסור להכין בי"ט בשביל י"ט עצמו ואם כן אמאי אין שתי הלחם [ד]עצרת נעשין בי"ט, ופי' רש"י דמ"מ כיון שאינם ראויים מיד עד לאחר שחיטת הכבשים הוי כמו שלא לצורך ומ"ה אסור, וזה ל"נ וכי אסור ללוש עיסה בי"ט משום דאינה ראויה עד לאחר אפיה הא ודאי דזה אינו, אלא ודאי הוי שפיר לצורך, שתי הלחם [נמי] נימ' הכי, ואם כן הק"ל, לכ"נ דה"פ אא"ב דאין צרכי שבת נעשים בי"ט ולא שרינן ליה אלא משום הואיל אלמא דלא שרינן לעשות בי"ט אלא דבר שיכול לבא לצורך שמחת י"ט א"כ ניחא דשתי הלחם אינם נעשים בי"ט דלא הוי צורך י"ט דהא הוי צורך גבוה אלא לדידך דאמרת דצרכי שבת נעשים בי"ט משום דדבר מצוה מותר לעשות' בי"ט א"כ ה"ה צרכי גבוה נעשים בי"ט וא"כ אמאי אין דוחין י"ט. ואינו דוחה יום צום, פי' רש"י דלג"ל דהא מיירי בשתי הלחם דהוי בעצרת ומה שייך יום צום לעצרת, ומ"מ נר' דשפיר גר' דהני תרי מילי דלחם הפנים ושתי הלחם נאמרו בהדי הדדי וקאי להני תרי מילי דיום צום קאי ללחם הפנים וי"ט קאי לשתי הלחם.
<h2>דף מז:</h2>
(ועל) [והן] (ה)מוקדשין, פי' במסכ' מכות פ' הלוקין [כ"א ע"ב]. וי"ט, אבל לא קאמ' ושבת משום דא"כ הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. אחרישה לא ליחייב, פי' רש"י משום לאו די"ט לא לילקי הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור דאי (מאחתו) [מזדמנו] ליה צפורים [ו]חיות טובא, וא"ת אימר דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה כגון ציצית בכלאים דבעידנא דקמיעקר לאו קא מקיים עשה אבל הכא דבעידנא דמיעקר לאו דהיינו כשחורש לא מקיים עשה לא אמרינן הכי, וי"ל דהכי פריך הואיל וחזי ביה לכסויי דם צפור אם שחט במקום חרישתו דכשהוא חורש היה מכסהו, והשתא ניחא דבעידנא דמיעקר לאו קמקיים עשה, ומ"מ [קשה] דהיכי קאמר הואיל וחזי לכסות בו דם צפור הא י"ט עשה ולא תעשה הוא ובכסוי ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, וי"ל דהכי פריך נהי דלא דחי ליה לגמרי מ"מ מלקות אמאי לקי דאע"ג דבי"ט איכא עשה ולא תעשה ובכסוי ליכא אלא עשה מ"מ עשה דכסוי דוחה לא תעשה דיו"ט והשתא אינו נשאר גבי י"ט אלא עשה ומשום עשה אינו לוקה, וזה ל"נ דא"כ ליהוו נשים מותרות לשרוף קדשים בי"ט דאע"ג דבי"ט איכא עשה ולא תעשה מ"מ העשה לא שייך גבי נשים משום דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והשתא ליכא אלא לא תעשה ואתי עשה דבאש תשרופו ודחי לא תעשה די"ט, ובכמה מקומות [שבת כ"ד ע"ב, קל"ג ע"א] אמרינן דאין שורפין קדשים בי"ט, אלא ודאי כל היכא דאיכא עשה בהדי לא תעשה העשה מחזק הלאו דלא תעשה ואין העשה יכול לדחות אותו וא"כ הכא נמי נימא הכי, וא"כ הק"ל, לכ"נ דקאי אכלאים וה"פ אחרישה דכלאים לא ליחייב הואיל וחזי לכסות וכו' דהתם גבי כלאים ליכא אלא לאו בעלמא ואתי עשה דכסוי וידחה אותו. כתישה בי"ט מי שרי, דנהי דלאו דכלאים ניתן לדחות כדפ', מ"מ אסור לכתוש בי"ט, מכאן משמע דלא קאי אי"ט, דאי קאי אי"ט מאי קאמר כתישה בי"ט מי שרי, אה"נ דעל זה אנו דנין דיהא מותר בי"ט מטעם הואיל, אלא ש"מ דלא קאי רק אכלאים, ומ"מ יש ליישב פי' דלעולם קאי אי"ט, וכ"ת אה"נ דמטעם הואיל מ"מ מקשה שפיר דנהי נמי היכא [שמזומנות] לכסות בשעת החרישה אמרי' הואיל מ"מ אין לנו לומר תרי הואיל כיון דאינו ראוי לכסוי בשעת החרישה כגון באבנים מקורזלות, ומ"ה פריך דכתישה בי"ט מי שרי נהי דשרי לעיל ה"מ בחד הואיל אבל בתרי הואיל לא אמרינן.
שה ולא הבכור, תימ' היאך יכול לעשות תמיד מבכור הא אמרינן [יבמות ק' ע"א] כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, וע"ק דתיפוק לי דאין מתנותיהם שוות, וי"ל דכל זה אינו קשה דכיון דאם היה יכול היה תמיד יש לו דין תמיד מכל וכל, אבל ממ"ק דתיפוק לי דאינו יכול לעשות תמיד מבכור משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין מדכתיב מסת נדבת ידך, וי"ל דאה"נ דמצי' נפקינן ליה שפיר והאי קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא והכי נמי איכא דרשות אחרות דנפקינן (מיניה) ליה ממקום אחר, ומ"מ (מייתר) [מייתי] ליה משום אסמכתא בעלמא הוא.
<h2>דף מח.</h2>
מכאן שערלה בטלה באחד ומאתים, וא"ת תיפוק לי מדכפל באיסורו דאסורה בהנאה ותרומה מותרת בהנאה כפל נמי בעלייתו באחד ומאה בטולה דתרומה וערלה באחד ומאתים, וי"ל דאה"נ דמהתם נפקינן ערלה שפיר והא דאייתי ליה מהכא מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועייל עצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם, וא"ת תיפוק לי דנהנה מן ההקדש דמועל ומעילה באזהרה, וי"ל דמיירי בפחות משוה פרוטה דליכא מעילה.
ועד כאן לא קאמ' ר' יהושע התם וכו' אבל הכא (דלאו כתיב) [דלאורחין] מיהא חזי ה"נ דאמרינן הואיל, והק' רש"י כיון דחזינן הכא דסבר ר' יהושע דאמרי' הואיל לקולא כ"ש לחומרא א"כ אמאי לא קאמר ר' יהושע לעיל הואיל ואיבעי איתשיל עליה ויהא עובר עליו משום בל יראה ומשום בל ימצא דמדקאמר התם לא אמרי' הואיל משמע דסבר עובר עליו, ואמאי כיון דחזינן דסבר דא' ליה לקולא כ"ש לחומרא, וי"ל דלא דמי דודאי לא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ויהא שלו כיון דהשתא מיהא אינו שלו, אבל ר' אלעזר סבר דבכי האי גוונא נמי אמרי' הואיל, וק' דא"כ לר' אלעזר היכי קאמ' לעיל [ה' ע"ב] אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואמאי הא איבעי מתשיל עליה, וי"ל דמצינן למימר דמיירי בהקדש של חבירו דהשאלה לא רמיא עליה דהא אינו יכול למיתשיל על הקדש של חבירו, אבל ממ"ק דנימא דעובר עליו הואיל ואיבעי פריק ליה דהקדש חבירו נמי יכול לפדותו ובשל אחרים נמי הל"ל לר' אליעזר דעובר משום דאי בעי זבין ליה, לכ"נ לרש"י דל"ג לעיל במילתיה דר' אליעזר ור' יהושע דאי בעי מיתשיל עליה, אבל גר' ר' אליעזר או' הואיל וכו', וה"פ ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל פי' שרי לאפות' ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה דאמ' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דאי בעי בצע מכל חדא וחדא פורתא, ור' יהושע פליג עליה וסבר דלא אמרי' הואיל דסופו ליטול אחת מהן [לחלה] הילכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עליה מפרישה [ל]זו ומניחתה עד הערב ותשרפנה וכו' אבל ודאי לכולהו לא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ומודה ר' אליעזר דאינו עובר עליו כדפ', ול"נ דהא בסמוך קא"ר אליעזר בהדיא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה וכו' ואמאי עובר עליו כיון דקסבר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל וכו' הא לא הוי שלו ואמאי עובר עליו הא לכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, לכ"נ דלעולם גר' הואיל דאי בעי מתשיל עליה ומ"מ לא ק' דליכא מגו גבי הקדש דאי בעי פריק ליה ובשל אחרים אי בעי זבין ליה דלא אמרי' הואיל בכי האי גוונא כיון דהוה צריך ליתן מעות, דודאי אמרי' שפיר הואיל ואי בעי מתשיל עליה היכא דאינו מחוסר ליתן מעות אבל ודאי כי האי גוונא לא אמרי' הואיל כיון דמחוסר נתינת מעות לקדש שיהיה שלו.
בחטין קביים, וקשה דמנליה האי שיעורא יותר מחמשת רבעים, וי"ל דהא דאמרי' קביים ר"ל קביים במדת מדבר דהוי חמשת רבעים במדת צפורי, ואע"ג דלא הוי חמ' (קביים) [רבעים] דלא הוי אלא ה' לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות שהן חמש רבעים צפוריות מ"מ כיון דהוי יותר [מ]קב ומחצה נקט ב' קביים אע"ג דלא הוי כולי האי שיעור קביים.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רבעים קמח, ל"ג ועוד דהא ליכא אלא חמש רבעים ולא יותר שהרי שיעור עומר חייב בחלה כדדרשינן עריסותיכם שבמדבר והעומר עשירית האיפה ועולה לז' לוגין וביצה וחומש ביצה באו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונכנסו (בז') [בו'] לוגין ירושלמיות באו לצפורי חזרו והוסיפו שתות ונכנסו בה' והיינו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה, ור"ת היה אומר דגר' ועוד ואתיא כר' יוסי דאמ' פ"ק דשבת [ט"ו ע"א] דבעינן דלאחר הפרשת החלה ישאר שיעור עיסה דהכי משמע קרא ראשית עריסותיכם דבעינן מה שלכם דהיינו לאחר הפרשה שיהא בה שיעור עיסה, וא"כ קודם שהופרשה איכא בה יותר מה' רבעים ומ"ה קאמר ועוד.
אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, קאי לת"ק דאמ' (פרישה) [ברישא] העושה עיסתו קביין פטורין עד שישוכו ועלה קאי ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו', ותימה דהכא משמע דהסל מצרפן ובמס' (טהרות) [חלה פ"ב מ"ח] תנן הרוצה להפריש מן הטהור על הטמא כיצד יעשה מביא שיעור חלה מעיסה טהורה ומניח פחות מכביצה בינתיים כדי לצרף הכל ביחד, ואמאי צריך להניח פחות מכביצה בינתיים הא שמעינן מהכא דכלי מצרף אפי' יהא הטהור מצד אחד והטמא מצד אחד, וי"ל דהא דקאמר הכא דכלי מצרף היינו על ידי נגיעה ולהכי ניחא דצריך פחות מכביצה בינתיים. פסק. ומכאן יש ליזהר כשאנו משימין המצות בתיבה בערב פסח ומפרישין מצה אחת מכולן צריך שיהיו נוגעות כולן זו לזו כדקאמר ר' אליעזר הכא דהא כר' אליעזר קיימא לן דהא שמואל פסק כוותיה. ועוד י"ל דלעולם מצרף אפי' בלא נגיעה ומ"מ לא ק' מהא דבעינן התם פחות מכביצה כדי לצרפן זה לזה דמשמע דבעינן שיהיו נוגעים זה לזה דיש חילוק בין כששניהם טהורים ובין כשאחד טמא ואחד טהור וכו' משום דקאמר התם דבר המקפיד על תערובתו אין הבית מצרפו דבר שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרפו, טהור וטמא עשאוה כדבר המקפיד על תערובתו ואינו מצרף ומשום הכי בעינן התם במס' (טהרות) [חלה] כשמערב מן הטהור על הטמא פחות מכביצה אוכלין. ומ"מ קשה דקאמר הכא הסל מצרפו והא מעשים בכל יום שאנו אופין פשטייאה אחד שאין בו שיעור חלה בע"ש ומיד אופין פשטייא"ה (אחד) [אחר] שאין בו שיעור חלה ואחר זה אופין (אחד) [אחר] ומשימין אותם בתיבה אחת ופעמים שיש בכולן שיעור חלה ולא קמפרשי חלה, ואמאי הא אמר דהסל מצרפו, ותירץ הר"ר יחיאל דלא אמרי' הסל מצרפו אלא כשרוצה בדעתו לצרפו אבל כשאין בדעתו לצרפן אין הסל מצרפן. לא שאנו אלא ככרות של (בעל הבית) [בבל] שנושכות זו בזו אבל (בעוכין) [כעכין] לא, וא"ת ומאחר דר' אלעזר בעי נשיכה מאי מוסיף את"ק דמשמע דמוסיף את"ק מדקאמר אף, ומיהו אי לא גרס אף ניחא, ועוד י"ל דשפיר גרס אף ומ"מ מוסיף דשמיע לת"ק דבעי נשיכת עיסה אבל נשיכת תנור לא סגי, דאם עשה שתי ככרות ונתנן בתנור אחד לא מצטרפי וקא"ר אליעזר אף ובא להוסיף דמצטרפי אף בנשיכת תנור כדפ'. השאר פי' במס' ביצה [ט' ע"א]. פסק. בעי ר' ירמיה טבלא שאין לה לבזבז מהו, ומסיק בתיקו, מכאן משמע כשמפרישין חלה על השולחן והמצה או הלחם גבוה מן השפה דצריך לפרוס מפה עליהם. וכן יש ליזהר כשמשימין המצות בתיבה שלא יהו בולטות חוץ מן התיבה, ורבי' יחיאל היה אומר דאין שום חששא אם הם בולטות לחוץ דהא אויר הבית מצרפן כדאמרינן בירושלמי [חלה פ"ב ה"ח].
<h2>דף מט.</h2>
ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד, פי' רש"י שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שם שביתה כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים אמה לילך למחר לדבר הרשות, וא"ת א"כ תיקשי למ"ד בעירובין [ל"א ע"א] דאין מערבין אלא לדבר מצוה, ועוד דהכי קיימ"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה, וא"כ היכי קאמר דמערבין לדבר הרשות, לכן נראה לר"י דלשבות שביתה דקאמר ר"ל שרוצה לילך לעיר אחרת בבית קרובו בערב שבת ולא מיירי כלל בעירוב. אם עבר צופים, פירש"י שם מקום, ול"נ דא"כ הל"ל וכמדתו לכל רוח, לכ"נ דצופים ר"ל שהרחיק כל כך מירושלם שאינו יכול לראותם והיינו דקאמר עבר צופים כלומר עבר אותו מקום שרואים ירושלם ממנו, והשתא ניחא דה"ה נמי לכל צד. ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, פי' רש"י דשריפתו במקום אכילתו אע"ג דהוו קדשים קלים דהכי נפקא לן בפ' כל שעה [לעיל כ"ד ע"א] בקדש באש תשרף במקום אכילתו שם תהא שריפתו וכו', וקשה כיון דמדאורייתא הוא א"כ היכי קאמר אם עבר צופים שורפו במקומו כיון דמדאורייתא הוא אפילו אם עבר צופים יהא צריך לחזור, לכ"נ לר"י דמדאורייתא היה יכול לשורפו בכל מקום דהא רב מפ' בפ' כל שעה מכל בקדש באש תשרף במקום אכילתו שם תהא שריפתו היינו דווקא בקדשי קדשים אבל קדשים קלים היה יכול לשורפו בכל מקום מדאורייתא אבל רבנן הצריכו לשורפו לפני הבירה, וכיון דמדרבנן הוא לא הטריחוהו חכמים לחזור כיון שעבר צופים.
<h2>דף נ.</h2>
אילימא כנעני ממש איפשר בא אברהם והזהיר בא יצחק והזהיר וכו', מכאן קשה לפי' רש"י דפי' בפ' ויחי יעקב דפי' דלפיכך צוה יעקב לבניו שישאו אותו ולא ישאו אותו בני בניו כשנפטר לפי שהיו מבנות כנעניות דהכא משמע שלא נשאו נשים כנעניות. ושמו אחד אטו האידנא (יהא) [לאו] אחד הוא (הוא) בתמיה, ואבן עזרא פירש ליישבו לפי הפשט וה"פ והיה יי' למלך על כל הארץ לעתיד לבוא לפי דמקודם לכן בעולם הזה לא היה לדעת אומות העולם מלך על כל הארץ ושמו אחד, אבל לעתיד לבא יהיה שמו אחד אפילו לדעתם, ודכוותיה אשכחנא בעלמא בהפטרת וישלח יהושע בן נון מן השיטים וכתיב וירדפו אחריהם והלא עדיין היו בעיר אלא לפי דעתם היו רודפים אחריהם שהיו סבורים שכבר הלכו מן העיר.
<h2>דף נ:</h2>
סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור, משמע דלכולי עלמא בערב פסח מחצות ואילך אסור, ומאי טעמא, וי"ל משום כבוד יום טוב שיתעסק בהכנת י"ט מחצות ואילך. וריב"א פי' דמפ' בירושלמי משום דיחיד בשאר ימות השנה כשהיה מביא קרבן היה אסור לעשות מלאכה כל היום ובערב פסח היו הכל מביאין פסחיהם ומ"ה אסור דהוי כמו יחיד המביא קרבן, וא"ת א"כ ליתסר טפי כל היום כולו דומיא דיחיד המביא קרבן בשאר ימות השנה. וי"ל דלא דמי דהתם היה כל היום ראוי להביא קרבן אפילו בשחרית ומ"ה היה אסור כל היום כולו אבל גבי פסח דזמן שחיטה לא הוי אלא מחצות ואילך כמו כן אינו אסור לעשות מלאכה אלא מחצות ואילך. ועכשיו בזמן הזה שאין פסח קרב מ"מ אסור לעשות מלאכה מחצות ואילך דכיון שהיה אסור להם כמו כן אסור לנו דמנהג אבותינו בידינו אע"פ שפסח אינו נוהג עתה. וה"נ אמרינן שהיו דורשין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום אע"פ שלא היה נוהג בזמנם אלא כיון דנתקנו מתחלה מנהג אבותיהם בידיהם, הכא נמי נימא הכי. ובכל מקום שיש נדנוד עבירה, פי' כגון ערבי שבתות וערבי יו"ט ומוצאי שבתות, ובירושלמי קאמר הני נשיא (דלא) [ד]נהגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא, פי' עד שישלימו סדר תפלתן, מנהגא הוא, כלומר מנהג טוב הוא, והיינו הא דקאמר הכא, והשתא נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצאי שבת. כאן בעושין שלא לשמה כדרב יהודה אמר רב וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וק' דהא רב גופיה אמ' בברכות [י"ז ע"א] כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, וי"ל דהכא מיירי שאינו עוסק בתורה אלא מחמת שאין לו מלאכה אחרת לעשות אבל אם היה לו מלאכה אחרת לעשות לא היה עוסק או עוסק בתורה מחמת שהוא עצל לעשות מלאכה דהא היינו דומיא דהא דמייתי הכא דשפל ונשכר, ומיהא קא' דודאי יעסוק בתורה שלא לשמה, אבל התם מיירי בעוסק בתורה כדי לקנתר חבריו ובהא ודאי נוח לו שלא נברא, ועי"ל דהכא מיירי שעוסק בתורה כדי שיכבדו' העולם והתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה ממש.
מתקולתא, פי' מאזנים, ששוכרת המאזנים לאחר לשקול המטוה. עוד פירוש אחר מתקולתא מטוה עצמו שמוכרת והא דקאמ' בתר הכי אבל עבדא ומזבנא אישתבוחי כו' מיירי שעושה הכל טווה ואורגת ואחר כך מוכרת והיינו דקא' סדין עשתה ותמכור וגו' אבל הכא מיירי שמוכרת מיד כשטווה שהי' ענייה ואינה יכולה לנאות כל כך. ריחיים. פי' רש"י ריחיים של יד אבל אינו ר"ל בריחים של מים דאדרבה סימן ברכה הוא. ומגדלי בהמה דקה. וא"ת והאמרי' [חולין פ"ד ע"ב] הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, ואומר ר"ת דה"מ בחורשים פי' ביערים דאין העולם רואים אותם ואין בהן מראית עין, אבל ביישוב לא והכא נמי מיירי ביישוב.
עשרים וארבעה תעניות וכו' על כותבי [ספרים], וקשה דהיאך היו (מפקחין) [מקפחין] פרנסתן, ואומר ר"ת דהא דבקשו שלא יתעשרו היינו דווקא כשכותבין בבתיהם כדי למכור דבכי האי גוונא מיירי הכא דקא' הם ותגריהם ובהכי ליכא קיפוח דהא מעשה מצוי שימצאו למכור לעולם מה שיהיו כותבין, אבל בהני שנשכרים אצל בעלי בתים ודאי לא ביקשו דא"כ היו מקפחין פרנסתן דהא אין מעשה מצוי שימצאו לעולם בעלי בתים להשכיר אצלם.
<h2>דף נא.</h2>
דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, וק' דהיכי אתי למטעי הא יודעין דאין תורמין ממין על שאינו מינו, וי"ל דאיכא למיטעי בבלול דמשום חששא דתורמין ממין על שאינו מינו ליכא חששא דבבלול מותר כדפ' פ' כל שעה [ל"ה ע"א] ואז איכא למיחש דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב.
דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, וק' דהא בחולין פ"ק [ו' ע"ב] אמרי' דבית ר' התיר בית שאן כולה על ידו, והיכי עביד הכי הא אמרי הכא דאין אתה רשאי, וי"ל דהא דאמרי' אי אתה רשאי להתירן בפניהם היינו היכא שהיו יודעין שהוא מותר והם מחמירין על עצמן כמו הכא, אבל בדבר שנוהגין בו איסור מחמת טעות ודאי מותר להתיר בפניהם כגון ההיא דחולין שהבאתי. וא"ת והא אמרי' פ' המוצא תפילין [עירובין ק"א ע"ב] במתני' דלא יפתח דאיסור היו נוהגין בעבדים ובאו ר"ג וחכמים והתירוהו, וי"ל דהתם נמי מיירי דמחמת טעות היו נוהגין, וא"ת א"כ מאי קאמ' בסמוך דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון שהן יודעין שהוא פטור מן התורה, וי"ל דלא היו הכל יודעין. וק' דהכא משמע דווקא בפניהם אי אתה רשאי אבל שלא בפניהם מותר ודווקא בכותאי, וא"כ אמאי אמרי' במתני' דנותנין לו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם והא אמרינן הכא דשלא בפניהם מותר וכיון שיצא משם שלא בפניהם הוא ויהיה מותר, וי"ל דמ"מ לא דמי דבמתני' מיירי במנהג שנעשה על פי גדולים וראשי ישיבות, אבל הכא מיירי במנהג שנעשה על פי בני אדם שאינם גדולים כל כך לפיכך מותר שלא בפניהם אבל מ"מ בפניהם אסור כיון שלא נעש' מחמת טעות אלא משום שהחמירו על עצמן כדפ'. כיון דאנן כייפינן להו עבדי' כוותייהו, פי' במס' סנהדרין.
<h2>דף נא:</h2>
כל הספחים אסורי' חוץ מספיחי כרוב. פי' רש"י דלאחר הביעור מיירי חוץ מספיחי כרוב שמותר לפי שאין שרשה כלה ולא קרינ' ביה כלה לחיית השדה, ול"נ לר"י דא"כ הוה ליה לאיתויי קרא דלבהמתך ולחיה אשר בארצך ול"ל קרא דהן לא נזרע ולא נאסוף וגו' וע"ק דהול"ל חוץ מספיחי כרוב ועיקר הלוף והדנדנה דהא אין שרשו כלה וע"ק דלמאן דמיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ה"ל למיגזר בעיקר הלוף (עלטה) [השוטה] והדנדנה, וע"ק לר"ת מיהא דאמ' במנחות [ה' ע"ב] (דקא') תיתי ממנחת העומר ופריך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחי כרוב אף בשביעית ומשני כר' עקיבא דאמ' ספיחים אסורין אלמא דספיחים אסורין קודם הביעור נמי דאל"כ לימא שכן מתרת ספיחים קודם הביעור, ומיהו רש"י תירץ דהתם מיירי אחר הביעור משום דעדיין לא היה עובר עליו בשעת ביעור של שנה שביעית דהא תנן [שביעית פ"ט מ"ז] נהנין מן התבן ומן הקש עד רביעה שנייה והיינו קודם הפסח וא"כ עדיין לא התירו העומר, ול"נ דהא ע"כ מיירי בשמינית דאי מיירי בשביעית עדיין לא היה גדל כל כך דיכולים ליהנות ממנו והיכי יכול להיות ביעור, אלא ע"כ כדפ' ואז כבר התירו העומר, וא"כ הק"ל דאי ספיחים מותרים קודם העומר לימא שכן מתרת ספיחים וכו', וע"ק דהיכי יכול לומ' דמיירי לאחר הביעור הא (ד)מדקא' נכנסתי אחריו לגינה ונטל ספיחי כרוב ונתן לי משמע דמיירי קודם הביעור, לכ"נ לר"ת דודאי מיירי קודם הביעור וגזירת הכתוב היא דמפיק מקרא דהן לא נזרע ורבנן פליגי עליה ולא דרשי קרא להכי והשתא ניחא דמייתי קרא דהן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתי'. וא"ת והיכן מצינו ההיתר דקודם הביעור דא' התם כלה לבהמתך שבשדה כלה לבהמתך שבבית משמע דאינם אסורים כי אם לאחר הביעור אבל לפני הביעור מותרים והכא משמע דאפי' לפני הביעור אסורי' מקרא דהן לא נזרע, וי"ל דההיתר הוי באילנות דהא דאסרינן אף לפני הביעור היינו בזרעים כדנפקינ' ליה מהן לא נזרע אבל באילנות אמרי' דמותרין מדרשא דבהמתך, ומ"מ ספיחי כרוב מותרין דלא אסרינן אלא דווקא דבר דהוי זריעה וספיחי כרוב לא הוי מין זרע אלא מין אילן כדאיתא בכתובות [קי"א ע"ב] קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולין בסולם. והק' הר"ר (ניסין) [נסים] גאון דהא במ' שביעית [רפ"ט] תנן איפכא מתלמודא כל הספיחי' מותרי' חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בו בירק השדה, וי"ל דלא ק' מידי דהא דקא' הכא כל הספחי' אסורי' היינו דווקא באותן שגדלו בשביעית ואסורין דקא' ר"ל כדפ', אבל הכא מיירי באותן שגדלו רובן בששית ונלקטו בשביעית ומ"ה הן מותרין דליכא עלייהו דין פירות שביעית כלל חוץ מספיחי כרוב שהן אסורין אפי' הני שגדלו רובן בששית, וכ"ת מאי שנא כרוב משאר ירקות, וי"ל לפי שהכרוב ענפיו גדילים מהר וליכא היכירא בין אותם שגדלו רובן בששית לאותן שגדלו כלן בשביעית ואתי לאיחלופי בין ששית לשביעית ומ"ה אסור, וכן משמע בירושלמי [שם] דקאמ' כל ירק אתה יכול לעמוד בין חדש בין ישן ברם הכא פי' בכרוב שמא יקח מן העליון פי' אותן שגדלו רובן בשביעית ויאמר מן האמהות לקחתי מן אותן שגדלו רובן בששית ואתי למיטעי בקל כדפ'.
פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא, וק' לר"י כשהולך ממקום שכלו למקום שלא כלו (ו)אמאי חייב לבער והלא יש בו מחלוקת כשמשנ' מהם ואע"ג שהחמיר' על עצמן מ"מ איכא מחלוקת כשישנה מהם כדחזינן הכא דקא' מאי אמרת הרואה אומ' מלאכה אסורה מימר אמ' פוק חזי כמה בטלני וכו' (משמע) הא לאו הכי משמע דאיכא מחלוקת כשמשנה מהם, ואו' ר"י דמחלוקת לא שייך אלא בדבר התלוי בגוף האדם כגון הכא אבל בדבר שאינו תלוי בגוף האדם לא שייך משום מחלוקת דהא יאמר שהוא ממקום שכלו.
א"ל רב ספרא לר' אבא כגון אנא דבקיענא בקיבועא דירחא מאי. פי' שהיה בקי בסוד העיבור, ול"נ דהא אנן נמי בקיעינן בעיבורא דירחא ואע"פ כן עבדינן תרי יומי משום דמנהג אבותינו בידינו וא"כ הי' לו לעשות שני ימים, לכ"נ דה"פ כגון אנא דבקיענא בקיבועא דירחא פי' שאני דר במקום דמטו שלוחי ב"ד וא"כ לא הוה לן למיעבד אלא חד יומא.
<h2>דף נב.</h2>
הכובש שלשה כבשים בחבית, פי' כגון בצל ולפת וקפלוט שאין שיעורן שוה, ר' אליעזר אומ' אוכלין על הראשון פי' כל זמן שימשוך אכילה של ראשון יכול לאכול אבל מיד שיכלה אותו מין מיד צריך לבער כולן אף השאר מינין שעדיין לא כלו מפני שאותו שמחוייב ביעור נותן טעם בכולן, ור' יהושע או' אוכלין על האחרון פי' כל זמן שהאחרון בעין שעדיין לא נאכל כולו אוכל לעולם אף משאר מינים אע"פ ששני מינים כלו כבר. אר"ת [דק]מיפלגי בהאי קרא דכתיב [מן השדה תאכלו את] תבואתה ר' אליעזר דאמר דאוכ[לין על הראשון קסבר דכיון] דמקצתו כלה אתה מבער הש[אר ור"י דאמר] אוכלין על האחרון קסבר אע"ג דמקצתו כלה כיון שמקצת השדה קיים אתה אוכל על כולם, ורשב"ג סבר מן השדה כלומר כל מין ומין אתה מבער מן הבית כשיכלה מן השדה כלומר לפי מין שבשדה תאכל בהבית אבל כשיכלה מן השדה אתה חייב לבערו.
<h2>דף נב:</h2>
עד שיכלה האחרון שבה. פי' רש"י אוכלין ביהודה עד שיכלה האחרון שבארצותיה וכן בגליל וכן בעבר הירדן ושלש ארצות שבכל אחת וא' שוין הן, ול"נ לר"י דמדקאמ' ושלש ארצות בכל אחת משמע שהן חלוקות דומיא דרישא דקאמ' שלש ארצות לביעור, וע"ק דתנא בהדיא במס' שביעית [פ"ט מ"ב] שלש ארצות לביעור ושלש ארצות בכל אחת מהן עד שיכלה האחרון שבה ר' שמעון אומר שלש ארצות שאמרו לא אמרו אלא ביהודה, מכלל דת"ק סבר דשלש ארצות שבכל אחת ואחת דחלוקין הן לביעור, לכ"נ דאה"נ עד שיכלה האחרון שבה ר"ל (בהדיא) [בהר] עד שיכלה הפירות שבהר וכן בשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה וכן בעמק עד שיכלה האחרון שבעמק, וא"ת מאי טעמא בשלמא יהודה חלוק מגליל וגליל מעבר הירדן כדקאמר דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו', אלא מהר לשפלה ולעמק מאי טעמא, וי"ל דמש' דקא' בירושלמי [שם] דגמירי דאין חיה שבהר גדילה על פירות שבעמק ושבעמק על פירות שבשפילה כי היכי דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל. מתבערין בכל מקום שהם, פי' רש"י שאינ' צריך להחזירם לארץ ולבערו שם אלא זהו ביעורו שמפקירו לדריסת רגלי בהמה וחיה, ול"נ דהא אמ' בתוספתא [שביעית פ"ח ה"ג] הגיע זמן ביעור עניים אוכלין אבל לא עשירים ור' שמעון אומר אף עשירים אוכלין עד לאחר הביעור ואי כפי' רש"י כיון שנדרס תחת רגלי הבהמה היאך ראוי לאכילה, לכ"נ דהא דקאמ' מתבערין פי' שצריך שיפקיר' ויוציאם הוא מרשותו וכלה לבהמתך ר"ל כלה מבהמה שבביתך כלומר כדי שלא יאכל ברשותך והא דקא' בכל מקום דאסור לאכול פירות שביעית היינו לאוכלן בחזקת שלו. רב ספרא אפיק גרבא דחמרא מארץ ישראל לחוצה לארץ, וקשה להריב"א דהתנן (פ"ק) [פ"ו] דשביעית [מ"ה] אין מוציאין שמן שריפה ולא פירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, וי"ל דה"מ לאכילה אבל לסחורה מותרת ורב ספרא לסחורה אפיק, ועי"ל בשעת דאפיק לא היה (שכר) [זוכר]. אין קוצצין אילנות בשביעית, פי' רש"י משום דלאוכלה ולא להפסד, וא"ת תפוק לי דאסור משום בל תשחית וי"ל דאינו טעון קבא דבכי האי גוונא אמרינן פרק החובל [צ"א ע"ב] דאינו עובר משום בל תשחית א"נ י"ל דר"ל שרוצה לעשות קורות ובנינים גדולים והוי מחשיבו בדמים כלומ' דיותר יועיל לעשות בנינים מכמו שהיה רוצה למכור האילן (דאיכא) [דליכא] לאו דבל תשחית אי לאו משום איסור שביעית.
<h2>דף נג.</h2>
למאי נפקא מינ' לנחל איתן. וא"ת ואמאי לא קאמ' נפקא מינה לענין ביעור לענין שלש ארצות דאמ' לעיל הר שפלה ועמק, וי"ל דלכך נקט נחל איתן ובכורים דשייך בכל ערי ישראל אבל חילוק דביעור דהר ושפלה ועמק אינו אלא ביהודה כדאמ' לעיל לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה.
מפני שנראה כמקדיש בהמתו, פרש"י מפני שנר' כמקדיש בזמן הזה, וק' כיון דלא הוי עד לאחר שחיטה אין זה יכול להיות אלא קדושת דמים וא"כ הו"ל [לומר] מפני שנראה כמועל, לכ"נ דה"פ מפני שנראה כמקדיש מחיים והשתא ניחא שפיר הא דקאמ' מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ דיכול להיות הקדש גמור.
<h2>דף נג:</h2>
שלא התנדב כדרך המתנדבים, פי' רש"י דר' שמעון קאמ' ליה גבי האומר הרי עלי מנחת שעורין דת"ק מיחייב מנחת חטין דמיד דקאמ' הרי עלי מנחה נתחייב מיד במנחת חטין והא דקאמ' שעורין לא א' כלום, ור' שמעון פוטר דאין מנחה באה מן השעורין לפיכך אין בדבריו כלום לפי שלא התנדב כדרך המתנדבים והכא נמי לא התנדב כדרך המתנדבי' הואיל ולא קרא עליה שם פסח מחיים, וק' דלפי' רש"י ניחא אבל לפי' ר"י קשה דפי' דמיירי במקדישה מחיים ואם כן הוי שפיר התנדב כדרך וכו', לכ"נ דלאו היינו כר' שמעון דהביא רש"י על הך מילתא דהרי עלי כו' אלא ר' שמעון קא"ל גבי מילתא אחריתי דקא' התם (ק)אמר הרי עלי מנחה על מנת שאקריבנה בבית חוניו או בעבר הירדן וכו' ר' שמעון פוטר והיינו טעמא לפי שלא התנדב כדרך המתנדבים הכא נמי נימא הכי דנהי נמי דפי' שנראה כמקדישה מחיים מ"מ כיון שהתנדב על מנת להקריב בחוץ הוי כמו שלא התנדב כדרך המתנדבים, וא"ת א"כ אמאי לא מייתי ההיא דהתם דעל מנת להקריב בבית [חוניו] כיון דמההיא מייתי, וי"ל דמייתי ההיא דהכא משום דמפורשים טפי דקאמ' בהדיא שלא התנדב כדרך המתנדבים. ר' שמעון בשיט' ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, ר' יוסי אמר למילתיה גבי האומר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר דתפוס לשון ראשון, וקא"ר יוסי אם לכך נתכוון מתחלה דלא איפשר לו להוציא שני שמות כאחת ולכך הוציא זה אחר זה דבריו קיימין דאף בגמר דבריו אדם נתפס וירעה עד שיסתאב פי' עד שיבא מום וימכרנה ויביא חצייה עולה וחצייה שלמים, והכא נמי אזל ר' יוסי בתר שעורים דהוי סוף דבריו, אבל בשיטת ר' מאיר לא מצי אמר... ר' מאיר דפליג עליה דר' יוסי... דתפוס לשון ראשון גבי הך מילתא דהרי הוא תמורה ואם כן... סבירא ליה גבי עלי מנחה... ור' שמעון לית ליה... ר' יוסי אמרה כדמפרש... וא"ת היכי מדמה למילתיה דר' יוסי אימר דאמר ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם כו', וה"ה דתפוס לשון ראשון הוא דקאמר, ותדע דהכי משמע מדקאמר אף במילתיה וא"כ לדידיה נמי יביא מנחת חטין דתפוס לשון ראשון דמיד דקאמר הרי עלי מנחה נתחייב מיד מנחת חטין ור' שמעון לא קאמר הכי ואם כן היכי מדמה אהדדי, וי"ל דודאי היכא דדיבור אחרון אינו יכול להיות פירוש לדבור ראשון אז אמרי' דתפוס לשון ראשון כשהזכיר אף במילתיה, אבל הכא דיכול להיות דבור אחרון פירוש לדבור ראשון ודאי אית ליה לר' יוסי דדווקא בגמר דבריו אדם נתפס אע"פ דקאמר אף, והשתא ניחא דהא דקאמר מנחת שעורין יכול להיות פי' על דבור ראשון דקאמר הרי עלי מנחה וקאמר בתר הכי מן השעורין, וא"כ ודאי יאמר דדווקא... ומ"ה מדמה ליה שפיר כדפי'.
מה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו', וא"ת הא אמרי' [סנהדרין ע"ד ע"א] דעל ג' מצות יהרג ואל יעבור גלוי עריות ושפיכות דמים וע"ז, לכ"נ דה"פ מה ראו שסמכו על הנס כדכת' אלהנא דאנן פלחין יכיל לשיזבותנא מן ידך ומשני נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים שבטחו ביוצרם להנצל ונכנסו בתנורים בזמן שהיו מלאים אש ולא מתו כדכת' וימותו מן הבתים מן החצרות ומן השדות וגבי תנור לא נזכרה מיתתן, וק' לר"י חדא דאמרי' כל הסומך על הנס אין עושין לו נס וא"כ היאך היו סומכין, וע"ק דהיכי קאמ' מה ראו לסמוך על הנס כדפ' והא לא סמכו על הנס אלא קא' יכיל לשיזבותנא מן ידך דהא ודאי יכיל היה אבל לא סמכו ותדע מדכת' בין עביד בין לא עביד וכו', לכ"נ דה"פ מה ראו שלא ברחו כמו שעשה דניאל וקא' [נשאו] ק"ו מצפרדעים שרצו [למסור עצמם] לשם השם. ולר"ת נראה דלעולם ר"ל מה ראו שמסרו עצמן להריגה דאע"ג דאמרי' דשלש עבירות יהרג ואל יעבור נראה הכא דלא היה עשוי לשם ע"ז [אלא] לכבוד המלך ולכך קאמר מה ראו הואיל... ומפיק לה מצפרדעים שאף... שיש להן להיות... שלא להשתחות לשם צלם וכן מוכח בע"ז [ג' ע"א] דקאמר יבא נמרוד ויעיד על אברהם שלא נשתחוה לע"ז ויבא נבוכד נאצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, ומדהזכיר גבי נבוכד נאצר צלם וגבי נמרוד ע"ז ש"מ לא ע"ז היה, והיינו נמי דאמרינן התם [כתובות ל"ג ע"ב] אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא דנבוכד נאצר ואי ע"ז ח"ו שלא השתחוו לו כדאמרי' [ברכות ס"א ע"ב] גבי ר' עקיבא שהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, וכן משמע מדקאמ' לאלהך לית אנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לית אנן סגדין מדמשני וקרי ליה צלם משמע שלא היה ע"ז, וכן משמע בכתובות וכן משמע בע"ז, וכן גבי ר' עקיבא משמע כן כדפ' דלא הוי ע"ז ממש.
מקום שנהגו להדליק מדליקין, אר"י דעכשיו אנו צריכין להדליק בכל מקום אפי' בחדרים שאנו שוכבים דעכשיו אנו במקום שנהגו להדליק מדאנו מדליקין בבית שרגילים לאכול שם דאי הוויין במקום שלא נהגו א"כ אפי' בבית גדול שעיקר דירתינו שם אסור להדליק דהא במקום שנהגו שלא להדליק א' הכא דאין מדליקין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו', וא"כ אותו מקום שרגילין לאכול שם בבית הוי לנו כמקום שנהגו להדליק וא"כ צריך להדליק בכל מקום שאנו שוכבים ומ"מ אין אנו מברכין על נר כשמדליקין אותה ביום הכפורים דליכא אלא משום מנהגא ואמנהגא לא מברכינן.
אין מברכין על האור, וא"ת אמאי אין מברכין בכל שעה ושעה שאנו נהנין מן האור הא אמרי' [ברכות ל"ה ע"א] דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, וי"ל דהיינו דווקא בהנאת הגוף כגון אכילה ושתייה אבל שאר הנאות לא, מ"מ מברכינן עליה למוצאי שבת מפני שתחלת ברייתו הוא כדפ' תלמודא, ואע"ג דאנו מברכין יוצר המאורות בכל יום ויום, היינו דווקא משום מעשה בראשית שמתחדש בכל יום.
<h2>דף נד.</h2>
הא לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבני', פי' דווקא באור ששבת מברכינן ביום הכפורים אבל לא באור של עצים ואבנים, ובמוצאי שבת מברכינן אפי' באור שלא שבת, ותימה דהא אמרי' במס' ברכות [נ"ב ע"ב] אין מברכין על אור שלא שבת אפי' במוצאי שבת, וי"ל דהא דקאמר התם דאין מברכין באור שלא שבת היינו כגון שהדליקו גוי בשבת כיון שנדלק באיסור, אבל באור שלא שבת דקאמר הכא דמותר מיירי שלא נדלק בשבת דמיירי באור היוצא מן העצים ומן האבנים שלא היה בשבת כלל בעולם ומ"ה מותר בשבת משום דהוי תחלת ברייתו, אבל מ"מ אין מברכין עליו ביום הכפורים. פסק. ומכאן יש ליזהר שלא לכבות הנרות שהודלקו בבית הכנסת ביום הכפורים שקורין צייקנ"ש עד לאחר הבדלה דצריך אור ששבת, ואותם בני אדם שאין להם צייקנ"ש צריך ליקח מן הנרות שקורין קנבייל"ש ולהדליקן מאותן נרות גדולות שקורין צייקנ"ש ששבתו בהיתר שהודלקו מערב יום הכפורים ולישא בבתיהם כדי להבדיל עליהם.
עשרה דברים נבראו בין השמשות וכו' עד הכתב והמכתב וכו' כדפ', וק' דהכא משמע שהתורה נבראת בערב שבת והא ליתא דקאמ' נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם, וי"ל דודאי נבראת קודם שנברא העולם אלפים שנה והיתה כתובה לפני הקב"ה אש שחורה על גבי אש לבנה אבל מ"מ לא נכתבה עד לאחר שנברא העולם בע"ש בין השמשות כדקאמ' הכא.
כתב והמכתב, פירש"י כתב היינו קריאת שם האותיות והמכתב חקיקתו וצורתו, ול"נ דמכתב לא משמע הכי, לכ"נ לפרש דכתב זו היא חקיקתו וצורתו המכתב זהו עט חרוט שנכתבו בו הלוחות. ובערוך פירש דכתב היינו גולף האותיות והמכתב זה צרוף האותיות.
ענה פסול היה, משמע הכא שענה זכר היה, וקשה דבבבא בתרא [קט"ו ע"ב] משמע שבת היתה שהוכיח התם רבן יוחנן בן זכאי לצדוקים מהאי קרא דאלה בני שעיר שבת בן יורשת, ופי' הריצב"א דלעולם בן היה כדמשמע הכא ורבן יוחנן בן זכאי היה דוחה אותן בקש, ור"ת פי' דאה"נ דבת הייתה כדמוכח קרא דכתיב בת אהליבמה בת ענה בת צבעון, [ו]מדאמר בת צבעון עם בני חורי אלמא דחשיב ליה כבן מדקרי ליה יושבי הארץ כשאר בנים שיורשין לבת, והא דכתיב הוא ענה היינו משום שהיה אלוף לכך נקט לשון זכר והיא היתה אלוף כדכתיב אלוף ענה. מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, וקשה דהכא משמע דמוכח מהאי דבא צבעון על אמו, ובפרק יש נוחלין משמע ומוכיח מיניה דבני בנים הרי הם כבנים וא"כ היכי מוכח מהכא דבא צבעון על אמו דילמא הא דחשיב ענה עם בני שעיר היינו משום דבני בנים הרי הם כבנים ולעולם הוה בן צבעון מאשתו ולא מאמו, וכן קשה התם היכי מוכח מיניה דבני בנים הרי הם כבנים דילמא הא דחשיב ליה עם בני שעיר היינו משום שבא צבעון על אמו וקחשיב ליה עם בני שעיר משום שהיה בן אשתו, וי"ל דצריכי תרוייהו דל"מ למימר דמשום שבא צבעון לחודיה איכתוב דמ"ה לא הוה חשיב ליה עם בני שעיר כיון שלא היה בנו אלא בן אשתו ולהכי איצטריך טעמא דבני בנים הרי הם כבנים כדקאמר התם, וכן לא מצינן למימר דמשום דבני בנים הרי הם כבנים לחודיה איכתוב דא"כ כי קחשיב ענה עם בני שעיר ה"ל למחשב נמי איה אחיו ולהכי איצטריך טעמא מלמד שבא צבעון וכו', ומ"ה מוכח שפיר הני תרי מילי כדפ', ומ"ה ניחא קושיא אחת שהקשה הר"ר יוסף דלאונ"א דהיכי מוכח שבא צבעון על אמו משום דחשיב ליה עם בני שעיר ואימא איפכא דאדרבה שבא שעיר על כלתו ומ"ה חשיב ליה עם בני צבעון משום שהיה בן אשתו, אלא ודאי להא דפי' ניחא דכי האי גוונא לא הוה חשיב ליה בני כיון דלא היה אלא בן אשתו מזנות, ה"נ לא מצינן למימר שבא שעיר על כלתו דמ"ה לא הוה חשיב ליה עם בני צבעון כיון שלא היה בנו. כך תירץ לו מורי' רבי' הרר"ף נ"ע.
<h2>דף נד:</h2>
ויום הנחמה, י"מ דהיינו ימות המשיח, ול"נ דא"כ היינו דקאמ' בתר הכי ומלכות בית דוד מתי תחזו' אלא ודאי נ"ל דיום הנחמה מתי יתנחם מצרתו או ממתו או מצרה אחרת, השם ישמרינו מכל רע.
אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, וק' דאמאי נקט יום הכפורים ספיקו אסור אפי' ודאי נמי הוי אסור דהא תוספת יום הכפורי' דאו', וי"ל דאה"נ אלא אגב דנקטי' גבי תשעה באב נקטיה נמי גבי יום הכיפורים, וממ"ק דמאי קאמ' אין בין ט' באב ליום הכפורים הלא איכא הרבה חילוקין דביום הכפורים יש בו חיוב כרת ובט' באב ליכא חיוב כרת, ופרש"י דה"פ אין בין ט' באב ליום הכפורים לכתחלה, אבל דיעבד איכא שפיר חילוק (ובזה) [דבזה] יש כרת וזה איסור בעלמא, וממ"ק דהא איכא נמי דגבי יום הכפורים אסור בעשיית מלאכה ובט' באב ליכא איסור מלאכה, וי"ל דודאי היה יודע שפיר התלמוד דאיכא הרבה חילוקים ביניהם אלא ה"ק אין בין ט' באב ליום הכפורים באיסור השוה בזה ובזה כגון איסור אכילה דזה וזה אסורין באכילה אלא [שזה] ספיקו אסור וכו'. לא לקיבוע' דירחא, ומיירי כגון שידעו מעיקרא (דא"כ) [דאל"כ] (לא) היו עושין ב' ימים יום הכפורים כיון שמעולם לא ידעו כדקאמ' בפ"ק דראש השנה [כ"א ע"א], וכן משמע התם דקאמ' כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא טבא דמערבא דמשמע שהיו טועים דאי מספק הוו עבדי ליה שני ימים א"כ היאך היו טועים. פסק. עוברות ומניקות מתענות ומשלימות, מכאן נראה דבני אדם חולין אין חייבין להתענות בשאר תעניות ואע"ג שאין בהם סכנה כדמשמע הכא דקאמ' מתענות ומשלימות וכו' משמ' דווקא ט' באב ויום הכפורים אבל שאר תעניות לא ואע"ג דליכא בהן סכנה.
והא"ר יוחנן ולואי שיתפלל כל היום כולו, וק' דעד כאן לא קא"ר יוחנן אלא בספק התפלל אבל בודאי התפלל לא אמר והכא היינו ודאי התפלל, וי"ל דשאני הכא דעת הוא למיפש ברחמים ובתחנונים בט' באב א"כ כי התפלל נמי לא חשיב ליה אלא ספק התפלל דשאר ימות השנה ואז אמר ר' יוחנן ולואי וכו'. פסק. אסור לשוט אצבעו במים, דווקא משום תענוג אבל משום נקיות כפים כגון שהולך לבית הכנסת או שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה ודאי מותר לנוטלם כדאמ' בתוספתא [יומא פ"ד ה"ו] מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, וכמו כן בשחר כשיקום ממטתו יכול לנטול... בלא מפה משום רוח [רעה] שורה על... [א"ה, כאן נקרע ז' שורות וחבל על דאבדין] שורה מפה במים... ולמחר מעבירה על פניו... ושורין אותה במים הוי רחיצה ממש ואם רחיצה אסור לעשות הכי נמי אסור. וגבי ר' יהושע בן לוי היה מנגבה שפיר ולא היה בה אלא מעט ליחלוחית ולפיכך היה עושה הכי ולא היה רוצה לרחוץ לגמרי לפי שהיה מתכוין לתענוג, ולכך שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלי... ומ"מ אומר מורי' רבינו הרר"ף נ"ע דמנהג יפה הוא דמתוך כך שירחוץ ידיו במפה יהא נזכר ולא ירחוץ את פניו כמו עיניו ואזניו שהעולם רגילין לרחוץ דזה ודאי אסור כדפ', כדאמרי' לא ירחץ אדם פניו וכו' ולא את ידיו למעלה מן הפרקים ולפיכך נהגו העולם לעשות כן.
<h2>דף נה.</h2>
רב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך, פי' ר"ח דהלכה כרב ששת דהוא בתרא' והלכה כר"ג דאמ' לא כל הרוצה ליטול השם יטול דכל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו, ומיהו עכשיו חתן בזמן הזה חייב לקרות קרית שמע דדוקא בימיהם שהיו בעלי תפלה ומתכונים בתפלתם לפיכך היו פטורין מק"ש דאם היו קורין אותו מיחזי כיוהרא ומיחזי כמיכווין ואנן סהדי דלא מיכוין, אבל לדידן דבשאר פעמים נמי אין אנו מכוונים חייב לקרות קרית שמע דאדרבה אם לא היה קורא מיחזי כיוהרא דמיחזי דבשאר פעמים מיכוין יפה ואינו מכוין יפה בשום פעם, וכן גבי ט' באב אסור לעשות מלאכה בזמן הזה דדוקא בימי[ה]ם שהיו רגילים לעשות מלאכה בשאר ימים מיחזי כיוהרא אם לא היה עושה מלאכה משום דמראה עצמו כתלמיד חכם, אבל לדידן דבשאר ימים אין עושין מלאכה כלל א"כ לא מחזי כיוהרא כשאין אנו עושין מלאכה בט' באב כיון דבשאר ימים אין אנו עושין.
מדאמר ר' מאיר מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר, וק' לר"י דהא במתני' נמי מצי למידק הכי דפליגי ת"ק וחכמים דמדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר, וי"ל דודאי במתני' מצי למימר דתרווייהו אית להו מנהגא מדחשיב המקומות לבסוף ומצינן למימר דהכי קאמרי רבנן לת"ק למה אתה סותם דבריך שאתה אומר מקום שנהגו כו' הלא אתה יכול לבאר ולפרש דבריך בגליל אין עושין וביהודה עושין אבל בברייתא ליכא למימר הכי (דמדקאמר חשיב) [דמדחשיב המקומות] קודם משמע דמ"ד בתר הכי מקום שנהגו וכו' בא לחלוק דת"ק ר"ל איסורא ואתא איהו למימר מנהגא. כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה קולטת, וקשה דכיון דאינה קולטת אחר ג' א"כ שותלה שפיר במקום הגריר אי קלטה קלטה והתירה העומר ואי לא קלטה פשיטא דאין צריכה התירא כמו חטין המונחין בבית, וי"ל דעצה טוב קמ"ל דקולטת מהר במקום הטיט מבמקום הגריר, ועי"ל דווקא קאמר במקום הטיט דאל"כ אתי למיטעי דהא [ד]אמרי' דכי אינה קולטת תוך שלשה שוב אינה קולטת היינו דווקא במקום הטיט אבל במקום הגריר ודאי מאחרת שפיר ד' ימים או ה' ימים וא"כ אתי למיטעי אי שותלה במקום הגריר דשמא לא תקלוט תוך ג' וכשיבא ויראנה שהיא קלוטה יהיה סבור שקלטה תוך ג' ויהיה סבור שהתירה העומר וזה אינו דהא לא היתה קלוטה בשעה שהתירה העומר, ועי"ל דנהי דכשאינה קלטה תוך שלשה שוב אינה קולטת מ"מ חיישינן כשיבא ויראנה שאינה קולטת יחזור וישתלנה במקום הטיט ולאחר שלשה לשתילה שניה דהיינו לאחר העומר כשיבא ויראנה קלוטה יטעה (מנינה) [וימננה] משתילה ראשונה שלא יהיה זכור ממה שעושה ויהיה סבור שהעומר התירה וז"א שהרי לא קלטה תוך ג' לשתילה ראשונה וא"כ נקלט לאחר העומר. אמר רב בגלילא שנו, וא"ת והמקשה מה היה סבור וכי לא היה לו לידע שיאמר לו כן דמיירי בגליל, וי"ל דאה"נ ולא הוה טרי ואזיל אלא טרי לבא לקושיא אחרת שמקשה והאיכא לילה.
ומאי אפי' אפי' הני זוטרי, וא"ת אמאי הדר ביה משינויא לעולם אימא כדקאמר מעיקרא ומאי אפילו אפילו הני דלצורך המועד אגמורי אין אתחולי לא, ומ"מ לא דייקת מכלל דשלא לצורך המועד אגמורי נמי לא דה"ה נמי שלא לצורך המועד דמותר לאגמורי, וכ"ת אמאי נקט לצורך כיון דבשלא לצורך נמי נימא הכי, וי"ל דנקטיה לאשמועינן דאפילו לצורך המועד נמי אגמורי אין אבל אתחולי לא, וי"ל דלפי זה הוה מצי למיפשט דלצורך המועד אתחולי לא מתחלינן, והוא רוצה לדחות שלא תפשוט כלל, ולכך מוקי ליה לשלא לצורך המועד דהשתא מצינן למימר דלצורך המועד אתחולי נמי מתחלינן, וכ"ת מאי אפי' אפילו הני דזוטרי.
<h2>דף נה:</h2>
פסק. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם וכו', משמע מהכא דאסור לתקן מנעלים בחול המועד דמשמע דלא התירו [אלא לעולי] רגלים בלבד, וכ"ת דאם לא יתקן אותם [הוי דבר] האבד דיקרע יותר ודבר האבד מותר... המועד מ"מ כיון דאיפשר... אין זה דבר האבד. ומר סבר אין למידין תחלת מלאכה מסוף מלאכה, ו... מפ' טעם אחר אליבא דרבנן [דלא] שייך למימר [שכן] עולי רגלים וכו', דבבהמה היו עולין [לרגל ואין] צריכין לתקן מנעליהם.
[ואם חושש] שמא יגנבו, פי' באותו בית הסמוכה לבית האומן מביאו בצינעא בתוך ביתו, וקשה דאמאי מותר להביאם בצינעא בתוך ביתו (ו)יניחם בבית אחרת הסמוכה לאותו בית, וי"ל דכולי האי לא אטרחוה רבנן דכיון דאינו [מביאם] לאותה בית הסמוכה (לחומה) [לבית] האומן מותר להביא אפי' בתוך ביתו, וא"ת אמאי לא קאמרי שמא יגנבו קאי לבית האומן, וי"ל דסתם בית אומן משתמר הוא מגנבי, וקשה דהא לעיל אמרינן אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש שמא יגנבו וכו' אלמא אינה משתמרת מגנבי אף בבית האומן, וי"ל דשמא יגנבו דקאמר לעיל ר"ל שהאומן עצמו יגנוב אותו אבל לעולם משתמרת בבית האומן משאר גנבי כדפ'.
<h2>דף נו.</h2>
ולא היו מפסיקין, פרש"י מה שפי', ובתוס' פי' שלא היו מפסיקין בין שתי תיבות לשתי תיבות בין שמע ישראל לשם דאל"כ משמע שיאמר לישראל שישמע לשם, אי נמי משמע שיאמר לשם שישמע ישראל, וא"כ ליכא קבלת מלכות כלל... בין שמע ישראל לשם... ובין... [א"ה, כאן חסר ז' שורות וחבל כו'] כך ברוך שם... לאומרו מפני... נצטוה ומ"מ... לאומרו בלחש משום שמלאכי השרת אומרים [אותו] וביום הכפורים שישראל דומין למלאכי השרת שעומדים יחפים ובלא אכילה ובלא שתייה תקנו לאומרו בקול... שיסד הפיט... אחד בשנה שת... והיינו ביום הכפורים.
<h2>דף נו:</h2>
מחלוקת בשל מכבדות, פי' דאיכא שם מחוברות ואיכא למיגזר דכשילך לשם לנוטלם... יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה [ולכך] מיחו, אבל בשל הכפין מותר דליכא למיחש שמא יתלוש דהא ליכא שם מחוברות, ופריך והא מוקצות נינהו שמא שבת היו מחוברות [והוו] מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצות היו בבין השמשות ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, כך פרש"י, ול"נ דהוי האי פי', דבשל הכפין אמאי מותרין בעודן לשם והלא הוא משתמש במחובר בשעה שנוטלם ואסור דמשתמש במחובר שייך שפיר בכי האי גוונא כדמשמע פ' כירה [שבת מ"ה ע"א] דקאמר אין מניחין נר על גבי דקל בי"ט והיינו הטעם לפי שמותר לטלטלה ביום טוב ומשתמש באילן נמי שייך בנטילה, אלמא דאיסור דמשתמש באילן שייך נמי בנטילה, ועו"ק דנהי דלא גזרו אנשי יריחו בשל מכבדות לשמא יעלה ויתלוש, מ"מ ליתסרו משום דמשתמש במחובר דאטו מי ליתא להו לאנשי יריחו אין עולין באילן בי"ט, ועו"ק להא דפ' דבשל הכפין לא גזרינן משום דליכא שם מחוברות דאטו מי גריעי מביצה שנולדה בי"ט דאסיר' משום פירות הנושרין [ביצה ב' ע"ב] אע"ג דלא שייך שם מחובורת, לכ"נ לר"י דכולא שמעתין מיירא שהיו התמרים תלושות מערב שבת בשל מכבדות ובשל הכפים ובי"ט נפלו לארץ, ומיהו דבשל מכבדות אפי' נשרו... מחוברין... דאם נתיר אותם... ואתי ליקח... אבל... כיון שנפלו לארץ... וליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש... דלא גזרינן שמא יעלה ויתלוש במקום אחר... מן המחוברות כיון שבאותו מקום שנשרו ליכא שם מחוברות. ואע"ג דגזרינן בביצה משום פירות הנושרין התם היינו משום שנעקרה היום ממקום חיבורה דאיכא למיטעי בפירות שהן מחוברין בין השמשות, וצ"ל שהעניים או בעל [הגנה] מכיר בין נשר של היום לנשר של אתמול דאל"כ היה אסור משום שמא יקחו מאותם שהיו מחוברות אמש ונשרו היום. ופריך והא מוקצות נינהו שבין השמשות היו על גבי אילן ואסור ליטלם משם משום משתמש באילן כיון דאיתקצאי לבין השמשות, פי' בביצה.
ראשי לפתות, פי' רש"י ראשי העלין, וק"ק דאמרי' במ' סנהדרין [י"ט ע"ב] ויחרד האיש וילפת שנעשה בשרו כראשי לפתות פי' שנתקשה מחמת יראות תשמיש אלמא משמע שהן קשין, לכ"נ דהיינו ראשי לפתות ממש ומ"מ מכניסו לקייום על ידי כבוש בחומץ. אלא שאמרו חכמים אין פיאה לירק, פי' דהן נוטלין אותו בתורת פיאה והם סבורים שהיה פטור ממעשר ואתי למיטעי שאינה פיאה וא"כ אינה פטורה במעשר, וא"ת ליהוי פטור מטעם הפקר שהרי הפקירו והפקר פטור במעשר, וי"ל דהלכה כב"ה וב"ה לא פטרי הפקר במעשר אלא הפקר גמור שהוא הפקר בין לעניים בין לעשירים, מיהו אי הויא פיאה, פטורה ממעשר, כדדרשינן בסיפרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין.
